קטגוריות
תרבות עברית

התרבות ושומריה

התרבות ושומריה

המאמר שלהלן מאגד מספר מחשבות אודות שימור, שמירה, שמרנות, שמורה, שָמרָה, שימורים ואפילו שמרים. בכוונתי להרהר על מקומו של הפעל שמ"ר בתרבות בכלל ובזו היהודית בפרט. ניתן להודות: ארון הספרים היהודי אימץ את מושג התרבות כמעט רק בהקשר של "תרבות רעה", או "תרבות אנשים חטאים" ו/או "תרבות זרה" (אשר אף היא מוקצית, כמובן). תרבות כהִתְרַבּות טומנת בחובה היהודי חרדות רע וקלקול – כך בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. סוג של שמרנות, אולי. המושג "בני תרבות", אוסיף עוד, חל בספרות המסורת היהודית על… חיות בית. מושג התרבות הטובה ו/או תרבות במשמעותה המודרנית אינם נמצאים במקורותינו, למעט חריג נדיר: בספרי אחרונים על הש"ס מצוין לגבי פומפדיתא, ש"בני העיר יהיה בהן תרבות יפה" ("באר שבע", מסכת הוריות, דף י"ב, ע"א).

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

שריפה

                     ש   ר   י   פ   ה   !

 

כזו היא העיירה היהודית בציוריו של יעקב שטיינהרדט: צירוף של לילה ושריפה. לא בניין נשרף, לא בית, אף לא שכונה. העיר כולה בלהבות. בתים בוערים הם רקע לדמות היהודית המביטה לאחור כאשת לוט, בחיתוך העץ "פוגרום" מ- 1913;  בתים בוערים הם רקע דרמטי לאיוב ורעיו בחיתוך עץ אחר מאותה שנה; ועוד ועוד. יותר מתמונה של התנכלות פורעת כלפי היהודי, כלפי משפחתו, כלפי כמה משפחות ואפילו כלפי "רחוב היהודים" כולו, השריפה השטיינהרדטית מטפיזית יותר משהיא היסטורית. שהשריפה בציוריו של שטיינהרדט עניינה אפוקליפסה, אש תופת מכלה של "חזון יוחנן" מזה ושל סדום ועמורה מזה. וראו את התחריט "בריחת לוט" מ-1912, זה שברקעו העיר בתימרות אש ועשן.

קטגוריות
האידיאה של האוצרות תרבות עברית

אוצרות היא קיר ותשוקה

אוצרות היא קיר ותשוקה

 

א.

באחד הימים, והשנה היא 1983, זומנתי לפתע למשרדו של מנהל מוזיאון תל-אביב דאז, מארק שפס. הייתי אז אוצר צעיר ושאפתן וברי היה לי שלזימון המפתיע מירושלים לתל-אביב תכלית אחד ויחידה: להציע לי תפקיד אוצרותי במוזיאון העירוני הנכבד. טרחתי אפוא רבות ושקדתי על הכנת הצעה ארוכה, מפורטת ומנומקת לתערוכת-על בנושא "שנות ה- 50 באמנות הישראלית", תערוכה שתתפרש על פני מרבית אולמות המוזיאון, לא פחות. את הצעתי תחבתי בכיס מקטורני כשהיא מודפסת ומקופלת וכך באתי, שמח וטוב לב, אל לשכת המנהל. אציין עוד, שמעולם עד אז לא ביקשתי, ולו גם ברמז, תפקיד כלשהו במוזיאון תל-אביב. מר שפס היה, כדרכו, נעים הליכות וסימפאטי, אלא שבמקום להציע לי הצעות כלשהן, הבהיר לי בפרוטרוט מדוע… אינני מתאים לעבודה במוסדו בדין אישיותי הלא-ממסדית והבלתי צפויה…  נדהמתי. שהרי, כאמור, לא ביקשתי כל משרה, כפי שמעולם לא זינבתי במוזיאון תל-אביב. אני זוכר שכלאתי בתוכי את תימהוני לגבי הזימון המוזר ויצאתי מהלשכה כשבכיסי עודנה מקופלת הצעתי הגרנדיוזית לתערוכת "שנות ה- 50".[1]

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

אמנות היא מכתב

א מ נ ו ת   ה י א   מ כ ת ב

 

 

בשעות בהן נכתבות שורות אלו מוצגת בגלריה החדשה של "בצלאל" בירושלים – "יפו 23" – תערוכה בשם "התכתבויות". כתגובה למיקומה של הגלריה בראש בניין הדואר המרכזי, ניסח האוצר, רועי ברנד, נוסחה תערוכתית, לפיה ישגרו עשרה אמנים צעירים מאירופה ואמריקה הוראות לעשרה אמנים צעירים בישראל ואלה האחרונים יבצעו את ההוראות בבחינת תרגומם האישי. גם אם סביר שה"הוראות" הגיעו ארצה בדואר האלקטרוני, עדיין שימשה מסורת "אמנות הדואר" (Post-art) משנות ה- 70 רקע היסטורי מושגי לנוסחה הירושלמית העכשווית, ואף שמו של האמן היפני/אמריקאי, און קאווארה, הועלה מאוב כמי שנהג לשלוח גלויות יומיומיות ובהן השורה "עודני חי". במקביל, הוזכר גם שמו של סול לוויט, האמן המושגי האמריקאי שנהג לשלוח בדואר בשנות ה- 70-60 הוראות ביצוע לרישומי קיר מינימליסטיים, דוגמת זה שנוצר ב- 1975 במוזיאון ישראל בידי תלמידי "בצלאל".

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

יוסף פרחי

הרהורים מטרידים אודות חידת יוסף פרחי

 

1960 בקירוב. אני אז בחור כבן 15, תל-אביבי המכור לצעידה דיזנגופית מצפון לדרום, כולל המבט "החטוף" ימינה אל עבר יושבי "כסית" בתקווה לאתר אולי את דן בן-אמוץ, אולי את מסקין, ומי יודע – אולי אפילו אלתרמן. את מסעי הקבוע אני מתחיל בדיזנגוף-ארלוזורוב, כשעיני נתפסות לציור התלוי בחלון קפה "שטרן": נוף מלנכולי עכור, מונו-כרומי וערפילי – אדמה, שמים ועץ בודד. ציור אופייני של יוסף פרחי, כוכבה הגדול של הבורגנות התל-אביבית דאז. אני ממשיך במסעי, סוטה קצרות בגורדון לגלריה "צ'מרינסקי", בה מציג יוסף פרחי תערוכת יחיד מדי שנה בשנה. אין לטעות בסגנון: שוב ושוב, אותה קדרות, אותה עמימות של אור גווע, אותה חומריות של צבע וייצוגו של גוף אנכי בודד – עץ, עמוד חשמל, תורן ספינה – האבוד במרחבי אינסוף של ארץ ושמים אופקיים. וכשאני מסיים את מהלכי הדו-שבועי בסמוך לביתן "הלנה רובינשטיין", שנחנך לא מכבר, איני יכול שלא לראות בחלון הראווה של הגלריה הממוקמת בין הביתן לבין "הבימה" (כיום, חנות ספרים) ציור נוסף של פרחי, המוצג לתפארה כשכיית חמדה. מזגי הרומנטי המלנכולי נשאב לנוף המתפייט בתוגה. וברור לי: מצעדי הדיזנגופי הוא מסלול הניצחון של יוסף פרחי.