1948: המחיר האמנותי
לקראת תערוכת "אופקים חדשים" בעין-חרוד
1948 הייתה שנת הניצחון הבינלאומי הגדול של ההפשטה הניו-יורקית. כפי שנכתב כבר לא אחת, באותה עת הגיבו ג'קסון פולוק, ארשיל גורקי וחבריהם לאמנות הסטליניסטית (ריאליזם פרולטארי, ציורי קיר) של בריה"מ (אף הגיבו לציור הקיר המרקסיסטי-מכסיקני ולציור הרגיונאלי האמריקאי של ימי "השפל"). לאמנות זו ענו ציירי ניו-יורק בציור אינדיבידואלי, אוטונומי, אנטי-ריאליסטי וחופשי, ולא פחות מכן, הגיבו לאסונות מלחמת העולם השנייה ולניצחון "בנות-הברית" בתנופת "העולם החדש" האנטי-פאשיסטי וב"דרך החיים האמריקאית", הדרך הליבראלית. יש שקישרו גם בין פצצות האטום, שהטילה ארה"ב ב- 1945 על יפן, לבין ההפשטה החדשה, בבחינת ביטוי לתחושת האסון, התפרקות העולם והתפרקות החומר.
גם 1948 של פאריז, לונדון ורומא הגיבה ישירות לאימה ולמועקה של מלחמת העולם והשואה: פסליה ה"חרוכים" של ז'רמן רישייה, פסלי ה"מעונים" וה"מסוגפים" של ג'אקומטי, בני האדם ה"גרוטאיים" בפסלי סזאר ופאולוצי, ציורי "בני-ערובה" של ז'אן פוֹטְרייֶה, ציורי המיוסרים של פרנסיס בייקון וכו'. אפילו פריחת האקזיסטנציאליזם בגדה השמאלית של פאריז, על אידיאל מימוש החירות האישית כנגד ה"הם" (הקולקטיב, החברה, הבורגנות וכו') – אפילו היא הובנה כתגובה לייאושי מלחמת העולם.
מי כמו הפליטים שהגיע ארצה מאירופה ערב-המלחמה, כמו גם בעלייה הבלתי-לגאלית ארצה במהלך המלחמה – מי כמוהם נשאו בגופם ובנפשם את זוועות המלחמה והשואה?! וככל שהיישוב הארצישראלי שבין 1948-1943 לא טרד מדי את נפשו באסון היהודי המתחולל באירופה – הוא היה מודע לו היטב, לבטח בין השנים 1948-1945. אלא, שבהכללה, ולמעט חריגים בודדים[1], האסון לא חלחל לעומק ולרוחב האמנות הנוצרת בפלסטינה-א"י, ובהתאם, לא קָרַם סוג אמנות שתשמש בימה בצורה ובתוכן לאסון זה. זאת ועוד, שלא כמתואר בפתח המאמר, במידה שקמו לתרבות המקומית דאז אנשי רוח ומורי דרך, בלטה בהם דמותו של משה שמיר, שמאמריו ב"ילקוט הרֵעים" הושפעו דווקא מהריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי. וזכורה גם קריאתו של חיים גמזו ל"בארביזוניות" ישראלית. קולו האוניברסאלי-פרוגרסיבי יותר של אויגן קולב נבלע בקולות האחרים.
כי התהליכים החברתיים והפוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל דאז עמדו יותר בצל המאבק הלאומי לעצמאות; והאמנות העברית, יותר משסוחררה מזוועות אושוויץ, סוחררה מהתפעמות הקוממיות: לאמתו של דבר, שתי המגמות המנוגדות, שנתנו את עיקר הטון באמנות הישראלית של תש"ח, שתיהן גם יחד "נשאבו" לריגוש הלאומי-מקומי: מחד גיסא, מה שקראנו, "דור תש"ח באמנות ישראל"[2], גויס כולו, בדרכו הפיגורטיבית, לייצוגי הפצועים, לביטויי אֵבל, נופי הריסות, עקידות יצחק וכיו"ב, כולם בסימן מלחמת העצמאות. מאידך גיסא, "אופקים חדשים" – אותה קבוצה של אמני הפשטה בהנהגת יוסף זריצקי ה"מתפוטר" מאגודת האמנים – אף היא, בעצם, נשבתה בדרמה של הזמן והמקום הישראליים, הגם שהניפה דגלים אוניברסאליים. שהרי זריצקי צייר באותה תקופה את ציורי "יחיעם" – הפשטות מוארות ופתוחות של נוף ואדם בקיבוץ הצעיר, שזה לא מכבר עלה הקרקע (כולל דימויי אידיליה של יחדיו"); מרסל ינקו צייר חיילים פצועים, "אזעקה", "מכבים", "ערבי מתפוצץ" וכו'; משה קסטל נע בין תוגת ציורי עקידות-מזבח לניאו-תנ"כיות של תבליטי בזלת (בטרם התמסר לחגיגות "הללויה"); יוחנן סימון צייר את "במשלט", "חיילים בג'יפ", "אנשי פלמ"ח" וכו'; פנחס אברמוביץ' צייר את "מפעל בהסוואה"; ועוד.
מכאובי שואה? משקעי מלחמת העולם? חרדות קיומיות? למעט חריגים נדירים (כגון, מרסל ינקו, "רצח-עם", 1945; מרדכי ארדון, "שרה", 1947; ועוד) – נושא השואה יצטרך להמתין באמנות הישראלית עד משפט אייכמן ותחילת שנות ה- 60. משקעים אפוקליפטיים מזוועות מלחמת העולם השנייה? אלה כמעט שלא נתנו אותותיהם באמנות הישראלית (למעט מקרים, מרביתם באגף האמנות של עולי גרמניה: חיתוכי העץ של יעקב שטיינהרדט, כמה רישומי טוש של אהרון כהנא מ- 1939 בנושא ציפור טרף[3], מספר ציורי "פליטים" של מירון סימה ממחצית שנות ה- 40, גואשים קולאז'יים של שלום סבא מ- 1945, או הטריפטיכון "לנופלים" של ארדון מ- 1956). ובאשר ל- Angst ולאבסורד האקזיסטנציאליסטיים – אלה יגיחו באמנות הישראלית רק בשלהי שנות ה- 50.[4] הפשטה ישראלית, המיוסדת בתחבירה על משקעי האסון של שנות ה- 40 ועל המצב הקיומי, תיאלץ להמתין באמנות המקומית לשנות ה- 60 ולציורו המופשט של משה קופפרמן.
