רב-תרבותיות: דברים לזכרה

            רב-תרבותיות: דברים לזכרה

                                                       

ההוכחות לניצחונה זרועות מכל עבר: ברגעים בהם נכתבות שורות אלו מוצגת בגלריה ב"סוהו" שבמנהטן תצוגה של אמן מכסיקני נודע, סנטיאגו סייארה, ובה תצלומים גדולים וסרט וידיאו של עשרות איש (שנשכרו תמורת 250$ האחד והאחת), מחולקים לזוגות, כל זוג כורע על שטיח קטן ומקיים מין אנאלי: לבנים עם לבנים, לבנים עם שחורים, שחורים עם שחורים, גברים עם גברים, גברים עם נשים – כל הווריאציות שבאפשר. רב-תרבותיות. במוזיאון "מטרופוליטן" מוצגת תערוכה צנועה של נשים צלמות; ב"גוגנהיים" מציגה ג'ולי מהרטו (Mehretu), ציירת אתיופית, בדי ענק של רישומים פוסט-ארכיטקטוניים; עדיין בניו-יורק, אמנים סיניים, קוריאניים, רוסיים וארגנטינאים (וישראליים) מציגים בגלריות שבין צ'לסי לוויליאמסבורג; ב"מרכז פומפידו" שבפאריז מציג בימים אלה גבריאל אורוזקו, אמן מכסיקני נחשב. מה נאמר מה נדבר: ניצחונה הבינלאומי של רב-תרבותיות, שחיסלה את ההגמוניה של המרכז וזרתה אורה על אמני העולם השלישי ו/או על קבוצות מיעוטים – נשים, שחורים, הומוסקסואלים וכו'. הנה כי כן, ניו-יורק שטופה (ולא רק בשדרה השמינית) הומוסקסואלים ולסביות וגם בתל-אביב תתקשה בחורה צעירה למצוא בחור נחמד שאינו הומו.

 

אלתרמן והאמנות הסמויה מהעין

               אלתרמן והאמנות הסמויה מן העין

 

בהכירי את הזיקה האינטימית והמורכבת בין שירה ואמנות בישראל (שירה יותר מאשר פרוזה![1]) יש לי את כל הסיבות הטובות לבקש אחר עקבותיו של נתן אלתרמן באמנות הישראלית. אני מודע, למשל, לחותם שהותיר משורר כחיים נחמן ביאליק על אמנים עבריים מאז ציורים ל"מתי מדבר", שציירו שמואל בן-דוד ("בצלאל", 1920 בקירוב), נחום גוטמן (1922) ויוסף בודקו (1923), דרך קשרי יצירה אישיים של ביאליק עם חיים גליקסברג ופנחס ליטיבינובסקי (ושוב, נחום גוטמן של סיפורי "ויהי יום" מ- 1930 בקירוב, וכמובן, מוטיב הציפור הארוטית שחלחל ליצירתו לאורך שנים) ועד לאיורים ביאליקיים מאוחרים של אביגדור אריכא ("ספיח", 1953) ומשה גרשוני (1988). לא פחות מכן, זכורה לי נוכחותו של ביאליק, כאיש רוח וכאיש ציבור, בעולם האמנות הארצישראלית, האמנים שקירב (ראובן רובין, אהרון הלוי ואחרים), הציורים הרבים שתלה בביתו. אמנם, שיעור התגובות האמנותיות לביאליק גובר בישראל על כל נתונים אחרים בנושא יחסי שירה ואמנות, ובכל זאת, אין להקל, למשל, בהשפעתה הישירה והעקיפה של שירת אצ"ג על ראובן המוקדם (1923-1919), על יוסף זריצקי (1929: אקוורל בעקבות "באזני ילד אספר") ואפילו על קומץ מאיורי גוטמן ל"אור זרוע" של יעקב הורוביץ (1929). וגם במקרה אצ"ג נדגיש את עניינו של המשורר (רשם מחונן הוא עצמו[2]) באמנות החזותית וזאת כעורך "אלבטרוס", כפעיל בהכשרת אולמות מגדל-דוד לתצוגות אמנות (1920 ואילך) ועוד.[3]

 

התרבות ושומריה

התרבות ושומריה

המאמר שלהלן מאגד מספר מחשבות אודות שימור, שמירה, שמרנות, שמורה, שָמרָה, שימורים ואפילו שמרים. בכוונתי להרהר על מקומו של הפעל שמ"ר בתרבות בכלל ובזו היהודית בפרט. ניתן להודות: ארון הספרים היהודי אימץ את מושג התרבות כמעט רק בהקשר של "תרבות רעה", או "תרבות אנשים חטאים" ו/או "תרבות זרה" (אשר אף היא מוקצית, כמובן). תרבות כהִתְרַבּות טומנת בחובה היהודי חרדות רע וקלקול – כך בתנ"ך, במשנה, בתלמוד, במדרשים וכו'. סוג של שמרנות, אולי. המושג "בני תרבות", אוסיף עוד, חל בספרות המסורת היהודית על… חיות בית. מושג התרבות הטובה ו/או תרבות במשמעותה המודרנית אינם נמצאים במקורותינו, למעט חריג נדיר: בספרי אחרונים על הש"ס מצוין לגבי פומפדיתא, ש"בני העיר יהיה בהן תרבות יפה" ("באר שבע", מסכת הוריות, דף י"ב, ע"א).

 

אוצרות היא קיר ותשוקה

אוצרות היא קיר ותשוקה

 

א.

באחד הימים, והשנה היא 1983, זומנתי לפתע למשרדו של מנהל מוזיאון תל-אביב דאז, מארק שפס. הייתי אז אוצר צעיר ושאפתן וברי היה לי שלזימון המפתיע מירושלים לתל-אביב תכלית אחד ויחידה: להציע לי תפקיד אוצרותי במוזיאון העירוני הנכבד. טרחתי אפוא רבות ושקדתי על הכנת הצעה ארוכה, מפורטת ומנומקת לתערוכת-על בנושא "שנות ה- 50 באמנות הישראלית", תערוכה שתתפרש על פני מרבית אולמות המוזיאון, לא פחות. את הצעתי תחבתי בכיס מקטורני כשהיא מודפסת ומקופלת וכך באתי, שמח וטוב לב, אל לשכת המנהל. אציין עוד, שמעולם עד אז לא ביקשתי, ולו גם ברמז, תפקיד כלשהו במוזיאון תל-אביב. מר שפס היה, כדרכו, נעים הליכות וסימפאטי, אלא שבמקום להציע לי הצעות כלשהן, הבהיר לי בפרוטרוט מדוע… אינני מתאים לעבודה במוסדו בדין אישיותי הלא-ממסדית והבלתי צפויה…  נדהמתי. שהרי, כאמור, לא ביקשתי כל משרה, כפי שמעולם לא זינבתי במוזיאון תל-אביב. אני זוכר שכלאתי בתוכי את תימהוני לגבי הזימון המוזר ויצאתי מהלשכה כשבכיסי עודנה מקופלת הצעתי הגרנדיוזית לתערוכת "שנות ה- 50".[1]