Archive for ‘100 שנות הדפס אמנותי’

ספטמבר 20, 2019

מאין נחל יוסל את מָלְאָכו?

                     מאין נחל יוסל את מָלְאָכו?

 

הימים חולפים, שנה עוברת, וככל שמאיץ הזמן תמורותיו, וככל שחומק יותר מבין אצבעותינו – זה צל-הציפור של ביקורנו החטוף בחלד – כן מתבהר נוף העבר וכן מצטללים פסגותיו. ובין הפסגות הללו, יותר ויותר אתה מכיר בכוחו התרבותי יוצא-הדופן של מי שהחשבת לא-אחת כִּגְדול האמנים היהודיים החיים בינינו.

 

לא מכבר, הוצגה אצלנו (גלריה "גורדון") תערוכת ציורי רפי לביא מ- 1961. גם אני מבקש להתעכב על שנת 1961, אבל בהתייחס לאמן אחר, שלא החשיב מדי את לביא, לא פחות ממה שזה האחרון לא החשיבו. כי ב- 1961, ואם נדייק – בפברואר של אותה שנה, הציג יוסל ברגנר ב"הלנה רובינשטיין" 35 ציורים מ- 1960, מתוכם למעלה מעשרים (בצבעי שמן וגואש) בנושא מלאכים: "תחיית המלאך", "מלך ומלאכים", "מלאכים וזר פרחים", "מלאכים כחולים", "מלאך אדום", "מלאך קטן", ועוד ועוד.

 

עדיין באותה שנה, הציג ברגנר בגלריה "רינה" בירושלים (אז, גם הגלריה של לביא) תערוכה בשם "מלאכים ונופים". גם אלה צוירו ב- 1960. בקטלוג התערוכה במוזיאון תל אביב כתב האמן וידידו של ברגנר, אריה נבון, דברים אישיים, אשר יש להבינם על רקע כיבוש הסצנה האמנותית בידי אמני ההפשטה של "אופקים חדשים" וממשיכיהם הצעירים:

"נראה שדרכך בציור אינה זו המקובלת כיום, שעיקרה החוויה הפלסטית הטהורה. שייך אתה לקומץ הציירים שאינם מוותרים על האקספרסיה בציור, הנאבקים על מיזוג שני היסודות: הפלסטי והרעיוני."

 

מעולם לא נראה באמנות הישראלית קיבוץ כה גדול של מלאכים (אף כי, מאוחר יותר, רבים יידרשו למוטיב זה[1]). למָעֵט במספר ציורים תנ"כיים של זאב רבן (שבהשראת מלאכיו של א.מ.ליליין) ואבּל פָּן ה"בצלאליים", ניתן לאתר עד אז רק את "מלאכים מעל צפת" של משה קסטל (צבעי-מים, 1946), או מתוות לקיר קראמי –"ביקור שלושת המלאכים" – של אהרון כהנא מ- 1957, או כנפי מלאך בציורי עקידה של אבשלום עוקשי מ- 1955, ועוד קומץ עבודות. סך הכול, מעט מאד, וכמעט תמיד, בהקשר תנ"כי ו/או במאמץ למיסטיפיקציה של הנוף הארצישראלי.

 

מלאכי יוסל ברגנר, לא רק שהיו רבים הרבה יותר, אלא גם היו אחרים ביותר ובולטים במקוריותם: פגועים, פגומים, חסרי-אונים, בודדים או מתגודדים יחד בבהלה, קורבנות ולא מושיעים. אלה היו מלאכים בלתי-תנ"כיים בעליל. ויותר מכל, היו אלה מלאכים נופלים.

 

אמנם, אריה ארוך צייר מלאך גידם ב- 1960; אך, מלאך נופל צויר על ידו רק ב- 1967, שנים אחרי ברגנר. שמא נטל יוסל את מלאכיו הנופלים מסיפורו של גבריאל גרסיה מארקס, "איש זקן מאד בעל כנפיים אדירות" – סיפור על מלאך מוזר שנפל? אף שהסיפור פורסם לראשונה ב- 1955, הוא תורגם מספרדית לאנגלית לא לפני 1972. מכאן, שברגנר לא יכול היו להכירו ב- 1960. ומלאכיו המסכנים והמוכים של פאול קליי?[2] לא, קליי אינו מהאמנים שהשפיעו על ברגנר. אין הוא נמנה על ארכיב זיכרונו התרבותי. נכון, מלאכים נופלים הם דימוי שגור במיתוס הנוצרי, והם זכו לייצוג ביצירות מופת רבות באמנות ובספרות המערבית ("הקומדיה האלוהית" של דנטה, "גן-עדן האבוד" של מילטון, ועוד). אלא, שבמסורת הנוצרית, מלאכים נופלים הם מלאכים שחטאו וגורשו מהשמיים. ולא כאלה הם מלאכיו של יוסל ברגנר, שהם קורבנות תמימים ונטולי אשם. מלאכים פליטים.

 

מאין, אם כן, נחל יוסל את מלאכיו? את שורש התשובה דומני שיש לבקש בעובדה, שב- 1959, שנה קודם לסדרת המלאכים, ראה אור אלבום רישומים גדול של ברגנר המבוסס על סיפורי פרנץ קפקא.[3] יוסל, שירש מאביו את העניין העצום באיש מפראג (האב, מלך ראוויטש, אף יפרסם ב- 1966 את תרגומו ליידיש ל"המשפט"), הוכיח עד אחרית ימיו בקיאות ועניין יוצאי-דופן בסופר (עד כי טבע את הפעל "לקפקף"). האם בסיפורי קפקא מצא ברגנר את המלאך?

 

את התשובה החיובית האפשרית אני מוצא בסיועו של מאתיו ט.פאוול, חוקר אמריקני שפרסם ב- 2009 מאמר בשם "מלאכו של קפקא: ריחוקו של אלוהים בעולם בתר-מסורתי".[4] כאן גיליתי סיפור קצר של קפקא, שנכתב ב- 25 ביוני 1914 ואשר לא פורסם מעולם, אלא נשאר חבוי ב"יומנים".

 

הסיפור נסב על איש בודד, המסוגר בחדרו כחיה בכלוב, והוא צועד אנה ואנה באי-שקט, כשהוא בוחן כל פרט ופרט סביבו – השטיח, הקירות, השולחן וכו'. מבעד לחלון נשמעים רעשי הרחוב. רק משמתקרב האיש לחלון ומתיישב בסמוך לו, הוא חש שמשהו מוזר מתחולל על התקרה שמעליו: רעד גדול מתפשט משולי התקרה אל מרכזה, בה מותקנת מנורת חשמל עלובה. פיסות סיד נופלות, שעה שהתקרה כולה נעטפת בגלי צבע זוהר. הצבע – "או שמא היה זה אור?" – מקסים את האיש, שמתאמץ לשווא להבין את פשר האירוע הביזארי. עתה, גווני התקרה משתנים וגורמים לה להיראות כמעט-שקופה, ובזכות "שקיפות" זו רואה האיש משהו מרחף מעל ומנסה לחדור: זרוע שלוחה, חרב מוכספת מתנדנדת, משהו מעולם אחר, משהו שמיועד לו, לאיש הסגור בחדר: "זה היה מיועד לי , אין כל ספק; חזיון שהוכן ונועד לשחרורי." האיש נסער: הוא קם, מזיז את השולחן ממרכז החדר, תולש מהתקרה את המנורה החשמלית ומפילה לרצפה, וכמו מכשיר את חדרו לקראת צניחתה הרכה של הישות החודרנית על השטיח ולקראת שמיעת בשורתה. ואכן, התקרה נפערת לעיני דייר-החדר, ו"מלאך בגלימה כחולה-סגולה וחוטי זהב ירד אט-אט עם כנפיו הגדולות והזוהרות בלבן-משי." ומוסיף קפקא:

"'מלאך, אם כן!', חשבתי; 'יום תמים הוא ריחף אליי ואני, בהיעדר אמונה, לא ידעתי זאת. כעת הוא ידבר אלי'. השפלתי עיניי. כששבתי להרים את המבט, המלאך באמת עוד היה שם, תלוי די נמוך מתחת לתקרה (ששבה ונסגרה), אלא שלא היה זה מלאך חי, כי אם דמות-עץ צבועה, מסוג החרטום שמותקן על כמה ספינות ואשר תלוי מהתקרה בפונדקי מלחים, לא יותר."

 

ההתגלות התיאולוגית התהפכה באבסורד, בפארסה. כיצד מגיב לה האיש? כיון שהערב ירד והחשיכה החלה משתררת בחדר, שנותר ללא אור-חשמל, ניגש האיש למרכז החדר, עלה על כיסא, הדליק נר על קצה חרבו של ה"מלאך", ולאחר מכן, שב והתיישב. האור הקלוש, פרי תושייתו של האיש, המיר את אור-הישועה הטרנסצנדנטית שהובטח-לכאורה בחוויה ה"מיסטית" של צניחת המלאך…

 

כאשר כתב קפקא את סיפורו הגנוז הנ"ל, היה זה לרקע ימים הרי-אסון של ערב-פרוץ מלחמת העולם הראשונה. באשר לקפקא הוא עצמו, היו אלה ימים של אומללות עמוקה, בהם תיאר את עצמו ביומנו – כפי שמדווח מאתיו ט.פאוול במאמרו – כ"אבוד מכל בחינה שהיא", ו"איזה מאמץ להישאר בחיים!", אף "געגוע להתאבדות". סיפור המלאך המפוקפק הנופל לחדרו של האיש הוא אפוא סיפור על כמיהה נואשת לישועה, אך התפכחות טראגית ממנה. המלאך כוזב.

 

מאז המחצית השנייה של שנות החמישים, החל יוסל ברגנר מצייר אנשים, ילדים בעיקר, כלואים בביתם ומנסים להימלט בכל דרך: לרדת בסולמות גבוהים מהחלון, להמריא מהחלון בעפיפונים… אלא, שהצייר לא הותיר סיכוי למתנסים במעוף, ובדומה לאיקרוס (שגם אותו צייר), הם נידונים לנפילה, בבחינת מבוא לנפילתם של מלאכים בציורי 1960. אני נוטה להאמין, שמלאכו של פרנץ קפקא הכשיר את הדרך למלאכיו של ברגנר.

 

                                 *

אני חוזר אל רפי לביא. ב- 2007, חודשים ספורים טרם פטירתו, צייר לביא סדרת ציורים באקריליק (אדום או לבן) ועיפרון על דיקט, בהם חרט בזנב-המכחול דימוי של מלאך מרחף (אולי גוויה, ציין הצייר) מעל חריטה של זוג מתחבק. המלאך המרחף "התכתב" עם מלאכו של אריה ארוך מ- 1960. מה שונה מלאכו של לביא ממלאכיו של ברגנר:

"מדוע משפיל המלאך את מבטו אל עבר הזוג. מה הם היחסים שמציין שילוש מקודש זה (ישנו גם סולם)? בני הזוג, המסמלים תמיד בציורים את האמן ואת אשתו, אילנה, מתחבקים, אך התחושה הכבדה, המתעוררת בעקבות ידיעתנו על המוות שבפתח, רואה בחיבוק מחווה של פרידה ושל הסתלקות. במערך זה, אני קוראת את המלאך כחלק מהרֶבּוּס. הוא מעלה על דעתי את עמנואל סוודנבורג, שבספרו מ- 1768, 'אהבת כלולות', כתב כי נפש גבר ונפש אישה, הבאות בברית נישואין (מאושרים), נכנסות לגן-עדן, מתאחדות והופכות למלאך אחד."[5]

 

 

[1] גדעון עפרת, "מלאכים (לא עוד) בשמי תל אביב", באתר המרשתת הנוכחי, 25.5.2013.

[2] גדעון עפרת, "המלאך האחרון", באתר המרשתת הנוכחי, 3.6.2016.

[3] "יוסל ברגנר: רישומים לפרנץ קפקא", תרשיש, ירושלים, 1959.

[4] Matthew T. Powell, "Kafka's Angel: The Distance of God in a Post-Traditional World", Janus Head, Vol.11 (1), 2009, pp.7-23.

[5] דורית לויטה-הרטן, "רפי לביא: בשם האב", קטלוג הביתן הישראלי בביאנאלה בוונציה, 2009, עמ' 131.

דצמבר 13, 2015

100 שנות הדפס אמנותי בישראל

 

       100 שנות אמנות הדפס בישראל

 

 

תוכן עניינים:

 

מבוא

 

התחלות: ירושלים, 1900-1841

 

הדפסי "בצלאל": 1925-1908

 

ההדפס המודרניסטי: 1925-1923

 

ההדפס האמנותי של עולי מרכז אירופה: 1939-1933

 

הדפסי "בצלאל החדש": 1955-1935

 

פריחה מוקדמת על קרקע מערבית: שנות ה- 60

 

סדנת ההדפס ירושלים: 1974-

 

פריחה מאוחרת: עוד סדנאות הדפס בישראל

 

 

 

 

מבוא:

 

פריחת ההדפס באמנות המערבית יסודה בהמצאת הדפוס ובהתפתחות טכניקת הנייר במאות ה- 16-15, כאשר תחריטי עץ החלו להחליף את שיטת ההעתקה הידנית של הספרים, כמקובל בימי הביניים. תחיית ההומניזם הרנסנסי כבר נעזרה בחיתוכי עץ ותחריטי מתכת, לצורך הפצת הידע החזותי אודות העולם הקלאסי, ואילו אמני איטליה וגרמניה של המאות הנדונות, אלברכט דירר בראשם, הרבו לנקוט בהדפסים משני הסוגים. במאות ה- 18-17 הפך התחריט למדיום המועדף על אמנים רבים (דוגמת רמברנדט ופיראנזי), אך המצאת המזוטינטה והאקווטינטה במאה ה- 18 אפשרה הדפסת ניואנסים של אפור, כאשר אמנים דוגמת פרנציסקו גויה בספרד וויליאם בלייק באנגליה הביאו את טכניקת התחריט לשיא שלא היה כמותו. עתה, במאה ה- 19, כבר שולב הצבע בהדפסה, וטכניקות חדשות של הדפס – הדפס האבן (ליתוגרפיה) בראשן – כבשו את שדות היצירה האמנותית. אכן, המצאת הדפס האבן ב- 1798 על ידי אלואיס זנפלדר, ושכלולה בהדפסה צבעונית עשירה, אומצה על ידי הריאליסטים של "אסכולת ברביזון", האימפרסיוניסטים, הונורא דומייה (שהדפיס למעלה מ- 4000 הדפסי אבן), טולוז לוטרק, וינסנט ון-גוך, אדוארד מונק, אמיל נולדה, אודילון רדון ורבים נוספים. הולדת האמנות המודרנית, ניתן לומר, אינה נפרדת מהולדת טכניקות ההדפס החדישות.

 

פריחה מפוארת זו לא מצאה כל ביטוי בתחומי ארץ ישראל, ולו מהסיבה הפשוטה שמסורת אמנותית של ממש לא החלה כאן לפני 1906, תאריך ייסוד "בצלאל" בירושלים. עם זאת, דימויים מודפסים החלו נוצרים ביישוב היהודי בארץ עוד מאז מחצית המאה ה- 19, מה שתובע פתיחת ההיסטוריה המקומית של ההדפס בבתי הדפוס הראשונים.

 

 

התחלות: ירושלים, 1900-1841:

read more »