Archive for ‘תרבות עברית’

אוגוסט 7, 2017

תפקידם של האקדמאים ושל האינטלקטואלים?

                 תפקידם של האקדמאים ושל האינטלקטואלים?

 

קראתי בעניין רב את מאמרו/הרצאתו של עידן לנדאו מה- 16.3.2017, "על התפקיד הציבורי של האקדמאים בעת הזאת". אני מחשיב את מחשבתו/כתיבתו של עידן לנדאו, עוד מאז מאמרו החד-כתער, "משחקים מן השפה ולחוץ" ("סטודיו", מס' 83, יוני 1997, עמ' 38-19), בו חשף באזמל חכם, אמיץ ודקדקני את ערוותם הלשונית ה"ביסקורסיבית" (כהגדרתו), הסתומה והמעורפלת, של תיאורטיקנים, מבקרים ואוצרים (אף פילוסופים רבי-שם מאסכולת ה"נוּבֵל קְריטיק"). וגם אם איני שותף לזלזול הבוטה שביטא כלפי מחשבת ז'אק דרידה (שלהערכתי, צופנת מאחורי ערפיליה הלשוניים תובנות עמוקות לאין-שיעור), עודני זוכר לטובה את התפעלותי מתבונתו וממלומדותו של לנדאו במאמר ההוא.

 

עתה, עשרים שנים מאוחר יותר, אני מהרהר ב"תפקיד" שלנדאו הועיד לאקדמאים הישראליים (בעלי הקביעות, אלה שמישרתם אינה בסכנה אם יבטאו עמדה ביקורתית), וזאת בתור מי שנמנה הוא עצמו (לנדאו) על מחנה זה באוניברסיטת באר-שבע.

 

מה אומר מה אדבר: הצבעה נוקבת על שיתוף פעולה בין האקדמיה לבין מיזמי משרד הביטחון; או על התעלמות הסגל הבכיר ממאבקו של הסגל הזוטר ונטול-הזכויות באוניברסיטאות; או עצימת עיניים נוכח ניצול עובדי-הקבלן במוסדות האקדמאים – ההתנגדות (מחאה, ביקורת, מאבק) נגד כל אלה היא צו מצפוני של כל אדם באשר הוא אדם במסורת ערכי הנאורות. שיתוף פעולה פאסיבי עם הנגעים הנ"ל (המפורטים אחד לאחד במאמרו של לנדאו) הוא בגידה במורשת זו.

 

ברם, שאלת "תפקידם של האקדמאים" ראוי שתישאל ביושר מחוץ לכותלי האקדמיה הישראלית. שאז, לא רק הבחנתו של לנדאו בין "אינטלקטואלים" לבין "אקדמאים" קורסת, אלא שצפה ועולה שאלת מעמדם האמיתי של אקדמאים בחברה הישראלית דהיום. ויותר מזה, עולה השאלה של עצם רעיון ה"תפקיד", ה"תעודה".

 

אולי, נתחיל ב"תפקיד": אין תפקידים לאדם חופשי. לאמנים אין תפקיד (אפילו לא התפקיד ליצור); לסנדלרים אין תפקיד (מלבד זה הנגזר ממקצועם – תיקון נעליים); לרופאים אין תפקיד (למָעֵט זה הנגזר ממקצועם – ריפוי); לאקדמאים אין תפקיד (שמעבר להוראה ומחקר). התביעה המוסרית ממגזר חברתי זה או אחר יסודה בהנחה ההיסטורית האפלטונית, לפיה לאנשי מדעי-הרוח זיקה עקרונית עזה יותר מלאחרים בכל הנוגע לאידיאה של החירות האנושית (והערכים הנובעים ממנה). משהו מתנשא בהנחה שגויה זו, שמייחסת יתר מצפוניות לאיש-הרוח, באקדמיה, באמנויות ומחוץ לאלה, לעומת מצפונם המפותח-פחות-לכאורה של בעלי מלאכה, פועלים, סוחרים וכו'. ואם לא מצפון משופר, כי אז פנאי לעניינים שברוח (וכאילו איש הרוח אינו מסור לעבודתו יומם ולילה). ואם לא פנאי רוחני, כי אז עצם טבילתו של איש הרוח ברוח מחריפה בו את תודעת החירות (הרעיון הקאנטי הזה עיוור לאנשי רוח רבים בהיסטוריה, שהחירות האוניברסאלית לא הייתה נר לרגליהם). כך או אחרת, עסקינן בהנחה אליטיסטית בלתי מתקבלת על הדעת. פעם, בין תחילת המאה ה- 19 לבין מחצית המאה ה- 20, נהוג היה להחיל הבחנה זו על ה"זעיר-בורגנות" (לעומת ה"אוונגרד"), אלא שהבחנה זו סיימה את תפקידה ההיסטורי. זהו, כך נראה, גם גורל ההבחנה בין האקדמאים לבין ההמון.

 

אני אומר: הקריאה למצפונם המוסרי של האקדמאים אינה עניינה של האקדמיה, גם כאשר הפשעים מתחוללים בגבולות האקדמיה. כשם שעוולות הכיבוש אינם עניינם של ישראלים בלבד, אלא של כל שוחרי חירות באשר הם שם. הקריאה המצפונית היא קריאת אדם באשר הוא אדם, אקדמאי או לא.

 

מה שתובע שקלול מעמדו המוסרי של המגזר האקדמאי בחברה הישראלית. בתור מי שהורה לא מעט במספר אוניברסיטאות ומוסדות אקדמאיים (וגם פוטר מהם), ביכולתי להעיד, לפחות על תחום מדעי הרוח, שבעלי הקביעות האקדמאית בישראל של עשרות השנים האחרונות הם – ברובם המכריע – אלה הסתגלנים, הפחות נועזים והפחות מקוריים, אלה שהתיישרו עם הבינוניות ועם הנורמות המאובנות של תקנוני הפאקולטה, שלא לומר – עם האגו הנפוח של פרופסורים אלה ואחרים. מכאן יובן מדוע המושג "אקדמאיים" אינו מעורר בי שום כבוד (אישית, מזה שנים, שפטרתי עצמי מתואר הדוקטור שלי, שאיני עוד רואה בו תואר כבוד) ומדוע אין בי שום ציפייה מהאקדמאים הישראליים בכל הקשור להובלה מוסרית – פוליטית וחברתית. העובדה המוכחת היא, שקולם של האקדמאים הישראליים נשמע אך בנדיר בענייני המקום והזמן, כולל אלה החמורים ביותר (וגם אז, מתפצל הקול מיד לשוויון הקדוש בין אקדמאים-שמאל לאקדמאים-ימין). להוציא קומץ חריגים, האקדמאים הישראלים לא הוכיחו שום בולטות מוסרית עקבית בחברה הישראלית.

 

בהתאם, לא מקרה הוא, שהקטגוריה של "אינטלקטואלים" עולה בהרבה בישראל על זו של "אקדמאים", בזהותנו את האינטלקטואלים עם סופרים, הוגים, מבקרי אמנות, יוצרים לסוגיהם, וכן – גם אי אלה אישי אקדמיה (מעטים ככל שהינם בקטגוריה זו). אמת, גם לאינטלקטואלים אין "תפקיד", אלא שעצם התואר "אינטלקטואל" אומר איש חושב, הווה אומר – מי שמונחה גם על ידי רפלקסיה על ערכי אנוש (שבמסורת ה"נאורות") ויישומם בחברה בה הוא חי. עקרונית, אינטלקטואל עשוי לצמוח גם ממעמד העובדים – הפועלים, בעלי המלאכה, הסוחרים, נותני השירותים למיניהם. ואל תאמרו, שלמוכר הירקות ביישוב סְפר אין את המותרות (הפנאי) להרהר בעוולות הכיבוש.

 

read more »

יוני 19, 2016

שבוע האין-ספר

                             שבוע האין-ספר

 

 

כל מי שביקר בפאריז חווה את התופעה: הרובע השמאלי עולה על גדותיו בחנויות ספרים ובדוכני ספרים- חדשים וישנים – דוכני ה"בוקנירים", דוכנים בבולוואר סן-מישל ועוד ועוד. שפע חנויות הספרים ואיכות ההיצע מוכּרים לא פחות לאלה שביקרו בניו-יורק של "סטרנד" ו"בארנס-אנד-נובל", או בלונדון של "פוילס" ו"שיפלי". אני כותב זאת בתור איש "עם-הספר", המתגורר בעיר שבקושי יש בה חנות ספרים אחת עד שתיים הגונות, אף כי יש בה מספר חנויות ספרים משומשים. אני כותב זאת בתור מי שמטיל ספק גדול בנוצת-הטווס הזו שאנו אוהבים להתגנדר בה: "עם-הספר". שהרי, איננו מצמצמים את הביטוי ל"עם של ספר הספרים" (וכמה מאיתנו אמנם מוסרים נפשם לספר-הספרים?!), נכון?

 

לצורך העניין, עודנו מהלכים בפאריז: ברחובות העיר איננו חדלים לפגוש בפסלי אישים האוחזים ספר בידם: וולטר (בקצה רחוב סֶן), קונדורסֶה (על גדת הנהר), דידרו (בבולוואר סן-ז'רמן), רוסו (סמוך לפנתיאון), קלוד ברנאר ונוספים (סביב ה"סורבון"), שלא לומר פסל-ראש של אפולינר (בחצר כנסיית סן-ז'רמן דה-פרה), או פסל-ראש של רונסאר (ב- Rue ses écoles). ותהייה עולה בנו: מתי ראינו במרחב הציבורי הישראלי פסל של אדם אוחז בספר, או פסל של סופר? טוב, בסדר, פיסול פיגורטיבי ציבורי הוא אצלנו בעיה קואליציונית ידועה; אבל, הלא מוכרים לנו אמצעי עקיפה, הלא כן? ואף על פי כן, אדם וספר – אין. כלומר, למעֵט משה רבנו היורד מהר סיני עם לוחות הברית בידיו. את משה זה אנחנו מכירים היטב בגלגולים רבים, מאיורים לכתבי קודש ועד לציור של אריה ארוך מ- 1955 שבעקבות "הגדת סאראייבו". ברם, אם לא משה רבנו של ספר-הספרים, היכן היא ההמחשה האמנותית בישראל להיותנו "עם-הספר"? חוששני, שנאלץ להתנחם בפסלי הספרים המופשטים של דינה רקנטי בסמוך לספרייה העירונית בתל אביב, בקמפוס אוניברסיטת תל אביב וליד בנייני האומה בירושלים.

 

 

זיקתה העזה של האמנות המערבית בימי הביניים והרנסנס ל"ברית החדשה", גרמה לאמנים אירופיים רבים לייצג באילומינציות, בציורי שמן, בחיתוכי עץ וכו' את הדימוי של הבתולה היושבת בגָנַהּ הסגור – Hortus Conclusus – וקוראת בספר תפילה (שעה שהמלאך בא ומביא לה את פרח הבשורה), ולא פחות מכן, לייצג את דימויי הספרים האלוהיים המתוארים באפוקליפסה שלפי "חזון יוחנן". אינספור אמנים נדרשו בימי-הביניים וברנסנס לתמונות שמימיות אלו שבסימן ה"ספר".

 

במקביל לאמוּר, יצירות אמנות רבות לאורך ימי-הביניים, הרנסנס והבארוק הרבו לזהות נביאים תנ"כיים (ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל בראשם), סיבּילות (נביאות ואורקלים מהתקופה הפאגאנית ביוון ורומא), את ארבעה כותבי הבשורה הנוצרית ואת הקדושים באמצעות אטריבוטים של ספרים. כזה הוא, למשל, ייצוגו של פאולוס (שאול התרסי): בידו ספר המייצג את דרשותיו האוונגליוניות. רמברנדט, לדוגמא, צייר ב- 1627 את פאולוס במאסר, כשהוא יושב וכותב את ספרו ליד ערימה של ספרים עבי כרס. מאזאצ'ו צייר ב- 1426 את פאולוס ניצב, בידו האחת חרב ובידו האחרת ספר. יוחנן בן-זבדי, מחבר "חזון יוחנן", מזוהה עם עיט או נשר (שבמקורו, לעתים, קסת דיו) ועם ספר שכותב ("חזון יוחנן", כמובן). ולאסקז, למשל, צייר ב- 1618 את יוחנן באי פטמוס כשהוא יושב וכותב את הספר המונח על ברכיו. מרקוס אופיין לעתים בבגדי בישוף, מלווה באריה מכונף ואוחז בספר (של דרשותיו האוונגליוניות). מתי (מתיו), גובה המסים לשעבר, אופיין, על ידי ארנק או שקית כסף וספר (של דרשותיו האוונגליוניות). בציורו של קאראווג'ו מ- 1602, "מתִי והמלאך", נראה האוונגליסט מעט שחוח בגלימתו האדומה מתחת למלאך המרחף, שעה שעסוק בכתיבת ספרו. וגם האוונגליסט, לוקאס, אופיין באמצעות שור מכונף וספר. נוסיף עוד, שהאטריבוטים של החיות בייצוג ארבעה האוונגליסטים מקורם בחזון ארבע החיות של הנביא יחזקאל.

 

אל-גרקו ורמברנדט נמנים על הבולטים שבציירי הספרים, ספרי קדושים נוצריים וספרי חולין: כך, ציורי רמברנדט את פאולוס הקדוש (בבית-סוהר, 1627; או בחדר ביתו, 1630) זיווגו דרך קבע את האוונגליסט עם הספר. גם דיוקנו העצמי כפאולוס (1661) מייצג ספר בידו. אך, הספר הִרבה לככב בציורי רמברנדט גם בהקשרים פחות קדושים: ב- 1628 בקירוב צייר האמן ההולנדי את "שני זקנים מתווכחים", בייצגו ערימת ספרים על שולחן מנגד לזקנים, ערימת ספרים נוספת על הרצפה וספר פתוח אחד על ברכי אחד הזקנים. הוויכוח נסב, מן הסתם, על הכתוב בספר זה. ציורו הנודע, "הניתוח האנטומי" (1632) כולל בפינה הקדמית הימינית ספר גדול, ספר רפואי ככל הנראה. גם לא מעט דיוקנאות של אישים הולנדיים למיניהם צוירו בידי רמברנדט, כשהם מזווגים עם ספר שהמצויר קורא או כותב (או שהספר/ספרים מונח/ים בסמוך לו). הספר, כך נראה, שימש לרימום התרבותי של הדמות המצוירת. מוסכמה זו של דיוקן איש או אישה קוראים בספר תדע אחד משיאיה במאה ה- 18 בציוריו של ז'אן סמיון שארדֶן. כמובן, שייצוג דמויותיהם של אישי רוח, מדענים וכו' זימן עוד ועוד ספרים: "האלכימאי" של שארדן (1734), "הגיאוגרף" של יאן ורמיר (1669 בקירוב), "ארבעה הפילוסופים" של פיטר פאול רובנס (1612), וכמובן, "הספרן" – ציורו של ארצ'ימבולדו מ- 1566, המייצג דמות המורכבת כולה מספרים.

 

read more »

מאי 19, 2016

בין מו"ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא

בין מו"ל לבין אמן: ד"ר משה שפיצר ואביגדור אריכא

         על ראשיתה של ידידות מופלאה, 1956-1954

 

בשנת 1978 הוצגה במוזיאון ישראל תערוכה מאוסף הציורים של ד"ר משה שפיצר [דיוקן שפיצר, 1977]. ב- 19 במאי 78 כתב אביגדור אריכא לשפיצר במכתב מפאריז:

"עם שובי מלונדון מצאתי את הקטלוג שלך ומאד שמחתי בו. אך לא די לשמחה, כי עם קריאתי את הקדמתך התרגשתי מאד על דבריך – כי הלא זה בדיוק מה שאני חושב עליך… פגישתי עמך הייתה גורלית אולי יותר מפגישתך אותי… כי משנינו אתה נשאר הרב ואני התלמיד…"[1]

לימים, בשלהי שנות ה- 80, בראיון ל"ניו יורקר", אמר אריכא על ד"ר שפיצר: "הוא היה חכם, שָלו ונשגב ונשאר תינוק כל חייו – תמים, נלהב, תמיד תפרן גמור. פעם הוצפה דירת המרתף שלו בירושלים – המים הגיעו עד לקרסוליו – ואמרתי לו, 'בבקשה, ד"ר שפיצר, תמכור את הציור של קליי שיש ברשותך ותקנה בית'. הוא אמר, 'למה לי בית אם אין לי קליי לתלות בו?'"

את הדיוקן הנוכחי, "ד"ר שפיצר ביום חם", צייר אריכא ב- 1977, שנים ספורות טרם פטירת ידידו. על הקשר החם והקרוב בין הצייר לבין המו"ל והטיפוגראף תעיד העובדה, שאריכא בחר לתלות את הציור בחדר-השינה הפאריזאי שלו, כפי שתיעד אריכא בציור אחר משנת 1989, שבע שנים לאחר מות שפיצר. עדות בולטת אחרת לידידות המופלאה עולה ממכתב שכתב אריכא בתחילת ינואר 1958 לרקע משבר פיננסי שד"ר שפיצר נתון בו והמאיים על המשך קיום הוצאת "תרשיש". אריכא נחלץ לעזרה:

"עכשיו דבר לי אליך: אם הנך יכול למכור מעבודותיי הנמצאות אצלך, עשה זאת. אנא. והעמיד מעט את תרשיש על הרגליים. אך, דבר ראשון: סייד ותקן את ביתך הטוב. מכור הכול מה שתוכל. ואל תרחם. עבורי, זה ממילא לא קיים יותר, ואם כמה עשרות רישומים או דברים אחרים עלולים להביא לך איזו תועלת, אתה חייב לעשות זאת לפחות בשם הידידות שבינינו. אנא, אני מתחנן, עשה זאת."

אביגדור אריכא (דלוגאץ במקור, יליד רומניה 1929) – [דיוקן עצמי, ליתוגרפיה, 1952] – עלה ארצה ב- 1944 ב"עליית הנוער", בגר שנתיים של לימודים ב"בצלאל החדש" ב- 1948, נפצע בקרבות מלחמת השחרור בקסטל, נסע לפאריז בספטמבר 1949, למד שם אמנות ופילוסופיה ושב ארצה ב- 1951. קיבוץ מעלה-החמישה, בו חי ועבד במשך חמש שנים מאז הגיעו ארצה, לא עוד היה ביתו, והאמן הצעיר מצא עצמו בירושלים ללא קורת גג. עתה, זמן לו הגורל את אחת ההיכרויות המכריעות בחייו, המפגש עם ד"ר משה שפיצר [דיוקן שפיצר, רישום, 1953], המאייר, הגרפיקאי, המו"ל, הביבליופיל והטיפוגראף, אף צ'לן לעת-מצוא ובעל שלושה תוארי דוקטור: בפילוסופיה, בסנסקריט ובטיבטית. בשנת 1940 הקים את הוצאת "תרשיש", ובמסגרת זו גם פגש ב- 1951 את אביגדור אריכא:

"הגעתי אל עורך הוצאת דביר עם האילוסטרציות שלי [ל"משא אהבתו ומיתתתו של הקורנֶט כריסטוף רילקה"/ג.ע]. הוא הניח בידי מכתב ואמר לי לפנות אל ד"ר משה שפיצר, אולי יהיה לו עניין בהן. אז טילפנתי אל ד"ר שפיצר – מאז ומעולם פניתי אליו כך – והוא אמר לי, 'בוא אלי בשעות הצהריים, ואל תישאר יותר מדי, כיוון שיש לי רק חצי שעה'. הגעתי אליו והראיתי לו את האילוסטרציות. הוא מיד אמר, 'כן, הן מעניינות אותי, יש לי תרגום ונוציא את זה'. אחרי שיחה ארוכה מאוד, נפרדנו בשעות הערב, הוא כבר שכח שהייתה לו בשבילי רק חצי שעה".

 

את עבודתו הראשונה ל"תרשיש", האיורים ל"קורנֶט" של ריינר מריה רילקה (שיראה אור ב- 1952), החל אריכא כבר ב- 1951 (תחילה, בפיתוח-עץ, ולאחר מכן, ברישום) וזאת בסמוך מאד לפגישה הראשונה, שעה שמיקם את חפציו בדירת משפחת שפיצר ברחוב רד"ק 20, וכאן, בספרייה, קרוב למיטתו, החל שוקד על רישומים, לאור הערותיו, ביקורותיו, הצעותיו ואישוריו של בעל הבית והמו"ל. אותם ימים יֵיחָרטו בזיכרונו של אריכא למשך שנים ארוכות כגן-עדן אבוד. מניה וביה, ברור מדוע לא נותרה כל התכתבות בין אריכא ושפיצר מאותה עת. ההתכתבות העשירה בין השניים תתחיל רק ב- 1954 ותימשך עד פטירת ד"ר שפיצר ב- 1982. התבוננות ברישומי ה"קורנֶט" מעלה כתב-יד אישי מובהק של אריכא כבר משחר דרכו: עידון קווי לירי המשולב בנטייה לשגב מיתי, המהדהד, בין השאר, את המיתולוגיזציה של הווי הלוחמים, שניתן לראות בה משקע של דור האמן, בעיקר מקרב בוגרי "בצלאל החדש" (משה טמיר, לדוגמא).

 

read more »

אפריל 10, 2016

אירו-אסיה

                                 אירו-אסיה

 

ביום ו' האחרון, התקיים יום-עיון במוזיאון תל אביב. כמעט כולו על טהרת נשים; ואיזה נשים! ראשונה בדוברות הייתה דורית לויטה-הרטן, שהייתה, כצפוי, חריפה, נועזת, נוקבת. היא דיברה על (אין) מעמדה של האמנות הישראלית בעולם, על כמה מחטאותיה והחטאותיה, ובין השאר הגיעה לדובאי, אבו-דאבי, דוחה, ג'דה ועוד כמה ערים מזרח-תיכוניות עתירות-ממון, שלאחרונה, הפכו – בכוח הונן – למרכזים אמנותיים עולמיים. דורית ביקשה להצביע על המושג העולה של "אמנות המזרח-התיכון", בו בולטת – !alas – היעדרותה של האמנות הישראלית. רוצה לומר, אמרה דורית, שעה שבעולם אומרים היום "אמנות המזרח-התיכון", מתכוונים האומרים לאירן, סוריה, נסיכויות המפרץ, ערב הסעודית, מצרים וכו', אבל לא כוללים את האמנות הישראלית.

 

בל תבינו לא נכון: אין מדובר סתם בעוד גילוי של חרם מדיני. עסקינן בשאלת זהותה של האמנות הישראלית, וביתר דיוק, בשאלת פנטזיית הזהות שלה: משהו בדומה לספורט הישראלי, המסתייג מסיווגו באסיה ומבכר את שיוכו, או מוטב נאמר – ייחוסו, לאירופה, חרף כל המפלות. ולא, דורית לא באה לבקר את האירו-צנטריות של התרבות הישראלית (שהרי, מדבריה עלתה יותר הביקורת על הימנעות המוסדות הישראליים מהצגה גאה של האמנות הישראלית בעולם, ותהייה הגיאוגרפיה אשר תהייה): היא דיברה על אמנות ישראלית שאינה נוכחת תרבותית, לא כאן ולא שם.

 

ואז נזכרתי בשני מכתבים ששלחתי (בהפרש של כמה שנים) בשנות ה- 90, עידן בו עדיין יקדתי באמביציות ובאנרגיות של "שינוי-עולם": מכתב אחד מוּען אל שמעון פרס, אז ראש-ממשלת ישראל; המכתב האחר נשלח לשולמית אלוני, אז שרת התרבות. לפרס, משמע למשרד ראש-הממשלה, הצעתי את רעיון "הביאנאלה של הים-התיכון": "אירוע רב-אמנותי בינלאומי שניתן לקיימו בגני-התערוכה בתל אביב ב- 1998 ואשר בו יציגו יחדיו כל עמי הים התיכון ושכניהם הקרובים." (ציטוט מהמכתב). הרעיון, שזכה באותה עת לגיבוי מצד הנהלת "ארטפוקוס", לא קרם שום עור, למעט תשובה לקונית מאבי גיל, מנהל לשכת ראש הממשלה, שהעביר את המכתב לשרת התקשורת המדע והאמנויות, שסברה (כך נכתב לי) כי ראוי שיתקיים דיון בנושא במדור לאמנות פלסטית. מעולם לא שמעתי יותר בנושא. כלומר, עד שבלו סמיון פיינרו ואביטל בר-שי יזמו והחלו מקיימים, מאז 2010, את "הביאנאלה הים-תיכונית", תחילה בנמל חיפה ולאחר מכן בסחנין.

 

 

הרעיון רציני ביותר, כמובן, ושורשיו מסועפים ועמוקים:

"ישראל חיה במציאות חברתית-פוליטית המנתקת אותה מהמדינות השכנות ומחברת אותה למרכזים רחוקים יותר באירופה ובארצות הברית, ורואה עצמה קרובה יותר מבחינה תרבותית למערב ולמרכזים התרבותיים המובילים. המבט ואימוץ התפיסות של מרכזי האמנות החזקים במערב מנעו את היכולת להבחין בעשייה אמנותית באזורנו במדינות השכנות החיות בתנאי אקלים דומה ומאפיינים תרבותיים קרובים."[1]

 

בהתאם, ההצעה שהצעתי במחצית שנות ה- 90 ביקשה להתחבר אמנותית למגמת המוזיקה הים-תיכונית (באותה עת, זוהתה מגמה זו, פחות עם מוזיקה ערבית ויותר עם מוזיקה יוונית-ספרדית-מרוקאית וכו'); ליישר קו עם קומץ המשוררים הים-תיכוניים שלנו, ה"לורקאים" שלנו – ארז ביטון בראשם; לאמר "הן" אמנותי-חזותי למאמצים המוזיקליים הים-תיכוניים החלוציים של אלכסנדר אוריה בוסקוביץ' וממשיכי דרכו; לפסוע אמנותית בנתיב הספרותי שהתוו סופרים כבנימין תמוז, ישראל אלירז המוקדם, ז'קלין כהנוב, רונית מטלון וכיו"ב.

 

על פניהם, הדואליות של ים ומדבר, האור העז והחם, הטמפרמנט הים-תיכוני ושאר המאפיינים "הים-תיכוניים" – מה יאה מהם לשמש כ"קרדו" אמנותי ישראלי שביסוד "הביאנאלה הים-תיכונית"?! לא יישכחו גם ציוריהם וכתביהם של אמנים דוגמת נחום גוטמן, עמוס קינן ומעט נוספים שהניפו אצלנו את נס ה"ים-תיכוניות". אלא, שבה בעת, במבט מפוקח של כעשרים שנים מאוחר יותר, ספק רב אם הארכיטקטורה הישראלית שואפת לכיווני הבתים הים-תיכוניים הלבנים של סנטוריני שביוון או אנדלוסיה שבספרד; וספק רב אם הספרות הישראלית הרימה את כפפת הים-תיכוניות שבמסורת "שבועת אמונים"; ולבטח, האמנות הישראלית הפוסט-מודרנית עטתה אינספור מסכות על פניה, אך כמעט אף לא אחת מהן מסכת הים-התיכון. מעט ים-תיכוניות נאשר בצילום הישראלי (מסלול דליה אמוץ, רועי קופר ועוד), קצת יותר בקולנוע.

 

הנה כי כן, האידיאל התרבותי הים-תיכוני, הגיוני ככל שהינו מבחינה גיאוגרפית-אקלימית, לאמיתו של דבר – הוא זר לנו, דחוי למדי מתרבותנו, המתנדנדת בין מזרח למערב. מה שאינו פוסל, כמובן, את מפעל המופת של פיינרו ובר-שי בסחנין.

 

read more »

אפריל 7, 2016

הבלים על פי תהום

                        הבלים על פי תהום

 

בדמדומי 1975 הגעתי למדריד. שוטטתי ברחובות העיר ותהיתי לפשר ה"אָטְרָקְציוׄנֶס" – אותן קרנות רחוב לא מעטות, בהן הותקנו מתקני שעשועים ציבוריים, לונה-פארקים-זוטא ירודים. היו אלה עדיין ימי שלטונו של גנרליסימו פרנקו, ומהר מאד הבנתי, שדיקטטורה והסחת-דעת בידורית להמונים הולכות יד ביד. אל ספרו הנודע של גי דֶבּוׄר, "חברת הספקטקל", הגעתי, בעוונותיי, רק כעבור למעלה מעשור, אף שהספר הופיע לראשונה בפאריז עוד ב- 1967. עתה, בזכות הניאו-מרקסיזם של דֶבּור, יכולתי לגשר בין תרבות הספקטקל לבין החברה הקפיטליסטית, אשר אותה כבר הורוני הוגי "אסכולת פרנקפורט" לאבחן כגלגול דמוקרטי של פאשיזם. וכך,

"כאשר הפסוודו-פסטיבלים הוולגאריים של החברה, פרודיות על הדו-שיח והנתינה, מעודדים עודף הוצאות, הם מוליכים אך ורק לרמאות המפוצה דרך-קבע באמצעות הבטחת רמאות חדשה."[1]

 

מאחורי תרבות הספקטקל, הראה דֶבּור, ניצבת שליטה חברתית של בעלי הון, המחברת את עידוד הצריכה עם קסם הדימוי המפתה של האובייקטים, חזותם החיצונית ה"סקסית". הספקטקל הוא, קודם כל, זה של המוצרים:

"כזה הוא עקרון הפֶטישיזם של הצריכה. השליטה החברתית באמצעות דברים מוחשיים ובלתי מוחשיים, מגיעה למימושה המוחלט בספקטקל, בו מומר העולם המוחשי במבחר דימויים (אימאז'ים) המתקיימים מעליו, ואשר כופים עצמם, בו בזמן, כמוחשיות בשיאה."[2]

 

בהתאם, הווירטואליות של הדימוי המשווק היא מרחב הספקטקל הקפיטליסטי:

"…שפת הספקטקל מורכבת מסימנים של הייצור השולט […]. הממשות הווה במופע, והמופע הוא הממשי. […] החזותי הוא שלילת החיים. […] המופע אומר: זה שמופיע הוא טוב, וזה שהוא טוב – מופיע. […] מונופול התופעה."[3]

 

אם כן, הספקטרום של הספקטקל המודרני רחב מאד: הקוטב האחד שלו עניינו בנראות הפתיינית של המוצרים, במופע השיווק, ואילו הקוטב האחר שלו עניינו באסקפיזם החברתי של הציבור ברמות הבידור למיניהן. שני הקטבים מאשרים הדחת הממשות לטובת התדמית הכוזבת; שני הקטבים משרתים את בעלי הכוח, ויהיו אלה בעלי ההון או המנהיגים.

 

ואז אני מביט סביבי. כבר הרבה זמן שאני מביט סביבי. עוד ב- 2010, במהדורה המורכבת של "אמנות מינורית", כללתי פרק קצר בשם "זמן החגיגות", שנפתח במילים כדלקמן:

"כלל לא ברור מה הם חוגגים שם, אבל את החגיגות האלה אי אפשר לעצור: "POV" – פסטיבל צילום ענק ב"תחנה", תל אביב; "לילה לבן" – פסטיבל גלריות שדרות וכו' בתל אביב; Art-Tel-Aviv"", "צבע טרי" – שניהם בתל אביב; "Mix" – פסטיבל אמנות בשכונת מוסררה, ירושלים; "עוץ בעיר" – פסטיבל מיצגים תל אביבי; "רחש 2" – פסטיבל וידיאו-דאנס בינלאומי של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים; האם נוסיף – "ארטפוקוס" (ירושלים), ביאנאלה בהרצלייה, אירועים כלל-עירוניים בבת-ים וחולון, "פסטיבל החגים" בחיפה, "יריד חוצות היוצר" בירושלים, ועוד ועוד. שוחר התרבות הישראלי מוצא עצמו מותש בין כל החגיגות הללו – אותם מגא-אירועים, שאינספור צופים נוהרים אליהם לעת ערב, לבושים במיטב מחלצותיהם וחיוכם הסינתטי נשלח אל הבזקי הפפרצ'י."[4]

 

read more »