קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

הרועה של קדישמן

              ה ר ו עָ ה   ש ל   ק ד י ש מ ן

 

ב- 1923, זמן קצר לאחר הגעתו השנייה ארצה (הפעם, למען התיישב בה), צייר ראובן רובין טריפטיקון רחב-מידות, "הפירות הראשונים" (או: "החלוצים הראשונים"), ובמרכזו חלוץ וחלוצה עבריים במחיצת תימני ותימנייה הנושאים את בנם הקט. בפאנל השמאלי של הציור עיצב רובין דמותו של רועה כבשים ערבי, הניצב יחף בשדה ומחלל לצאנו. פסטורלה זו של הרועה עטפה את החלוצים העבריים המיתיים והגיגנטיים שמימינו באידיליה אוטופית, בה נמזגו מזרח ומערב, ימי קדם תנ"כיים עם ימי עלייה שלישית. הנה כי כן, דמות הרועֵה בציור הישראלי צמחה מתוך החלום הציוני אודות יהודי חדש היונק את אפיוניו האותנטיים של המקום מן הבדואי הנודד עם צאן-מרעיתו.

 

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי

נחום גוטמן: חידות "אור זרוע" ופתרונן

          חידות איורי "אור זרוע" ופתרונן

                                                      

עשרה פרקים היסטוריים-אקספרסיוניסטיים מאת יעקב הורוביץ ועשרה רישומים מאת נחום גוטמן, אלה גם אלה ראו אור ב- 1929 בהוצאת "כתובים", תל-אביב. אלא, שמיקומם של רוב הרישומים מנותק מההקשר המילולי המיידי בו הם מופיעים, מה שהופך אותם לרֶבּוס מתמשך, קרי – לחידה ציורית. "אור זרוע" מורכב לכאורה מכתבי-יד עתיקים המתארים אירועים מימי גירוש ספרד (מתורגמים-כביכול לשפה תנ"כית משכילנית) ורוקם עלילה יהודית בלב ההוויה הנוצרית-מוסלמית בספרד של המאה ה- 15. ספק רב אם מבנהו המקוטע של "אור זרוע" והיעדר גיבוש אורגאני של "כתבי-היד" שלאורכו (שלא לומר ההרמוניה המקרטעת בו בין מגמות הספרות, הקבלה, המיתוס הנוצרי והפילוסופיה) – ספק רב אם כל אלה מקלים על קריאה ליניארית ואחדותית של הספר, ואולי קושי זה הוא גם שאחראי על התפזורת הבלתי נהירה של הרישומים שלאורכו.

 

אתגר הקישור הטקסטואלי לאיורים מתגלה כבר ברישום הפותח את הספר ואשר בינו לבין המונולוג של הרופא היהודי מגרנדה, אברהם דון בונאפיוס, אין ולא כלום. כי בעוד הרופא מספר על הקורות אותו ואת בתו היפה, פאמולה, ועל פרשת נדודיהם בימי פרעות ואסונות עד לאראגון – הרישום המקבל את פני הקורא הוא זה של דיוקן אקספרסיוניסטי, גולגולתי ביותר, שצלב גדול מסומן על פניו. הדיוקן רשום ממבט פרספקטיבי עליון, בו הוגדל הפרצוף המעוות, עם עינו האחת השחורה ועינו האחרת הלבנה, ובו הוקטנו ידי הדמות, היד האוחזת בספר והיד המסמנת דבר-מה בשלוש אצבעותיה. הרושם הוא של דמות קשישה ושטנית, והקורא נאלץ להגיע לפרק ג' של הספר על מנת להניח הנחה סמי-ספקולטיבית בדבר משמעות האיור. שכאן, במונולוג של הנזיר הדומיניקני, אבא ויצינצו, נישאת תפילה נוצרית אדוקה וקנאית, שתכליתה הדברת הכופרים באמונה הנוצרית. דומה, שעמוד י"ח בספר הוא הרקע הטקסטואלי לרישום הקלסתר ה"שטני" הנ"ל שאינו כי אם קלסתר הנזיר:

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי ציור ציוני

נחום גוטמן ו"מסדה": בין פאתוס לאומי לליריקה

    בין פאתוס לאומי לליריקה: נחום גוטמן ו"מסדה"

 

את הפואמה הדרמטית הציונית, "מסדה", כתב יצחק למדן בין 1924-1923 בימי השיא של עלייה שלישית, ופרסמה בשנת 1927 (הוצאת "הדים", תל-אביב) בתקופת שפל חסרת תקדים של המפעל ההתיישבותי. היה זה שבע שנים לאחר הגיעו ארצה, כשהוא נישא על גל ההתלהבות של העלייה ממזרח אירופה ועבודתו כחלוץ ברחבי הארץ, אך בעודו נושא בזיכרונו את זכר אחיו שנרצח בפרעות באוקראינה זמן קצר קודם לכן. "מסדה", הלא היא "מצדה", הפכה לטקסט ציוני קנוני וב- 1951, במלאת למשורר חמישים שנה (חמש שנים טרם פטירתו), הודפסה מחדש בהוצאת "דביר", תל-אביב, בפורמט אלבומי מפואר המלווה ב- 14 איורי גואש לבן על בריסטול שחור מעשה ידי נחום גוטמן.

 

הבחירה בנחום גוטמן כמאייר הפואמה עתירת הפאתוס וההרואיות הלאומיים (והלאומניים לא במעט) תתמיה כל מי שבקי ביצירת האמן ובסגנון רישומיו הקליל והחייכני. אמת, בין 1945-1938 עיצב גוטמן רישומי שואה אכזריים ומרים (לשירי "ארץ אשכנז" של היינריך היינה ולרשימות בנושאי השואה והתקומה[1]), אך הציבור הרחב למד לזהות את איורי גוטמן יותר עם רישומים ידידותיים מאד, אותם פרסם בהמוניהם מעל דפי "דבר לילדים" ובספרים רבים. בכל אלה לא נאתר ולו שמץ של התלהמות ו/או רגשנות לאומיות. אפילו רישומיו מ- 1929 בחוברת "מאורעות א"י, טלגרמות וידיעות בציורים", שהגיבו לפרעות תרפ"ט – אפילו הם לבשו אופי קריקטורי ו/או אנקדוטי. מכאן הסקרנות והתהייה המלוות את המעיֵין באלבום "מסדה": כיצד יתמודד גוטמן עם גֵאות ולהט הרגש הציוני הסמוכים לאלה של אורי צבי גרינברג?! והנה, נחום גוטמן – מי שיבלה את אחרית ימיו בבית אבות בחדר אחד עם אצ"ג – מצא את נתיב ה"מודוס ויוֶונדי" המתפשרת עם הרטוריקה הלאומית הגבוהה, ומבלי שיוותר על אישיותו ומזגו.

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי פיסול ישראלי

הערה לגניאולוגיית הפיסול של זאב בן-צבי

   הערה לגניאולוגיית הפיסול של זאב בן-צבי

 

כשעלה זאב בן-צבי (1952-1904) ארצה ב- 1924 והחל ללמוד ב"בצלאל" הוא היה עלם בן עשרים, שמאחוריו ארבע שנות לימודים בבית הספר לאמנות בוורשה שבפולין. פסלי הדיוקנאות שיצר בשלהי שנות העשרים ותחילת השלושים של המאה העשרים לא זו בלבד שבלטו באיכותם, אלא שהרשימו בשילוב נחוש ובשל בין נטורליזם לבין קוביזם, כזה המנסח תווי פנים אורגניים בנפחים זוויתיים חדים ודרמטיים. קוביזם שכזה לא נראה בפיסול הארצישראלי והשאלה היא מה היו מקורות ההשראה של בן-צבי: האם צביונו הקוביסטי המתון של הציור המודרני הארצישראלי בשנות העשרים, זה המורד ב"בצלאל" ומתרכז בתל-אביב, מהווה את ההסבר כולו? הנסתפק בזיקה לאוונגרד של פאריז ובהשפעתו על האוונגרד הרוסי דאז (שפעפע ארצה באמצעות אמני עלייה שלישית)?

 

קטגוריות
תרבות עברית

רב-תרבותיות: דברים לזכרה

            רב-תרבותיות: דברים לזכרה

                                                       

ההוכחות לניצחונה זרועות מכל עבר: ברגעים בהם נכתבות שורות אלו מוצגת בגלריה ב"סוהו" שבמנהטן תצוגה של אמן מכסיקני נודע, סנטיאגו סייארה, ובה תצלומים גדולים וסרט וידיאו של עשרות איש (שנשכרו תמורת 250$ האחד והאחת), מחולקים לזוגות, כל זוג כורע על שטיח קטן ומקיים מין אנאלי: לבנים עם לבנים, לבנים עם שחורים, שחורים עם שחורים, גברים עם גברים, גברים עם נשים – כל הווריאציות שבאפשר. רב-תרבותיות. במוזיאון "מטרופוליטן" מוצגת תערוכה צנועה של נשים צלמות; ב"גוגנהיים" מציגה ג'ולי מהרטו (Mehretu), ציירת אתיופית, בדי ענק של רישומים פוסט-ארכיטקטוניים; עדיין בניו-יורק, אמנים סיניים, קוריאניים, רוסיים וארגנטינאים (וישראליים) מציגים בגלריות שבין צ'לסי לוויליאמסבורג; ב"מרכז פומפידו" שבפאריז מציג בימים אלה גבריאל אורוזקו, אמן מכסיקני נחשב. מה נאמר מה נדבר: ניצחונה הבינלאומי של רב-תרבותיות, שחיסלה את ההגמוניה של המרכז וזרתה אורה על אמני העולם השלישי ו/או על קבוצות מיעוטים – נשים, שחורים, הומוסקסואלים וכו'. הנה כי כן, ניו-יורק שטופה (ולא רק בשדרה השמינית) הומוסקסואלים ולסביות וגם בתל-אביב תתקשה בחורה צעירה למצוא בחור נחמד שאינו הומו.