קטגוריות
Uncategorized פילוסופיה

המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

      המערה בתוך המערה (בשולי "היסטוריה ומיתוס")

 

שנים ארוכות אהבתי לדַמות את עצמי לאחד מאסירי המערה של אפלטון ("המדינה", ספר ז'): ראיתי את חדר העבודה שלי כמין מערה, בה אני שבוי. כאן, בחדרי החשוך, המסרב לנוף הנשגב בחוץ באמצעות חלונותיו המוצללים והעטוף כולו, מהמסד ועד הטפחות, באלפי ספרים, אני מבלה את חיי, מנסה לראות צלליות של אמת. זוהי מערתי, סברתי, ואילו ספרייתי היא המדורה המאירה בתוך המערה באור-המשנֵה: בזכותה ורק בזכותה בכוחי לראות את בבואות הדברים. ומעולם לא ציפיתי, שיבוא יום ומשהו-מישהו, ישחרר אותי מכבלי ויוציאני אל מחוץ למערה לטובת ההתבוננות באור ראשוני, יהיה אשר יהיה. כי אהבתי ועודני אוהב את כבלי מערתי, ולא רוחשת בי קדחת ההכרה המטאפיזית. שליגוני, פילוסוף אני לא, מיסטיקון לבטח לא.

 

והנה, השנים נוקפות, ובינות לקומץ החסדים והעונשים שהגיל נושא עמו שוכנות אי אלה תובנות. אחת מאלו היא תובנת המערה שבתוך המערה. ואבהיר: זה כבר מספר שנים שאני הולך ומאבד שליטה על ספרייתי. צפיפות הספרים, הנערמים זה על גבי זה, וזה מאחורי זה, אטמה את מדפַי עד תום. למרגלותיהם, ערימות ספרים מתגבבים על הרצפה ומטפסים כמגדלים, תוך שמאיימים בקריסה לכאוס. הכמות והדחיסה כה רבות עד כי כבר אין בכוחי למצוא ספרים, שאני יודע בוודאות גמורה שנמצאים בחדרי. במהלך הגובר של תסכולים ואובדן עצות (שעות נבירה שבהן אני מעלה חרס), הבנתי דבר מה: לא חדר-העבודה שלי הוא המערה האפלטונית, כי אם הספרייה שבו היא היא המערה. ואם תרצו, המערה שבתוך המערה. שכן, ה"מדורה" הפכה היא עצמה למרחב חשוך. התוהו הסובב והמתעצם הולך ועוטף אותי במרחב בלתי מודע, בלתי נגיש, אטום וסרבני. הנשלט הפך לשולט. מעתה, אני נתון לחסדי אפלת הספרייה: תרצה, תעניק לי מחסדיה; לא תרצה, תותירני מתדפק על שעריה.

 

וכך קורה, שוב ושוב, שבמהלך נבירותיי, פשפושיי, חפירותיי אחר ספר נעלם זה או אחר, מתגלה לי, לפתע פתאום, ספר כלשהו, ששכחתי לחלוטין על קיומו ואולי גם ספר שמעולם לא קראתיו עד תומו (אך, מן הסתם, רכשתי אותו בידיעה שאזדקק לו ביום מן הימים), והספר הזה מאיר עתה באור יקרות ומתווה לי דרך בחשיכה, ולוּ גם דרך שכלל לא ביקשתי ללכת בה בבואי אל תוהו-המדפים.

 

קטגוריות
Uncategorized

"המחסן" נסגר זמנית

                        "המחסן" נסגר זמנית

 

זהו המאמר ה- 480 ב"מחסן". מאז ה- 22 בדצמבר 2010 ועד היום הוזן "המחסן" במאות מאמרים ובהתאם ל- 37 הקטגוריות המרכיבות אותו. נכון לרגע זה, תועדו בו 171,719 כניסות. קרוב למאתיים כניסות ליום. בתור מי שספריו נמכרו בעבר בממוצע של 300 עותקים, הנתונים הנ"ל מדהימים, ובפרט ש"המחסן" אוכלס במאמרים ארכניים, נעדרי צילומים, דחוסי אותיות, ולא אחת, בנושאים "אזוטריים". זו ההזדמנות להודות למי שהמליצו לי לייסד את האתר, בראשם רעייתי, עליזה אורבך, ויונתן אמיר – עורך "ערב-רב" (במאמר ביקורת שכתב על ספרוני, "אמנות מינורית"). במשך למעלה משנתיים וחצי עבדתי את "המחסן". במשך כל אותה עת, השתעבדתי להזנתו וטיפוחו, תוך שאיני חדל, יומם ולילה, להרהר בטקסטים שבדעתי לכתוב בעבורו. כך מצאתי את עצמי מכור ל"מחסן", שבוי בו עד תום, עד כי רחקתי מכל פעילות אחרת שהייתי מורגל בה, ובעיקר – כתיבת ספרים, אצירת תערוכות. גם בהרצאות מיעטתי יותר ויותר. עתה, אני סוגר זמנית את "המחסן". יותר מהצורך בחופש נפשי לאחר תקופה כה אינטנסיבית, אני מתגעגע לכתיבת ספר – וכבר התחלתי לחקור בכיוון מונוגרפיה רצינית על אורי ליפשיץ. אני כופה אפוא על עצמי את הגמילה מ"המחסן", הגם שאין הדבר קל לי כלל וכלל. איני יודע אם ומתי אשוב אל "המחסן": אולי מחר, אולי בעוד חודש, אולי בכלל לא. בינתיים, תודתי והערצתי לכל קוראי.

נ.ב.,

למותר לציין: המחסן נותר פתוח לציבור.

גדעון

קטגוריות
Uncategorized וידיאו ישראלי

הדרך האחרונה

                              הדרך האחרונה

                      על עבודת וידיאו מופלאה של עודד הירש

 

באולם ה"רכישות חדשות" במוזיאון ישראל מוקרנת עבודת וידיאו של עודד הירש מ- 2009, "50 Blue" שְמַה, אשר מאז צְפייָתי בה, לפני ימים מספר – איני מסוגל להשתחרר ממנה. לחרפתי כי רבה, לא שמעתי על אודות עודד הירש, יליד אפיקים 1976, שהציג בארץ מספר פעמים, גם לא על הצלחתו בניו-יורק. אך, די לי בעבודה האחת שראיתי (קודם שעיינתי בעבודותיו האחרות באתר הדיגיטאלי שלו): אני סמוך ובטוח שעבודת הווידיאו הזו היא יצירה יוצאת דופן בחשיבותה, עבודה במעמד של קלאסיקה מקומית, מסוג אותן עבודות שהן קאנוניות מרגע היווצרן. אפתח בתיאור תמציתי שלה:

 

בן (אחיו הצעיר של האמן) דוחף בשדה כיסא-גלגלים שעליו יושב אביו, שמוט גוף וכנוע, עטוף בסרבל ובברדס צהובים. במאמץ רב וללא לאות, ממשיך הבן במעשה הדחיפה הסיזיפי, תוך שהאדמה הבוצית מקשה על מהלכו, מה גם שכיוון המסע הוא אל ראש הר, שמהמורות וסלעים במדרונו. אט-אט, במסירות ובעקשנות אין-קץ, מוביל הבן את אביו הנכה והאילם אל ראש ההר, על סף התהום, מקום בו צופים השניים אל עבר עמק הירדן המרהיב. עתה, נמשך המסע, אלא שהפעם הכיוון הוא במורד ההר בואך הכינרת. כאן דוחף הבן את כיסא הגלגלים ואת אביו לתוך המים הרדודים, שמהם מיתמר מגדל תצפית בנוסח "חומה ומגדל". כיסא-האב מוצב עתה הישר למרגלות המגדל, בעוד הבן מטפס בזריזות על קורות הברזל ועד לראש המגדל על מנת לשחרר ממנו חבל עם קרס בקצהו. שש דמויות, עטויות כולן בסרבלים ובברדסים צהובים זהים, הולכות וקריבות אל עבר המגדל. הקרס מחובר אל כיסא האב, עת שורת הדמויות מתחילה למשוך בחבל ולהעלות את הכיסא ואת יושבו מעלה-מעלה, עד כי הבן גורר אליו את האב לתוך עמדת התצפית. עתה, הבן ואביו צופים קדימה דומם.  

 

איני יודע אם הצלחתי להעביר לכם את ההתרגשות שסרט-הווידיאו הזה מעורר. ישבתי במוזיאון כשאני מרותק ומצומרר לעבודה, אשר מיד חשתי במעמדה האיקוני כעבודת-אֵבל מכאיבה ונוקבת במסורת אבות-ובנים בכלל, ואף יותר מזה, במסורת אבות-ובנים בסיפורנו כאן בארץ.

 

עבודת הווידיאו של עודד הירש היא אלגיה של בן על אביו ועל דורו, דור בוני הקיבוץ, אבות ההתיישבות וההגשמה הציונית. שתיקתו של האב הנכה "בדרכו האחרונה" הזכירה לי את שתיקת האב האילם בסרט "רסיסי חיים", בו נושא הבן באוזני אביו הדומם מונולוג על שבר חייו (חיי הבן). כי, סרטו של הירש הוא אלגיה על האב ועל הבן גם יחד, אֵבֶל על שבר חלום האבות ועל שברם של הבנים, השבר של דורי, דורנו.

 

קטגוריות
Uncategorized הגיגים על האמנות

אמנות לזמן חירום

                          אמנות לזמן חירום

 

ככל שהניגודים הפוליטיים דוהים ומרוּדָדים יותר בחברה הישראלית, כן אני מוצא את עצמי מקצין יותר. ככל שהרידוד הנדון יוצר פסוודו-מרכז (מרכז?) אחד גדול, כך אני נידון להוציא את עצמי מן הכלל, לפרוש מהקונצנזוס ולהתביית עמוק בבועתי הרדיקלית, כלוא מרצון באבלי על החלום הישראלי האבוד, כועס, בודד, בוש ונכלם נוכח המתחולל סביב, מתבונן ונבעת.

 

ביטול הניגודים וההאחדה החד-ממדית תובעים מאתנו הקצנה. כך בכל תחום מחיינו הפוסט-מודרניים: ככל שמתעצמת תופעת ההומוגניות האורבאנית, למשל, וערים שונות בארצות שונות ורחוקות לובשות צביון זהה של מדרחובים, מספר גורדי שחקים ונבחרת קבועה של חנויות מותגים – כן גוברות בנו הסלידה ותשוקת-הנגד להרחיק אל האקזוטי, הנידח, העממי. וככל שמציפות אותנו עוד ועוד מסעדות בכל גווני הקשת הבינלאומיים ומנעדי ה"גורמֶה", וככל שהטלוויזיה מאביסה אותנו עד לזרא בעוד ועוד תוכניות אוכל – כן הולכת ומתעצמת בינינו האופוזיציה של האכילה הרדיקלית: טבעונות, צמחונות, אנטי-לקטוז (חלב), אנטי-גלוטן (קמח) וכו'.

 

אכן, העידן הפוסט-מודרני דן אותנו למרחבים של האחדה משטיחה, שאינה מותירה דרך תגובה אחרת מאשר הפרישה המיליטנטית המקצינה של המיעוט. לתופעת ההומוגניות של הפירות והירקות המזומנים על דוכנינו מכל רחבי העולם ומכל העונות גם יחד, כל אותם פירות וירקות שגברו על מרחקי חלל וזמן בזכות פלאי הכימיה וקסמי הקירור, אין לנו אלא להגיב בשעטה אל עבר הפירות והירקות האורגאניים. ומה פלא, שנוכח השפה העברית ההופכת נגד אוזנינו למרק דלוח, על בליל תחליפי האנגלית ופתיתי הערבית, אני מגיב בגעגועים לארמית וללשון התנ"ך.

 

קטגוריות
Uncategorized פילוסופיה

רוחו של דרידה

רוחו של דרידה

 

הרוחות מרבות לשוטט בספריו ובהרצאותיו של ז'אק דרידה. הוא, שסיפר לנו על עמנואל קאנט, המאשים את אפלטון בהחדרת המיסטיקה לפילוסופיה, דהיינו בהמתת הפילוסופיה (עם צליל אפוקליפטי שאומץ לא מכבר לפילוסופיה),  הוא שאור התבונה שורה על  דפיו לא פחות מצלו הכבד של סוד (שעל  על מרכזיותו בפרשנות כתב ספר שלם – Passions). ואכן, מקור קסמם הגדול של כתביו הוא  השילוב בין הרציונלי לבין המטאפורות של הבלתי-נראה, התהום, החורבה, הסוד וכיו"ב. עובדה שאין להכחישה היא שמושגיו השגורים – "spectre" ו-"fantômes" – עולים תדיר מאוב ומייצגים את משאת נפשו ההרמנויטית שמאז 1967: "הצל המהותי של הלא-נאמר" (ב-Écriture et Différence): רוח אביו המת של המלט, רוח המפקד המת בדון ז'ואן, רוחותיו של מרקס (כשם ספרו מ- 1993). בפתח הפרק החמישי של הספר מרחיב דרידה את דיונו ברוחות הרפאים, שזיהה במרחבי המשנה המרקסיסטית, אל הדואליות של רוח כ-Geist ורוח רפאים כ-Gespenst, כפי שמצאה את ביטוייה באידיאולוגיה הגרמנית של מרקס, ועוד ועוד. וכמובן, הדקונסטרוקציה עצמה היא בבחינת "הפיכתו של הטקסט לרוח של עצמו" (כוח החוק,  עמ' 104).

לא אחת, עולה בקורא (באוב?) התחושה שה"רוח" הרודפת את דרידה יותר מכל היא רוחה של הוויה יהודית מסוימת שטעם בילדותו באל-ביאר שבאלג'יריה, ואשר תובעת ממנו את עלבונה. מכל מקום, העברית אינה שגורה בפיו של אלוף השפות, ורק בנדיר נאתר בכתיבתו מילים עבריות כגון "חזון", "מילה", "שם" או "רוח". לעומת זאת, צרפתית מעולה, מתובלת רבות בגרמנית היידגריאנית, פה ושם תרגומים לאנגלית, פשפושים אתימולוגיים תכופים ביוונית ובלטינית – היא הדומיננטית בכתביו. הווה אומר, הגם שבנעוריו למד עברית (כפי שסיפר בCirconfessions-) – היא, כפי שציין באחד מספריו, סינית בשבילו (לתת את המוות, עמ' 85). כך מעולם לא אזכר את המילה העברית "רוח" ביחס לרוחות הרפאים שלו. עם זאת, פעמיים – ככל הידוע לי, פעמיים בלבד – נקט דרידה בספריו במונח העברי "רוח" –  הרוח כ-ésprit. ועל פעמיים אלו אעמוד להלן.

את מהפכתו הפילוסופית, שזכתה לשם הפופולרי "דקונסטרוקציה", ואשר דמותה עוּותה ללא הכר, למגינת לבו של הפילוסוף חסר האונים, ניסח ז'אק דרידה בין השנים 1972-1967 בספרים  על הגרמטולוגיה (1967), כתיבה ושוני (1967), שולי הפילוסופיה (1972), ההפצה (1972). כך,  כבר בעמודים הראשונים של כתיבה ושוני יוצא דרידה במתקפה על הסטרוקטורליזם במילים: "למען היטיב את תפיסת הסטרוקטורה, ניתן לאיים עליה באורח מתודי […] באותו מקום סודי בו היא לא זיקפה ולא חורבה אלא רופפות" (עמ' 13). לכל סטרוקטורה יש אפוא מקום סודי, אשר דרכו יסתנן הפרשן אל היצירה. בשלב זה, בו הדמיון מובילנו אל מנהרות חשוכות, אל ארונות ומעבר למראָה, מפתיע לגלות  שמקור השראה ל"מקום הסודי" באמנות היה דווקא עמנואל קאנט של ביקורת כוח השיפוט, קאנט של היפה ושל האמנות כאוטונומיה הכרתית, כפרישה מהממשות היומיומית (של התכליתיות, האינטרס והידע). משמעם של דברים  שנסיך ההשכלה מקניגסברג, שבעתיד יוצג על-ידי דרידה כ"פילוסוף יהודי",[1] הוא שמשמש לדרידה נקודת מוצא (עמ' 16) למסע שסופו מסתורין: "יש, אפוא", כותב דרידה, "לפנות אל הבלתי-נראה שבתוככי החירות הפיוטית. יש להיפרד על מנת  להתאחד בליל המקור העיוור של היצירה" (עמ' 17). ובהמשך אותו עמוד הוא מוסיף: "רק ההיעדרות הטהורה – לא ההיעדרות של דבר זה או אחר – אלא היעדרותו של כל מה שמבשר נוכחות – בכוחה להוות השראה […] הספר הטהור פונה באופן טבעי לעבר היעדרות זו שהיא […] התוכן הראשוני והאמיתי שלו." רוצה לומר: שום משמעות אינה קודמת למעשה הכתיבה. שום קול אינו מכתיב את משמעות הכתוב.