קטגוריות
אמנות וספרות תרבות עברית

אלתרמן והאמנות הסמויה מהעין

               אלתרמן והאמנות הסמויה מן העין

 

בהכירי את הזיקה האינטימית והמורכבת בין שירה ואמנות בישראל (שירה יותר מאשר פרוזה![1]) יש לי את כל הסיבות הטובות לבקש אחר עקבותיו של נתן אלתרמן באמנות הישראלית. אני מודע, למשל, לחותם שהותיר משורר כחיים נחמן ביאליק על אמנים עבריים מאז ציורים ל"מתי מדבר", שציירו שמואל בן-דוד ("בצלאל", 1920 בקירוב), נחום גוטמן (1922) ויוסף בודקו (1923), דרך קשרי יצירה אישיים של ביאליק עם חיים גליקסברג ופנחס ליטיבינובסקי (ושוב, נחום גוטמן של סיפורי "ויהי יום" מ- 1930 בקירוב, וכמובן, מוטיב הציפור הארוטית שחלחל ליצירתו לאורך שנים) ועד לאיורים ביאליקיים מאוחרים של אביגדור אריכא ("ספיח", 1953) ומשה גרשוני (1988). לא פחות מכן, זכורה לי נוכחותו של ביאליק, כאיש רוח וכאיש ציבור, בעולם האמנות הארצישראלית, האמנים שקירב (ראובן רובין, אהרון הלוי ואחרים), הציורים הרבים שתלה בביתו. אמנם, שיעור התגובות האמנותיות לביאליק גובר בישראל על כל נתונים אחרים בנושא יחסי שירה ואמנות, ובכל זאת, אין להקל, למשל, בהשפעתה הישירה והעקיפה של שירת אצ"ג על ראובן המוקדם (1923-1919), על יוסף זריצקי (1929: אקוורל בעקבות "באזני ילד אספר") ואפילו על קומץ מאיורי גוטמן ל"אור זרוע" של יעקב הורוביץ (1929). וגם במקרה אצ"ג נדגיש את עניינו של המשורר (רשם מחונן הוא עצמו[2]) באמנות החזותית וזאת כעורך "אלבטרוס", כפעיל בהכשרת אולמות מגדל-דוד לתצוגות אמנות (1920 ואילך) ועוד.[3]

 

קטגוריות
ציור עכשווי בישראל

תמר גטר: האמה ואמת-המידה

ה א מ ה   ו א מ ת – ה מ י ד ה

 

 

 

הופעת אלבום עבודותיה הקירוניות של תמר גטר ("תמר גטר", הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 2009) היא הזדמנות פז לניסוח מפתח פרשני מקיף ליצירה שערכה וחשיבותה חורגות, לדעתי, מגבולות ה"סצנה" המקומית. להלן, אבקש לקשור מגבלה גופנית אישית של גטר לטענה כללית ואל-אישית הטבועה ביצירתה על אודות נכות ואמנות, ובעיקר בהקשר התרבות הישראלית.

 

קטגוריות
אמנות יהודית מודרניזם ישראלי

תיאטרון המודרניזם הארצישראלי

 ת י א ט ר ו ן   ה מ ו ד ר נ י ז ם   ה א ר צ י ש ר א ל י

 מקורות שונים גויסו בידי כותבי העתים להארת ההשפעות רבות, להן נתון היה הציור המודרניסטי הארצישראלי בשנות העשרים של המאה העשרים. לא אחת, דנו היסטוריונים בחוב האמנות המקומית דאז לפול סזאן (בציורי יוסף זריצקי ומנחם שמי), אנדרה דרן (בציורי ציונה תג'ר), אנרי רוסו (בציורי ראובן רובין), לה-קורבואזיה (ציורי אריה לובין), מארק שאגאל (בציורי משה מוקדי ופנחס ליטבינובסקי), ועוד.[1] כצפוי, לפבלו פיקאסו (ובפרט לתקופתו ה"קלאסיציסטית", זו מהשנים 1922-1918) שמור היה מקום של כבוד במרחב זה של השפעות אמנותיות, שעקבותיהן אותרו באי אלה מציורי מנחם שמי, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, אריה לובין ואחרים. הערצת תנועות המודרנה למיניהן, שצצו בשחר המאה העשרים בין פאריז (וברלין ורומא) לפטרוגרד, הייתה משותפת לכל אותם "מודרניסטים" שמרדו בשמרנות ה"בצלאלית" והציגו מרכולתם החדשנית בין תל-אביב לירושלים. סינתזה לקטנית של סך היבוא הסגנוני-מודרני מהארצות השונות, מהן הגיעו אמני העליות השלישית והרביעית, היא ששימשה כהסבר המרכזי להבנת שפת הציור המודרני המקומי בשנות העשרים.[2] הדברים ידועים.

קטגוריות
תרבות עברית

התרבות ושומריה

התרבות ושומריה

המאמר שלהלן מאגד מספר מחשבות אודות שימור, שמירה, שמרנות, שמורה, שָמרָה, שימורים ואפילו שמרים. בכוונתי להרהר על מקומו של הפעל שמ"ר בתרבות בכלל ובזו היהודית בפרט. ניתן להודות: ארון הספרים היהודי אימץ את מושג התרבות כמעט רק בהקשר של "תרבות רעה", או "תרבות אנשים חטאים" ו/או "תרבות זרה" (אשר אף היא מוקצית, כמובן). תרבות כהִתְרַבּות טומנת בחובה היהודי חרדות רע וקלקול – כך בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. סוג של שמרנות, אולי. המושג "בני תרבות", אוסיף עוד, חל בספרות המסורת היהודית על… חיות בית. מושג התרבות הטובה ו/או תרבות במשמעותה המודרנית אינם נמצאים במקורותינו, למעט חריג נדיר: בספרי אחרונים על הש"ס מצוין לגבי פומפדיתא, ש"בני העיר יהיה בהן תרבות יפה" ("באר שבע", מסכת הוריות, דף י"ב, ע"א).

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

שריפה

                     ש   ר   י   פ   ה   !

 

כזו היא העיירה היהודית בציוריו של יעקב שטיינהרדט: צירוף של לילה ושריפה. לא בניין נשרף, לא בית, אף לא שכונה. העיר כולה בלהבות. בתים בוערים הם רקע לדמות היהודית המביטה לאחור כאשת לוט, בחיתוך העץ "פוגרום" מ- 1913;  בתים בוערים הם רקע דרמטי לאיוב ורעיו בחיתוך עץ אחר מאותה שנה; ועוד ועוד. יותר מתמונה של התנכלות פורעת כלפי היהודי, כלפי משפחתו, כלפי כמה משפחות ואפילו כלפי "רחוב היהודים" כולו, השריפה השטיינהרדטית מטפיזית יותר משהיא היסטורית. שהשריפה בציוריו של שטיינהרדט עניינה אפוקליפסה, אש תופת מכלה של "חזון יוחנן" מזה ושל סדום ועמורה מזה. וראו את התחריט "בריחת לוט" מ-1912, זה שברקעו העיר בתימרות אש ועשן.