Archive for ‘תרבות עברית’

יולי 14, 2019

אבל אותן צמות הלכו אתו לאורך כל הדרך

IMG_4994.JPGIMG_4993.JPG        

 

בשנת 1927 צייר משה קסטל בירושלים, רגע בטרם הפלגתו לפאריז, את ציור-השמן, "נערת פנימייה" (אוסף מוזיאון תל אביב). העלמה הצעירה מיוצגת פה בבחינת מופת עילאי של טוהר וצניעות. היא יושבת בתוך חדרה המוצלל ("כבודה של בת מלך פנימה"), ראשה מוטה שמאלה בנוסח קדושי האיקונות, עיניה נוגות, כל-כולה ענווה, שמלת הסרפן הכחולה וחולצתה הלבנה תפוחת-השרוולים מכסות כל טפח של גילוי גופני בלתי נאות, רחמנא לצלן. ויותר מכל – שתי הצמות השחורות והארוכות – סמל הבתוליות והתום. בת-ירושלים הקטנה של קסטל מייצגת את ברית היופי, המוסר והמסורת היהודית, ארכיטיפ אידיאלי שמעצב צייר צעיר, בן "היישוב הישן".

 

ארבע שנים קודם לכן, צייר ראובן רובין בתל אביב ציור-שמן בשם "נערה עם עציץ" (אוסף פרטי). ודומה, שנערתו של קסטל היא תשובה ישירה לנערתו של ראובן, שזה עתה הגיע ארצה. הנערה עם העציץ ניצבת בחוץ, לרקע דיונות ואוהלי תל אביב הקטנטנה, עור פניה וידיה שזוף, פוך שחור לעיניה, מבעה גובל בחיוך, עציץ שושן-צחור ("הבשורה"…) בידיה, צמד שדיה קורא אלינו מבעד לחולצתה הלבנה ו… שתי הצמות השחורות והארוכות…

 

הנערה של ראובן היא חלוצה השותפה לבניין הארץ, היא ארוטית, היא סמל להתערות החדשה בארץ ישראל, בשמש ובאדמה (המבוטאים בגוון עורה). עודנה תמה וברה, כן – ויעידו צמותיה… – אך תמימותה אומרת בתוליות של המפעל החלוצי/ציוני/תל אביבי. וסביר ביותר, שאין היא מקפידה על קריאת "צאנה וראינה", שלא כחברתה הירושלמית.

 

אם אינני טועה, מעולם לא הומחש המתח התרבותי בין ירושלים לתל אביב של אותם ימים – כפי שהומחש בשני הדיוקנאות הללו.

יד בן-צבי, 30-25.jpg

ברית הצמות והעלמה הצעירה זכורה לנו עוד מ"שיר-השירים", פרק ד': "הנך יפה רעייתי, הנך יפה, עינייך יונים, מבעד לצמתך." בנות העיירה היהודית מראשית המאה ה- 20 קלעו אף הן שיערן בצמות: בגטו שעוולי בליטא נהגו לזמר את שירה של חנה חייטין:

"בחלון של בית קט/ העומד לו מן הצד/ שם בעיירה בליטא/ ילדים קטנים יביטו./ לילדים שיער פשתים/ ולילָדות צמות/ ולַקָט שבתוכם/ זוג עיניים כפחם."

אופנת הצמות חלחלה ארצה אל יעלות החן הרכות של שנות ה- 20, ויעיד התצלום האנונימי (צלם לא ידוע) מהשנים 1930-1925 (שמקורו בארכיון "יד בן-צבי"). מאוחר הרבה יותר, עדיין שרו אצלנו על ילדות תמימות עם צמות:

"היה הייתה לי ילדה קטנטונת/ ולה צמות מושלכות על גב/ ועת התירה עבות צמותיה/ ניתר לבי מחישוריי." (מילים: גרשון פרנסקי)

ואיך נשכח את "…אבל אותה צמה הלכה אתו לאורך כל הדרך" ("הוא לא ידע את שמה", שירו של חיים חפר מ- 1954). שלא לומר: "בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה, יחידה ותמה, עמדה ושאלה – למה?" (מילים: רותי ספרוני, 1969). ושירה של דליה רביקוביץ' מ- 1954, "הנערה בעלת צמות הפשתן".

T-75.jpg

אכן, ארכיטיפ הנערה עם הצמותיים נכנס ל(ע)צמות של הזיכרון הישראלי. מה פלא, שב- 1994 יצרה תמר מסל, הצלמת הנפלאה, את התצלום הבלתי נשכח שלה – "זוג צמות", ובו נראית מאחור ילדה בגופיה ושתי צמותיה קלועות למהדרין, עם הפסוקת המדויקת ועם ה"קוקיות". תמונה זו של ילדוּת תמימה שבטרם "קלקולים" ושל קדם-ארוס, אך גם של שמץ מסוכנות האורבת לתמימות הזו, חזרה גם בציורה של חיה גרץ, מי ששבה בציוריה לזיכרונות אישיים וקולקטיביים, שעה שציירה ב- 2008 את "נועה ודובי". מפניה של נועה נותרו בעיקר צמד הצמות, כאשר הדובי הוא התחליף הראשוני, הטהור, לזיווגי עתיד.

 

Cain-65.jpg

 

האם התרבות והאמנות הארצישראליות/ישראליות/יהודיות המציאו את הנערה עם הצמות? כמובן, שלא. ראו את ציורו של פרנצ'סקו גוארדי, הוונציאני מהמאה ה- 18, בו יושבת בת-האצילים הצעירה במחלצותיה ומישירה אלינו מבט העטור בצמד צמות ארוכות. או (כפי שמזכיר לי ידידי, מגן חלוץ), ראו את דיוקן סוזן ולאדון של רנואר מ- 1887. או, ראו את דיוקן הנערה, א.א.דוברינסקאיה, שצייר ב- 1910 ואסילי סוריקוב, האימפרסיוניסט הרוסי הנודע: ראו את המתיקות והזַכּות שבסימן צמד הצמות הארוכות. ומה חסר בילדה שצייר אמדאו מודיליאני ב- 1918, זו הצופה בנו בשתי עיניים שטרם פגשו את מצוקות החיים ואשר שתי צמותיה משלימות את קסמה הבתולי והרך. או דיוקן העלמה המכסיקנית, שצייר דיאגו ריברה (התאריך אינו ידוע לי), דיוקן המבטא יופי, יושר, עממיות (השמלה הרקומה) ואתניות דרום-אמריקנית, הנתמכים כולם על ידי שתי הצמות העבות והשחורות.

 

bbdade67-4b0d-4cfc-9736-bb470e77e718_570.jpg

9be1bacb-e999-4ed7-854f-83ca37efbf5e_jpg!Portrait.jpg

a-girl-with-braids-portrait-of-a-a-dobrinskaya-1910_jpg!Large.jpg

 

amedeo-modigliani-girl-with-braids-1918.jpg

 

diego-rivera-retrato-de-filomena-(woman-with-long-braids).jpg

 

אבל, אם נחזור אל הצמות העבריות, כיצד נוכל שלא לקשר בינן לבין צמותיה השחורות והארוכות של לאה'לה של חנה רובינא ב"הדיבוק" (שהוצג ב"הבימה" שוב ושוב מאז מוסקבה 1920)? זוהי לאה'לה הבתולה-הכלה שנתקפה בדיבוק של חנן, חתנה המת; והיא גם מיכל, בעלת הצמות הארוכות (יותר משתיים) – דמותה של חנה רובינא בהצגת "כתר דוד" (מאת קלדרון דה לה ברקה) ב"הבימה", 1929.

, מאז 1920הדיבוק,.jpg

אם נבקש אחר מקור קודם למסורת זו של בתולות תמות ו"מצומתות", נגיע לגרטכן בת ה- 14, אהובת לבו של פאוסט ["באלוהים, יפה הילדה עד-מאד!/ מימי לא ראיתי כמוה עוד./ צנועה כל כך וברה תמה,/ ועם זה משהו נגחני עמה./" (תרגום: יעקב כהן)]. גרטכן, אכן, יוצגה לא אחת עם צמד צמות ארוכות, כמודגם בשני הצילומים המלווים (דיוקנה של הבלונדינית עם הצמות היא של השחקנית הגרמנייה, קאמילה הורן, כפי שגילמה את גרטכן בסרט מ- 1926).

480950c6e6259a67d6a6f9e694e65899.jpg

 

Faust-Camilla-Horn.jpg

כן, כן: אותן צמות הלכו איתנו לאורך כל הדרך (גם כשנקלעו שתיהן על הראש ככתר זהוב ובלתי נשכח), עד שחדלו ונעלמו ביחד עם אובדן התום. בעולמנו דהיום, עולם בו בנות 12 מכורות לפייסבוק, לאינסטגרם (ל"סלפיס"), לאיפור ולכוכבי זמר – בעולם כזה אין עוד מקום לשתי צמות שחורות וארוכות. ולפיכך, אסיים בשוּרות מתוך שירה של אסתר שמיר:

"ילדה יחפה קלועת צמות/ האם את זוכרת אותי?/ […]/ ילדה יחפה קלועת צמות/ שירי לי שיר מולדת/ היו לך כל כך הרבה מנגינות/ ממי את מפחדת?"

 

 

 

 

 

יוני 28, 2019

האנציקלופדיה העברית משוגרת אל השמש

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_003.jpg

 

      רצה המקרה, ובימים חמים אלה הגיע לידי קטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "אישתר" – בית מכירות לעתיקות ואמנות. קטלוגים מהסוג הזה מסקרנים אותי תמיד, ובעודי מעיין בו, נפלו עיניי על שלושה רישומי עיפרון של משה מטוסובסקי (מטוס), פריט מס' 315, מתוות לעטיפת "האנציקלופדיה העברית". יש לי עניין עתיק-יומין ביצירת מטוסובסקי, אמן מעניין, איש ימין מסור, מי שהיגר לארה"ב וקנדה ושם נפטר ב- 1958 בגיל 50. לא, אחת כתבתי על מטוסובסקי ועל ציוריו[1], וגם הפעם – נמשכתי לרישומיו כפרפר אל אש. ואמנם, הרבה צוף ואש מצאתי בהצעתו הגראפית (שנדחתה) של האמן לעיצוב עטיפתה של "האנציקלופדיה העברית". אני מעריך, שמטוסובסקי עיצב את הצעתו במחצית השנייה של שנות ה- 40, זמן קצר לפני חודש מאי 1947, התאריך בו הפליג האמן לגלותו.

 

היום, כשכרכי "האנציקלופדיה העברית" מושלכים בהמוניהם בקרנות רחובות (לפחות, בירושלים) בדין הדיגיטליזציה וה"וויקיפדיה", אני נזכר בימי הזוהר של "האנציקלופדיה העברית". אני שב אל הגאווה הלאומית שאפפה אותה, אל המתח שנלווה לקראת הופעת כל כרך נוסף, ואם יורשה לי, אני אפילו מעלה באוב את גאוותי הקטנה על שורת ערכים שזכיתי לכתוב לכרכי המילואים של האנציקלופדיה, ערכים שהבולטים שבהם הם – "אסתטיקה" ו"תיאטרון".

 

הכרך הראשון של "האנציקלופדיה העברית" ראה אור בחודש יולי 1949, כשנה לאחר הקמת המדינה (ההדפסה החלה כבר בקיץ 48, ממש סמוך להכרזת העצמאות). האנציקלופדיה והלאומיות העברית (כולל תודעת "הגניוס היהודי") הלכו אפוא יד ביד. "כללית, יהודית וארצישראלית", היו מילות כותרת-המשנה של האנציקלופדיה. נוסיף עוד, שראשית כתיבת האנציקלופדיה הייתה בקיץ 1944, דהיינו לרקע שיאה של שואת יהודי אירופה. אין ספק, ש"האנציקלופדיה העברית" אמורה הייתה להציב מונומנט לרוח היהודית ולגלגולה המיוחל במדינה שבדרך.

 

מי עיצב את עטיפת "האנציקלופדיה העברית"? – את זאת איני יודע: את שם המעצב לא איתרתי בכרכים שבידיי ולא במקור אחר. עם זאת, הסמליות ברורה: הרקע – נייר דמוי גוויל עתיק. בראש העטיפה – סמל האנציקלופדיה: שלושה ספרים שכובים ומעליהם מיתמר אנך דמוי להבת זיכרון משולשת (או דמוי "החוט המשולש": "קהלת" ד', 12 – "…והחוט המשולש לא במהרה ינתק"), כאשר משני עבריו האותיות אל"ף ועי"ן ("אנציקלופדיה עברית"). מתחת לסמל, שלושה דימויים עגולים, המדמים מטבעות עבריים קדומים (שלא היו ולא נבראו!), והמייצגים – האחד את תבנית בית-המקדש, השני את כדור הארץ מוקף כוכבים, והשלישי את מנורת המקדש – סמל מדינת ישראל. אם כן: יהדות, עולם, ישראל – שלושה ה"מנדטים" של "האנציקלופדיה העברית" (ואפשר, ששלושה אלה גם מתומצתים בשלושה הספרים השכובים בסמל האנציקלופדיה; אלא, אם כן, הללו מרמזים על תורה-נביאים-כתובים).

 

newsletter_91909417201122.jpg

 

לאור כל האמור, אני מתבונן במתוות המדהימים שעיצב משה מטוסובסקי לעטיפת האנציקלופדיה: משולשי ספרים ממסגרים בסימטריה דוקרנית-דרמטית את הדימוי המרכזי: כדור-הארץ, שמתוכו (מאזור מיקומה של א"י) מגיחה באלכסון מסה עצמותית ודמוית רקטה של בניינים ומגדלים. הפרספקטיבה המוחרפת של המקבץ הארכיטקטוני מפלחת את המרומים וכמעט נוגעת בשמש אדירה, שקרניה שלוחות לכל עבר. זוהי "העיר החדשה", אוטופיה פוטוריסטית, שבמתווה-ההכנה מאופיינת גם בגשרים מודרניים, במנוף, בצמד מטוסים ובטרקטור – מה שמרמז, כמובן, על חזון חלוצי רב-מעוף. שלוש תמרות עשן, הבוקעות מארובות המגדל הימני, משלימות את החזון האורבאני-תעשייתי-כפרי. אך, המתווה הסופי מזכיר לנו במבנהו האורבאני את מנהטן, כפי שגם מעלה על דעתנו את התעצומות הארכיטקטוניות בנוסח "כמעיין המתגבר" של איין ראנד (שראה אור בארה"ב ב- 1943) ו/או בנוסח הרישום של ליונל פיינינגר מ- 1919 למניפסט "באוהאוס" בוויימר. הרי לנו חזונו המודרניסטי של משה מטוסובסקי, עזוז ציוני בלבוש גורדי-שחקים, המזנקים אל השמש כמי שמקיימים עמה ברית של אור-התבונה (ואכן, קרני השמש הגדולות שלוחות אל עבר הספרים הממסגרים). "כי מציון תצא תורה" בגלגול הסגידה לטכנולוגיה מודרנית. ואגב, נסיקה מעל עיר הוא עיקרון שכבר אותר בציורי מטוסובסקי, בין אם בציורי השמן מ- 1931 – "בוני תל אביב" ו"הגנה", ובין אם באקוורל מ- 1930 בקירוב – "לא ינום ולא יישן שומר ישראל".[2]

 

התבוננתי במתוות הלאומיות הגאות של משה מטוסובסקי ונזכרתי בהצעות לעיצוב "המכללה העברית" (זו שתתגלגל לאוניברסיטה העברית), הללו שפרנסו את תקוותיהם הציוניות של יהודים רבים בתחילת המאה ה- 20.[3] האוטופיזם הנלהב שאפף את רעיונות ייסודה של "המכללה העברית" על הר הצופים קרוב ברוחו להצעתו הגראפית של מטוסובסקי ל"אנציקלופדיה העברית". הנה כי כן, תמונה בדיונית של "המכללה העברית" ליוותה ב- 1918 את הצעתו של נ.זליקוביץ להמנון האוניברסיטה העברית, "היום הרת הר הצופים": "קול חצוצרה נשמע ברמה,/ הר הצופים התפרץ ברינה:/ בת ציון ממעמקים קמה – / כקדם עלֵיה מרחפת השכינה." ב- 1925 כתב יוסף הפטמן בלבוב המנון לרגל חנוכת האוניברסיטה העברית וכלל בו את המילים הנרגשות: "למול המדבר, מול הים,/ לנוכח הר נבו – / בית מקדש הוד יתנוסס שם,/ המדע ינווה בו." גם במתוות של משה מטוסובסקי ל"אנציקלופדיה העברית" אני מוצא את הדי בית-המקדש ואת הריחוף מעלה-מעלה.

 

כאמור, הצעתו של האמן נדחתה, וזמן קצר לאחר מכן, הוא ארז חפציו ועזב את הארץ לצמיתות. קץ האוטופיה.

 

 

[1] גדעון עפרת, "מקרה מטוסובסקי", "ביקורי אמנות", הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 351-346.

[2] גדעון עפרת, "זהירות: אמנות לאומנית!", באתר המרשתת הנוכחי, 15.5.2014.

[3] גדעון עפרת, "הפנטזיה של המכללה העברית", באתר המרשתת הנוכחי, 18.9.2014.

 

מאי 1, 2019

ישראליות כתרבות

                           ישראליות כתרבות

 

בספרה המעולה של רחל ליבנה-פרוידנטל, "האיגוד: חלוצי מדע היהדות בגרמניה" (שראה אור זה עתה מטעם מרכז זלמן שז"ר ומכון ליאו בק, ירושלים, 2019) נחשפתי לתועפות אוצרות. אך, יותר מכל, נשאבתי לתעודה שהנחתה את ה- Verein ("האיגוד לתרבות ומדע של היהודים") מברלין 1824-1819, אותה שביעיית צעירים אינטלקטואלים יהודים, והיא – ניסוחה של פרוגראמה נועזת, שתהווה בסיס לכינונה של יהדות חדשה: היהדות כתרבות. יהדות כתרבות, לא כלאומיות, לא כדת. שביעיית ה- Verein שמה לה למטרה לנסח את האידיאה של היהדות במונחי מרחב התרבות הגרמנית, אותה תרבות שתקיא את היהדות עד כמעט להשמדתה. אך, בעודי קורא את הגיגיהם של אדוארד גנץ, אברהם ליסט, יום-טוב צונץ וחבריהם, הרהרתי בחשיבות ובדחיפות שבניסוח פרוגראמה לישראליות כתרבות, ישראל של תרבות, כתשובה עכשווית לישראל של לאומיות ודת.

 

יודגש: לא ישראליות במונחי תרבות מזרח-תיכונית (קדומה או עכשווית), או במונחי תרבות מערבית (כזו או אחרת), כי אם ישראליות פתוחה ומורכבת, מערבית ומזרחית גם יחד, זו היונקת מהשפה העברית לתולדותיה, מהיצירה היהודית-עברית-ישראלית לדורותיה ומעצם ההיסטוריה היהודית-ציונית-פוסט-ציונית וקורותיה (על סך יחסיה הדיאלקטיים עם המערב ועם המזרח, כולל זה הפלסטינאי).

 

אודה ואתוודה: נלאיתי משיח הזהות שבשלילה העצמית, משמע – זהותך המושתתת על אחרותך, דהיינו ידיעת ישראליותך מתוך הלא-ישראליות. עייפתי לא פחות משיח הגלובאליות (הקוסמופוליטיות בגלגולה החדש) שבפסילת סוגיית הישראליות לטובת מרחבי כל מקום אחר וכל תרבות אחרת שבהם תבחר. כי זאת ידעתי מעומק חוויית חיי: המרחב הרב-תרבותי העשיר שהתהווה כאן, תוך זיקותיו, שבנתיבי החיוב והשלילה, לתרבות יהודית ואחרת קדם-ישראלית – המרחב הזה צופן בעבורי משמעות קיומית שהיא גם טעם חיים.

 

אין לי שום אשליות: "ישראליות" מעניינת את הישראלי(ת) דהיום כקליפת השום. המושג "ישראליות" ארכאי וגם נמהלו בו תבלינים פרוטו-פאשיסטיים. וכך, גם אם מבעבע בי מיאוס מהפוליטיקה של הזהות, אני יודע: אם לא הישראלים בהווה, כי אז הישראלים של מחר, ואם אף לא הם – יהיו אלה הישראלים של מחרתיים שייאלצו להידרש לסוגיית הזהות. כי סוגיית זהותנו (כיהודים "ישנים" או "חדשים", כ"עברים", כ"צברים", כבני הים-התיכון (הלבנט) וכו' – הסוגיה הזו רובצת לפתח קיומנו כאן והיא נושא שאליו אנו שבים וחוזרים (ביצירה, בפובליציסטיקה ועוד) לאורך 120 השנים האחרונות, ואל הנושא הזה נחזור ונשוב.

 

אם כן, ישראליות כתרבות: ישראלי המגדיר עצמו במונחי זהות זו אינו רואה בהלכה או בחזון המקדש השלישי את ליבת זהותו. גם אין הוא רואה במושגים "מולדת" ו"עם", או בחזון ההתנחלות ושלמות הארץ ואף לא בחוק הלאום את גרעין זהותו כישראלי. הוא ציוני, או פוסט-ציוני, או – כמקובל על מחבר שורות אלו – הוא מי שקיבל על עצמו את עול הסתירה הפנימית בין (הכורח ההיסטורי) ב"מדינת יהודים" לבין דמוקרטיה של שוויון-זכויות מלא לכל תושבי הארץ (והוא חי עם הסתירה הזו כמי שחי עם כאב כרוני). אך, אין הכרה מדינית כזו או אחרת בבחינת מרכז ולשד של ישראליותו. כי את זהותו כישראלי מכונן איש ה"ישראליות כתרבות" על תודעה רוחנית אחרת לגמרי. מכתם מס' 95 של יוהן וולפגנג גיתה ופרידריך שילר אומר כך:

"אך גרמניה היכן היא? אינני מוצא את הארץ; באשר התרבות מתחילה, הפוליטיות שם חדלה."[1]

 

אם אדמונד ז'אבס ראה בספר את הטריטוריה של היהודי, שורות אלו מציעות את עושר התרבות, שנתהוותה כאן במהלך הדורות, בתור הטריטוריה של הישראלי.

 

הנה כי כן, ה- Kulturnation, אומת-התרבות, מממשת את זהותה בספרות ובשירה שנכתבו בה, באמנותה, בזמר, במוזיקה, בתיאטרון, במחול וכיו"ב שנוצרו בה, לרבות השיח העיוני-פרשני-ביקורתי הנלווה לכל אלה לדורותיהם. ב"אומת-התרבות" – מפעל הכינוס (מהסוג הביאליקי) אינו מצטמצם אפוא לתחומי הספרות והשירה, כי אם מתרחב אל כל אפיק יצירתי שנוצר אי-פעם בארץ הזו, אך גם אל התת-מודע התרבותי הקדם-ציוני – היהודי והלא-יהודי – שהִפְרה ו/או שעשוי להפרות את היצירה המקומית. מעל ומעבר לפוליטיקה ולדת.

 

וכי אין הדת תרבות? ודאי, שכן. שהרי, ספרות מדרשית, לשון-המשנָה, שירת-ההיכלות וכיו"ב – לא ייעדרו מאותו תת-מודע תרבותי המצוין לעיל. בה בעת, יובהר: מבחינת ה"ישראליות כתרבות", הדת היהודית היא אוצר אסתטי: התנ"ך כספרות, התפילה כפיוט, התלמוד כאגדה… הממד הדתי, בעבור איש ה"ישראליות כתרבות", הוא חומר-גלם אפשרי והשראה אפשרית לחילונים ולמאמינים גם יחד.

 

וכי ניתן לבדל את ה"ישראלי" מה"חוץ-ישראלי"? לא ניתן לבדל ואין צורך לבדל. כי זהות ה"ישראליות כתרבות" מקיימת יחסי תן-קח עם זהויות תרבותיות אחרות, קרובות ורחוקות, תוך שמירה על מתח בין דיכוטומיה לבין סינתזה. בהתאם, זהות לאומית-תרבותית תשאף אל ערכים אוניברסאליים מבלי לסתור את חתירתה לצלילה במכמני תרבות המקום, דלייה ממנה ופיתוחה. ואם תתעקשו ותאמרו: הן, ממהותה של תרבות להיות קוסמופוליטית! נאמר: כן, אך לא רק: תרבות היא מתח מתמיד בין האוניברסאלי למקומי. ולא נכביר מילים על טענה חבוטה זו; רק נתהה עד כמה אוניברסאליים ומקומיים הם תיאטרון ה"קבוקי" היפני, ציורי ה"לובוק" הרוסי, הטוטמים האפריקאיים וכו'.

 

תרבות, בעבור איש ה"ישראליות כתרבות", היא זו ה"גבוהה" וה"עממית" גם יחד: חגיגות המימונה, טקסי הפסח הקיבוצי, מסכתות יום-העצמאות, פסטיבלי-הזמר וכיו"ב – כולם כלולים בסל-התרבות שלו. וה"ריאליטי" והשעשועונים ומופעי ה"סלבריטאות" ו"סרטי הבורקאס" ומקביליהם? אין להתכחש לתופעות אלו, באשר אף הן פן של תרבות; ברם, "ישראליות כתרבות" תדע להבחין בין רדידות המונית מטמטמת, שהיא "חרושת-תרבות" בשירות בעלי הכוח (השלטון, הממון), לבין תרבות מהימנה הנובעת מחירות היוצר כפרט.

 

כלום לא שבנו בדברינו אלה אל אחד-העם ואל רעיון "הציונות התרבותית"? לא בדיוק: כי חזון ה"ישראליות כתרבות" אינו מועיד כל יעוד רוחני-תרבותי ליהדות הבינלאומית; אין הוא רואה בישראל "מרכז רוחני" וגם אין בצקלונו כל תוכנית להכשרת נפשות העם לריבונות לאומית. מה שיָאֶה היה במהלך הקונגרסים הציוניים הראשונים אינו עוד רלוונטי לחברה ישראלית בת 71 שנות עצמאות מדינית, ויהיה מצבה ה"בריאותי" הרוחני רע ככל שיהיה.

 

לפיכך, "ישראליות כתרבות" היא תודעה החשה ב"ביתה" בלשונה העברית (שנלווית לה תת-תודעה של אלפי שנות רבדים לשוניים שמאז העברית הקדומה); ובספרות העשירה שנכתבה כאן מאז ברנר, עגנון והזז ועד אחרוני סופרי שנות האלפיים; ובשירה המפוארת שנכתבה כאן מאז ביאליק, טשרניחובסקי, שלונסקי, אלתרמן, ל.גולדברג, דרך עמיחי, זך, וולך ועד אחרוני "ערס פואטיקה"; ובאמנות החזותית המופלאה שנוצרה כאן במדיומים שונים מאז "בצלאל" וראשוני המודרניזם הא"י, דרך המודרניזמים של ההפשטה וה"פופ-ארט" ועד לאחרוני בוגרי "שנקר", "המדרשה", "בצלאל" וכו'; ובזמר הישראלי המרטיט והמלהיב שמאז סשה ארגוב ודוד זהבי, בואך מתי כספי ועבור לזמר הים-תיכוני (בגילוייו האיכותיים); ובתיאטרון הישראלי שמאז התא"י, "אוהל" ו"הבימה", המשך ב"זירה" ו"הקאמרי" ועבור ל"גשר", "בית לסין", תיאטרוני חיפה ובאר-שבע ועוד; ובמוזיקה שנוצרת ומבוצעת כאן באינספור קונצרטים, פסטיבלים, תזמורות, מקהלות וכו'; ובמחול שפותח כאן מאז גרטרוד קראוס וירדנה כהן, דרך שרה לוי-תנאי ועד אוהד נהרין, רמי באר וכל השאר; ובארכיטקטורה השופעת שנוצרה כאן מאז הסגנון האקלקטי, דרך ה"באוהאוס", השיכונים ועד המגדלים העכשוויים… האם יש צורך להמשיך?

 

בזכות כל השפע הזה, בו טובל איש ה"ישראליות כתרבות", אין לו תביעות טריטוריאליות ואין הוא בסכסוך עם ילידי הארץ הפלסטינים. יחסו למקום אינו סותר את יחסם התרבותי של שכניו למקום, אלא הוא רואה באחרות זו אתגר תרבותי נוסף ובסיס לדיאלוג. כמי שארצו היא מרחב דימויים – בעבורו, הכינרת היא שירת רחל; מדבר-יהודה הוא ציורי לודוויג בלום; הרי ירושלים הם רומן של עמוס עוז ושיר של נעמי שמר;תל אביב היא שירת אלתרמן וויזלטיר; יפו היא ציורי נחום גוטמן ואריה לובין; עמק יזרעאל הוא מארק לברי, אברהם שלונסקי וש.שלום; וכך עוד ועוד. תרבות אינה בעלות. תרבות היא שיתוף והיא אירוח.

 

לאזרח ה"ישראליות כתרבות" אין תביעות, כי כל הווייתו הגיאו-פוליטית שואבת ערכיה מהנורמות של היצירתיות: חירות, פתיחות, שוויון, ספקנות לגבי כל מדרוג וחשדנות לגבי כל נוסחה קפואה. בעבורו, אסתטיקה היא גם אתיקה, ושתיים אלו הן נרות המאירים את זהותו הישראלית.

 

והוא גאה באידיאליזם הערטילאי הזה, גם אם בינו לבין המציאות יש אך מעט ביותר, וגם אם ברורות לו המותרות שבמעטפת תרבותית, המייתרת – רק לכאורה! – את ההידרשות לצבא, משטרה, משפט, כלכלה ושאר תביעות מעשיות של החיים בחברה. איש ה"ישראליות כתרבות" בחר להסתגר במעטפת זו כבחירתו של גולה בתוך ארצו.

 

אך, זוהי גלות ברוכה. כי תודעת ה"ישראליות כתרבות" היא "עגלה" מלאה מאד, כזו הכורעת תחת כובד הישגיה, והיא תודעה גאה. ה"ישראליות כתרבות" מסתגרת לה בבועתה מפני השפל הפוליטי והכפייה הדתית, מפני האלימות והבערות, פתוחה בפני כל מי שדעת התרבות (הישראלית והאחרת) פועמת בו. בה בעת, תביעת השכלה, שהיא למידת וצריכת התרבות הישראלית והכללית, היא משוּאה לרגלי ה"ישראליות כתרבות". והיא יודעת ששומה עליה להישמר מפני התנשאות, זלזול, פסילה וכדו'. בהתאם, היא גם מודעת לנסיבות חברתיות-כלכליות שמאפשרות ושאינן מאפשרות את הדלקת המשואה הזו.

 

"ישראליות כתרבות" אינה תנועה חברתית או התאגדות: היא מצב-נפש והיא דרך עתיקה ומודרנית שסללה את עצמה ואשר ממשיכה לסלול את עצמה. תבוסתה לפוליטיקה ידועה מראש, ואין ה"ישראליות כתרבות" מבקשת להתמודד נגדה. רוח החירות הנושבת בשורש היצירה באשר היא יצירה – הרוח הזו תבטיח את ערכיו המוסריים של איש ה"ישראליות כתרבות". ואותה רוח של חירות יצירתית היא גם שתדע לסייג את עצמה מכל אותם מוסדות אקדמיים, מסחריים ואחרים, שכותרים לעצמם את כתר התרבות, בשעה שהיו לתעשייה חלולה של דיפלומות ולמערכת שאינה תורמת לתרבות הישראלית החיה ואינה משתלבת בה.

 

*

 

לא מעט פרצות, סתירות וסימני-שאלה יאותרו, ובצדק, בפרוגראמה הנ"ל. אך, "ישראליות כתרבות" אינה נוסחה מדויקת, אלא כיוון-דרך, ולפחות, בלון-חמצן.

 

 

[1] רחל ליבנה-פרוידנטל, "האיגוד: חלוצי מדע היהדות בגרמניה", מרכז זלמן שז"ר ומכון ליאו בק, ירושלים, 2019, עמ' 41.

ינואר 26, 2019

מה ראה משה?

                               מה ראה משה?

 

 

a_ignore_q_80_w_1000_c_limit_001.jpgכפי שקורה לי לא אחת, קטלוג המכירה הפומבית הקרובה של "תירוש" זימן לי פגישה עם ציור בלתי מוכר לי, הפעם של אבּל פן, ציור פסטל – אציע את שנות ה- 60-50 כתאריך היצירה – המייצג את משה רבנו ניצב על הר נבו. זהו ציור חריג במסורת ציורי "נבו", וזאת משתי סיבות עיקריות: ראשית, נקודת המבט הגבוהה, השמימית, האלוהית, או הפרספקטיבה של הנצח. שנית, משה (שחוח ונשען על מקל, עטוף כולו לבן, כבתכריכים), נראה מגבו בלבד, מוקף בנוף פנורמי אדיר, שכדוגמתו איני זוכר מציורי "נבו" אחרים: רכסי הרי יהודה השוממים גודשים את הנייר עד תום, פה ושם קומץ נקודות יישוב בודדות ונידחות, יריחו הזעירה מוריקה מנגד, הירדן מתפתל למרגלותיו, על גדתו המזרחית מחנה אוהלים לבנים – מחנה בני ישראל. משה סוכך על עיניו, כמתאמץ לקלוט את המראה המתגלה. בינינו, לא משהו "מדליק", ספק אם שונה מהותית מהנוף ההררי – ערבות מואב – שאליו הוביל משה את בני ישראל דרך מדבר סיני ואשר ממנו הוא צופה עתה. הפנורמה השוממה-למדי אינה נוף אידילי, קסום, כזה שישבור את לבו של המנהיג הישיש, שנמנעת ממנו אשרת הכניסה. אבּל פן לא היה צייר-פילוסוף, ואפשר שתהייה זו "היסחפות" לייחס לציורו זה משמעויות אקזיסטנציאליות; ובכל זאת, אציע: הדברים שראה משה משם, מהר נבו, הבהירו את כזב-ההבטחה ("ארץ זבת חלב ודבש"). רוצה לומר: מבטו האחרון של משה (של א.פן) הוא מבט של התפכחות מהבטחות אוטופיות. לא, המרחבים הצחיחים הללו רחוקים מלהיות "…כגן הירק […] ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים…" ("דברים", יא, 11-10). זהו מבט של היוודעות קיומית (הכרה, הבנה) טראגית, וזהו גם מבטו של אבל פן הקשיש (1963-1883) , המתקרב לגיל ה- 80 ומהרהר במסע חייו שלו הוא עצמו.

dh.jpg

מבט דומה לזה של משה/פַּן אני מאתר בחיתוך עץ של יעקב שטיינהרדט משנת 1965 (שלוש שנים טרם מותו בגיל 81), "משה על הר נבו". שוב, עיצוב יחיד ומיוחד של "המבט האחרון": משה נראה רק בפלג גופו העליון ובצדודית. הוא בפתח מערה (!), אשר נגדה, במרחק, נראים רכסי הרים, שמעט בתים ועצים זרועים בהם ואשר גלגל החמה שוקע מאחוריהם. שקיעת השמש היא שקיעתו של משה. אור השקיעה, זָרוּע על הנוף (שאינו מסעיר בפריונו, אך בהחלט עשוי לפתות את זה שנדד במדבר במשך 40 שנה), בעוד צל-המערה עוטף את משה. אלא, וזוהי הנקודה המרכזית, משה של שטיינהרדט אינו מתבונן החוצה אל הנוף! ראשו השחוח מתבונן פנימה אל תוככי עצמו. זהו משה מדיטטיבי, משה שה"מערה" היא קברו, משה ששום דיבורים על אודות הרים נוטפי עסיס וגבעות מתמוגגות לא עוד "יעשו לו את זה". כי זהו משה המבין את ערכם הנמוג של דברים בצל המוות. והוא עושה את חשבון-הנפש האחרון כחשבון מר ונוקב, ואולי אף כמי שתוהה בינו לבינו: האם כל זה היה כדאי?!

 

 

 

IMG_20190126_164145.jpgבמחצית שנות ה- 20 יצר ישראל פלדי (אז, כבן 30) חיתוך עץ של משה בנבו. כלומר, לא בדיוק על פסגת הר נבו, מאחר שפלדי ויתר בציורו על כל שמץ של תיאור נוף, תוך שהוא מראה לנו אך ורק את משה הזקן, רובץ על הארץ (סלע?), נשען על זרועו, בעוד ידו האחרת נאחזת במקל. בשולי ההדפס חתם – "יפלדי. משה". כך. איננו רואים מה ראה משה, שבעצם, שולח מבטו מעט הצדה, אולי כמי שמחפש אחר אותו דבר שהובטח לו, הדבר שהבטיח הוא עצמו לעמו. זהו משה רצוץ, שכבר סמוך להשתרעותו הסופית. ובאופן שפלדי מציגו בפנינו, זהו משה שאינו רואה דבר. ואם נהייה נדיבים יותר, נאמר שפלדי הותיר לנו, הצופים, לדמיין את "כנען" המובטחת. כי כל הבטחה עניינה מחוזות הדמיון.

 

 

 

db.jpgקשה שלא להשוות את חיתוך העץ של פלדי לרישום דיו של יוזף יזרעאלס, האמן היהודי-ההולנדי, שעיצב ב- 1907 את משה הישיש והחלוש יושב על הארץ, ידו האחת נשענת על האדמה, ידו האחרת נאחזת בסלע שבראש הר-נבו. בתחתית הרישום כתב יזרעאלס עם שגיאות את הפסוק מ"דברים" לד, 4: "זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה; הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ, וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר." משה של יזרעאלס מביט קדימה ורואה, אלא ששממת ראש-ההר כמוה כישימון הנשקף מנגד… יזרעאלס, שנפטר ב- 1911, היה בן 83 כשרשם את משה (וכמותו, מעולם לא הגיע ארצה, הגם שגויס בענייני "בצלאל" מטעם ההנהלה הציונית בברלין). מבטו האחרון של הנביא הוא מבטו האחרון של הצייר מהאג.

 

צייר יהודי אחר, בן אותו זמן, שצייר (פעמיים!) את משה על הר נבו הוא לסר אורי, הברלינאי (1931-1861). פעם ראשונה, צייר ל.אורי את משה ב- 1907. הצייר, אז בגיל העמידה, עיצב את משה ניצב בראש ההר, סלעים בלתי-ידידותיים זרועים סביבו, הארץ שחורה, חרוכה, והוא מתבונן פנימה, מהרהר. במה מהרהר משה של לסר אורי? אולי בהר האָדום הנשקף מרחוק. מהו ההר האדום הזה? אני מציע: הר סיני. משה של הר נבו נזכר בחוויית השיא של עלייתו לראש הר אחר ומפגשו עם אלוהים. משה של סוף-הדרך מהרהר במשה הצעיר, משה של שיא הדרך, השיא הלוהט, היוקד.[1] אך, הנה, ב- 1926, 5 שנים טרם פטירתו בגיל 70, נדרש לסר אורי פעם נוספת לרגעי קצו של משה ולמבטו האחרון. עתה, הוא צייר את משה עוטה שחורים, ניצב סמוך לסלע שחור ועל קצה צוק שחור, והוא על פי תהום. אפשר, שזהו הציור הטראגי ביותר שצויר אי פעם בנושא משה על הר נבו. כי, לא זו בלבד, שהתהום אורבת לרגלי משה, אלא שמה שמתגלה לפניו אינו אלא דימוי מטושטש ומהוה, שום דבר המתקשר לתהילת "כנען" המובטחת. ריק…

 

de.jpg

df.jpg

read more »

אוקטובר 10, 2018

בבית הנכות והנכאת

 

                           בבית הנכות והנכאת

 

"תערוכה תמידית" – מיצב הווידיאו של נבט יצחק ב"מרכז לאמנות עכשווית", הוא מסוג התצוגות שנוצרו במיוחד בשבילי, רק בשבילי, מין שי אישי של האמנית ליום-הולדתי (שלא ניכנס לפרטיו המביכים). וכי מה עוד אבקש?! – הנה באה אמנית-וידיאו ישראלית איכותית ובעלת זכויות, עורכת מחקר יסודי-שביסודיים על " בית-הנכות הלאומי בצלאל" בגלגולו המוקדם (מאז נחנך ב- 1907 ובטרם נפתח לציבור ב- 1925) – אף תחקרה אותי בנושא, ביחד עם האוצרת שלה, סאלי הפטל-נוה, ויכולתי להתרשם מעומק הרצינות של השתיים. כמה עוד אמנים ישראליים עושים מהלכים שכאלה תוך שאיפה לקיים דו-שיח עכשווי וביקורתי עם תולדות התרבות המקומית?!

 

לאור האמור, הגעתי לרחוב צדוק הכהן 2, שלא לומר קלישר 5, גדוש בסקרנות וטעון בציפיות-על, ומה אומר לכם? – קודם כל, נכבשתי: האולם האפל קיבל את פניי בשלל אירועי הקרנות סטאטיות ודינאמיות, העוטפות מוצגים של ממש המבקשים לשחזר לכאורה את "בית נכות בצלאל", שב"בחיתוליו", לא היה כי אם מין "קאבינֶה דה קוריוזיטה" אקלקטי מאין-כמותו, המשלב פוחלצי חיות ארצישראליות, קרעי גווילי תורה מגואלים בדם, מטבעות עתיקות, פסלים וציורים של אמנים יהודיים חדשים, פלורה ארצישראלית, מוצגים ארכיאולוגיים, ועוד ועוד.

 

אין ספק: נבט יצחק בראה כאן, באמצעות עבודה מושקעת ביותר, מין "וונדר-קאמר", חדר-פלאות, שהוא הישגה הגדול, אך אפשר שהוא גם שמץ-מגרעתה.

 

אך, נתחיל בנתונים עובדתיים: כמובן, שאין מדובר בשחזור של בית-הנכות ההוא-ההוא (פעם, לפני כעשרים שנה ויותר, ביקשתי להציג שחזור שכזה בבית-האמנים הירושלמי, החלל ההיסטורי של בית-הנכות הלאומי; אלא, ש"ירדתי מהנושא" לאור קשיים מעשיים שונים הקשורים באיתור החפצים או באפשרות השאלתם): לא תמצאו כאן את האולמות הצרים והארוכים על מעבריהם הקמורים, בה במידה שהמוצגים רחוקים מאד משחזור התצוגה המקורית. ושיהיה ברור: נבט יצחק כלל לא ביקשה לשחזר אחד-לאחד, כי אם לעצב תדמית מרומזת של האולמות הירושלמיים מתחילת המאה ה- 20, תוך תמצותם בחלל מרובע אחד של ה- JCC. לכן, "אי-הדיוקים" אינם שום אי-דיוקים: אם האמנית מקרינה וריאציה דינאמית של "שטיח שיר-השירים" (ובו היא מנפישה ומתניעה חיות שאינן מופיעות בשטיח המקורי: "לא עוד אידיליה פסטורלית, אלא מצב חירום או אנרכיה שלאחר החורבן", מתארת האוצרת בקטלוג), הרי שלכאורה היא מטעה: ש"שטיח שיר-השירים" נוצר ב- 1925, משמע לא ייתכן שהוצג בבית-הנכות הישן. בהתאם, המושאים הריאליים המוצגים במרכז האולם של נבט יצחק אינם אלא הד קלוש למוצגים המקוריים במוזיאון: החנוכייה ה"בצלאלית", למשל (1928!!) היא מושא "בצלאלי" די בנאלי, שרחוק מלייצג את תפארת חנוכיות "בצלאל"; גם גוויל התורה הזעיר והמגואל בכתמי דם דהויים אינו כי אם מיניאטורה (פקסימילית?) של אותם קרעי ספר-תורה, פליטי הפוגרומים, שהוצגו במקור באולם "נאד הדמעות" (והועברו, לימים, ל"מרתף השואה" בהר הרצל). ואלו הן רק קומץ דוגמאות. רוצים עוד? ציורו של שמואל הירשנברג, "גלות" (1904), המונפש בתצוגתה של נ.יצחק, כלל לא היה כלול באוסף בית-הנכות (הירשנברג היה מיוצג על ידי "היהודי הנצחי" מ- 1899); החלוצים המוקרנים על צלחות הקרמיקה הם דימוי ש"בצלאל" לא נגע בו לפני 1925 (עד אז, עבודת האדמה יוצגה על ידי אנשי מזרח ישישים ו"תנ"כיים" החורשים עם שור) גם ארבעה הפוחלצונים המסכנים המוצגים פה ושם באולם התל אביבי אינם משקפים את שפע האוסף הזואולוגי הארצישראלי של ישראל אהרוני (לא, לא השף), שהועבר לאוניברסיטה העברית ב- 1920.[1]

 

כל זה ברור ומובן, ולא ייתכן אחרת. נבט יצחק אינה אוצרת ואינה היסטוריונית. היא אמנית שרואה בחומר המוזיאוני מעין ארכיון המשמש אותה כחומר גלם לאמירת וידיאו מנפישה, ספק-משחזרת-ספק-מפוברקת, ולאמירה ביקורתית. אנחנו, הצופים הזוכרים כיצד הנפישה האמנית אורנמנטיקה של שטיח משטיחי "מוזיאון האסלאם" בירושלים, איננו מופתעים מהיותה מנפישה שטיחים "בצלאליים" (כגון, "שטיח אשל-אברהם", שייצג את העץ מחברון, שאותו מיזגה נ.יצחק עם "שטיח ארז-הרצל", הלא הוא הברוש שנטע הרצל במוצא, ואשר הצמיחה לו – לאשל של השטיח – את ראשיהם של גדולי הציונות המדינית מימי הקונגרסים הראשונים. וכן, גם ערכה, במסגרת אותה הנפשה של השטיח הדו-עצי הזה, מין טקס השכבה לברוש, שהוא אולי גם טקס אשכבה רעיוני רדיקלי יותר.

 

שלטי הקרמיקה של יעקב אייזנברג, ראש מחלקת "קרמיקה בצלאל"; לוחות העץ עם הפתגמים המוטבעים באם-הפנינה (תוצרת מחלקתו של אליהו איידם) וכיו"ב – הפכו לתמונות מוקרנות, וספק רב אם הוצגו כולם בבית-הנכות המקורי. וברור, שחסרים המוני פריטים. אך, שוב, לא יהיה זה נכון, הגון או נבון לצפות מנבט יצחק לנאמנות אוצרותית-מדעית.

 

כי התצוגה המקסימה הזו ב"מרכז לאמנות עכשווית" כובשת אותנו ב"פעלולי" האנימציה שלה ובמסע שלה במנהרת-הזמן. כאן גם נמצא הממד הביקורתי של המפגש הלא-נוסטלגי הזה עם שחר החזון הציוני ועם המאמץ להטמיעו ב"שאלת הקולטורה", שהיא המאמץ המניפולטיבי לעצב זהות לאומית באמצעות אמנות ואומנות. כי, כאשר – בהקרנת הווריאציה על "שטיח מגדל-דוד" – מתנגש מטוס בצריח של מגדל-דוד (שהסהר שבראשו הומר במגן-דוד), מתחת ל"פְריז" של טור חיילים עם נשק שלוף; או כאשר האמנית מקרינה נאום בדיוני (מומחז) של קריאה נלהבת (באנגלית) בזכות "פתרון אוגנדה" – אנו מבינים את פשר מיצב-הווידיאו הזה: כי נבט יצחק נוטלת אותנו אחורנית אל ראשית החלום, שהוא גם תחילתה של מניפולציה, טובלת אותו בפאתוס הגרוטסקי-משהו של התצוגה המוזיאונית ב"בצלאל", אך מבקשת מאיתנו להתבונן במציאות כאן ועכשיו ולהתמודד עם הפער בין החלום למציאות. משהו בסגנון שירו של יענקלה רוטבליט, "בנימין זאב": "תשטוף את העפר מן העיניים, בנימין זאב/ תשתטוף את העפר מן העיניים, שים יד על הלב/ ותגיד לי, ככה ראית? ככה חזית? ככה רצית?…"

 

פעם, בסוף 2002, חנכתי חלל-תצוגה תל אביבי בשם "זמן לאמנות" בתערוכה מקפת בשם "שיבת-ציון: מֵעֵבר לעקרון המקום", ובה הצגתי עימות בין דימויי הבטחה מוקדמים באמנות הציונית (כולל זו ה"בצלאלית", כמובן) עם דימויים אמנותיים בישראל העכשווית. הבטחה והתפכחות. מיצב-הווידיאו של נבט יצחק פועל אחרת: הוא מבדר אותנו בשלל פעלוליו ובקסם הנוסטלגי-כביכול, עד אותה שנייה בה אנו מגלים שהבידור הזה אינו בדיוק בידור וכי הוא נושא שובל טראגי. ואז, בית-הנכות הופך לבית-נכאת (מלשון: רוח נכאים). ואולי, בעצם, מדובר גם על נכוּת.

 

עבודה מרשימה מאד עבודתה של נבט יצחק. ובה בעת, כשאתה יוצא מה- JCC אתה תוהה בינך לבינך על אודות היחס בין ההשקעה העצומה במחקר, בביצוע ובאפקטים לבין האמירה שנותרת מדשדשת ברובד הביקורת הרעיונית הכללית מדי והחבוטה-משהו של "היקיצה מהחלום". סאלי הפטל-נוה, האוצרת, מסיימת את מאמרה הקטלוגי בכותבה:

"יצחק מעמידה מהלך ביקורתי המאפשר התבוננות מחודשת על התקופה, על בית הנכות ועל תפקידו ככלי להבניית זהות לאומית קולקטיבית. במערך המוצג לפנינו, על שלל הפריטים המרכיבים אותו, היא מערערת על אמיתות ומוסכמות שבשורש האתוס הלאומי בפרספקטיבה עכשווית."[2] ואתה, שכה התרשמת ממיצב-הווידיאו בבחינת חוויה חזותית, ואף כה הערכת את קפיצתה של נבט יצחק למימי ראשית התרבות-אמנות הציונית, אתה תוהה מהו, בעצם, המהלך הביקורתי של האמנית ומהו הערעור שהיא מערערת על "אמיתות ומוסכמות שבשורש האתוס הלאומי".

 

 

 

 

 

[1] על האוסף הזואולוגי של "בית נכות בצלאל" עמדתי במאמרי "שקצים, אמנות ושאר ירקות", 13 ביולי 2013, בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] סאלי הפטל נוה, "תערוכה תמידית", בתוך קטלוג תערוכתה של נבט יצחק, המרכז לאמנות עכשווית, תל איבב, 2018, עמ' 109.