Archive for ‘שנים מכריעות’

פברואר 26, 2019

ה ב ו ר ג נ י ם : 1968

 

אין מודרנה בלי בורגנות מנגד. לבטח, אין אוונגרד מבלי בורגנות, ומוטב – זעיר-בורגנות. האם אידיאת ה"עדר" של ניטשה היא אֵם-מלחמות-החורמה נגד הקונפורמיזם הבורגני? שמא, הבינוניות האפרורית של "המצב האֶתי" על פי קירקגור? אולי, מושג ה"הם" של היידגר הוא שורש הנון-אותנטיות המיוחסת לזעיר-בורגני? ובאמנות, האם היו אלה מופעי "דאדא"-ציריך 1917-1916 ששימשו כאופנסיבה, ואילו – מאוחר הרבה יותר – מחזות האבסורד של אז'ן יונסקו (בבחינת פֵּרות-ההילולים של מלחמה זו)? להזכירנו: היה זה יונסקו שניסח, מאז שחר שנות ה- 50, את מושג "הזעיר-בורגנות האוניברסאלית" והסבירו כ"גילום הרעיונות והסיסמאות המקובלים, קונפורמיות לכל עבר".[1] "הסמיתים והמרטינים אינם יכולים לדבר, כי אינם יכולים לחשוב", כתב יונסקו בהתייחס לצמד הזוגות ב"הזמרת בעלת הקרחת" (1950), "הם אינם יכולים לחשוב כי אינם יכולים עוד להתרגש, לחוש תחושות עזות. הם אינם יכולים להיות. הם יכולים להיעשות כל אדם, כל דבר, כי משאיבדו את זהותם, הם נוטלים לעצמם את זהותו של הזולת […] ניתן להחליפם זה בזה […] אלה הם פגרים משועממים."

 

בורגנים: אותם המוני מהגרים עירוניים, פרולטריון כפרי, פליטי המהפכה התעשייתית, המגבשים זהותם הקולקטיבית ברחובות העיר החדשה, בבתי-הקפה שלה, במופעי הבידור הפופולאריים; "משוטטים" בפסאז'ים או לוגמים אבסינת, "אנשי המון" אבודים ואכולי שעמום, שזכו ללעג מכחולו של אדוארד מאנה ותוארו באכזריות בידי שארל בודלר (הפרק "ההמונים" בתוך: "הספלין של פאריז"), ובעקבותיו – ולטר בנימין בספרונו על בודליר.

 

אכן, כלום נוכל לחשוב על אוונגרד מבלי צלו הנלווה – "הלם לבורגני!"?! האם מילת הפתיחה האנאלית של "המלך אובו" מאת אלפרדי ז'ארי (1896) הייתה קריאת-הקרב (וכבר עתה נרשום לפנינו את התחריט והקולאז' של צבי טולקובסקי מ- 1968, "המלך אובו", מחזה  שהועלה בירושלים ב- 1965 על ידי תיאטרון "המעגל" )? שמא המחזה השערורייתי – "השדיים של תרזיאס" מאת אפולינר (1917)? התשובות רבות ומוכרות, כולן מרוכזות בעשורים הראשונים של המאה ה- 20 וכולן בסימן הפרובוקציה התוקפנית כנגד הקורקטיות הבורגנית:

"כשהייתה התנועה הסוריאליסטית בשיאה, […] היה כל אחד מן החברים חייב לעשות מעשה שיעורר שערורייה ולהטיל שיקוצים במעמד הבורגני. לעולל משהו בל-ייעשה בפרהסיה היה מבצע נכבד, ולעשות דבר-מה שיגרור אחריו מאסר עוד טוב מזה. כל אחד מאיתנו ביקש לעשות משהו מקורי לבסס עצמו באופוזיציה נגד שלטון הבורגנות החוגגת את ניצחונה."[2]

 

ואצלנו? בצדק תטענו, שגלי העליות השנייה והשלישית בשחר המאה ה- 20 היו כבר הם גלים אוונגרדיים, הניזונים מאוטופיזם ומהמיאוס בחיים בורגניים באירופה. אך, הביטוי האמנותי האנטי-בורגני נאלץ להמתין בישראל עוד עשרות שנים. כי המודרניזם הארצישראלי בשנות ה- 20 היה יותר "ארייר-גארד" מאשר "אוואנ-גרד", וגם מהפכת ההפשטה של "אופקים חדשים" לא הייתה אנטי-בורגנית במהותה.

 

כי שנת 1968 היא, היא ולא אחרת, שנת האנטי-בורגנות באמנות הישראלית.

 

 

ממש בשלהי 1967 ציירה יוכבד וינפלד את ד. יושב עירום על אסלה פסיכדלית ועושה את צרכיו, תוך שקורא בעיתון. הציור הוצג בתערוכת "עירום" של קבוצת "עשר פלוס" בגלריה "גורדון". שלושה מלאכי "פוטי" רנסנסיים, שריחפו בבית-השימוש מעל ד., הפכו אותו לקדוש, ובה בעת, אוששו "בְּזות" חסרת תקדים באמנות הישראלית, כזו המנתצת את
ה"בון טון" הבורגני.

 

 

תוך מספר חודשים, ב- 1968, פרץ אורי ליפשיץ עם ציורי "מיסטר רבינוביץ', הסטריאוטיפ הבורגני, שאודותיו אמר ב- 1970: "הוא מתאים ל- 70 אחוז מהאוכלוסייה, לכל אלה שהקימו את קופת-חולים, 'תנובה', 'המשביר המרכזי', ביטוח לאומי וביטוח חיים צמוד. הוא מתאים גם לכל אלה שכותבים מכתבים למערכת, משלמים מסים, חוסכים בתוכניות החיסכון של הבנקים, ומאמינים שבגלל זה הם אזרחים טובים."[3] ועוד תיאר אורי ליפשיץ את מיסטר רבינוביץ' בתור "איש ההמון, אנונימוס עם שאיפות אמריקניות". ומשנשאל "מי זה מיסטר רבינוביץ'?", אמר: "הוא הבינוניות סימן קריאה, השגרה סימן קריאה, הצייתנות הרדומה, חוסר הערנות. וככה הוא נראה […] לרוב חסר פנים, כובע, חליפה, גב רבוע – קשה לזעזע את מיסטר רבינוביץ'."[4] בסדרת ציוריו הקודמת, "הסכיזופרניים", ניאו-פיגורטיביות אקספרסיוניסטית שימשה במה לאלימות ציורית אנרכיסטית שפרצה מתוך תצורות של תיבות, דימוי תמציתי של אורח החיים ה"קופסתי".[5]

 

 

חד-ממדיותו של מיסטר רבינוביץ' מצאה לה ב- 1968 בני-ברית בדמויות הנלעגות שאכלסו את "אדון זאב", עבודתם המשותפת של חנוך לוין ומיכאל דרוקס (מי ששיתפו פעולה, קודם לכן, ב"דף האחוריים" הסאטירי והאנטי-בורגני של עיתון הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב). בסדרה זו של 8 רישומי דיו המשולבים בלטרסט של שירים [הרישומים והטקסטים הוצגו ב- 1969 ("גלריה 220") בתערוכת "בעד ונגד" של קבוצת "עשר פלוס"] פגשנו בדמויות סטריאוטיפיות, חסרות פרטי פנים, מגוחכות, מעוותות ומכוערות. אלו הן "אנשי בסדר ", כשם שירו מ- 1969 של חנוך לוין ב"מלכת האמבטיה":

"בלילה בלילה, באין רואה/  לאור ירח חיוור/ יוצאים אנשי בסדר לגן/  לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי/  בגביעי הפרחים//  אנחנו אנשי בסדר/  אנשי בסדר/  אנשי בסדר גמור/  דור הולך ודור בא/  ואנו עומדים לעולם.//  אנחנו אנשי בסדר/  אנשי בסדר/  אנשי בסדר גמור/ אצבע בתחת ושיר בגרון/כי טוב, מסריח וחם/ כי טוב, מסריח וחם…"

(אתם שמים לב: אסלות וצחנת נאדות הן נשק קבוע בארסנל האנטי-בורגני של האוונגרד)

 

היה זה כשנה לאחר ערב הקברט הסאטירי הראשון של חנוך לוין, "את ואני והמלחמה הבאה" (כרזת ההצגה עוצבה ב- 68 בידי מיכאל דרוקס), מחזאי ומשורר שריסק לרסיסים לא מעט "פרות קדושות" של החברה הישראלית בעיצומה של חינגת הניצחון ב"מלחמת ששת הימים". צביעות, העמדת-פנים והתחסדות חזרו ואפיינו במערכונים ובשירים את האלוף, האלמנה, המתאבלים וכיו"ב. מבלי להתמקד במעמד חברתי מסוים, לוין צלף ללא-רחם בחברה שיישרה קו פטריוטי-לאומני-מיליטריסטי ומתנשא, ובתור שכזו, אישרה את ערכי ה"זעיר-בורגנות האוניברסאלית".

read more »

נובמבר 7, 2016

1979, או: מתי ומדוע גווע הציור הפוליטי בישראל?

             מתי ומדוע גווע הציור הפוליטי בישראל?

 

הציור הפוליטי בישראל החל לגסוס ב- 1979. דויד ריב, ארנון בן-דוד ודוד טרטקובר של שנות ה- 90-80? אלה שירי ברבור, חרחורים, גם אם חרחורים עזים. ימי השיא של האמנות הפוליטית בישראל היו ב- 1978 ומה שהתחולל לאחריהן היו הפרפורים. די אם נזכיר, שב- 1978 עוד אצרה שרה ברייטברג במוזיאון תל אביב את "חברה-אמן-חברה", ואילו ב- 1981 היא כבר אצרה את "רוח אחרת", שהייתה חפה כמעט כליל מביקורת פוליטית (מיצב של ציבי גבע כיוצא מן הכלל).

 

מה קרה שם, בין 1978 ל- 1981 שעיקֵר את מהלך המחאה השמאלנית של האמנות הישראלית?

 

נחזור, קודם כל, ל- 1978. מזה שנה, בגין הוא ראש ממשלת ישראל. מזה שנה, שה"מהפך" הוליד ממשלה ימנית עם שר חינוך מהמפד"ל (זבולון המר), שניסה למנוע את שידור סרטו של רם לוי, "חירבת חיזעה", לפי סיפורו של ס.יזהר. באירוע "כביש הדמים" נהרגו 35 איש, ולאחריו נערך "מבצע ליטני". "מכתב הקצינים" נשלח לראש-הממשלה ובו מחאה על אי התקדמות במהלכי השלום והעדפת א"י השלמה. ב- 1 באפריל מוקמת תנועת "שלום עכשיו". במהלך אותה שנה, חתמו בגין ואנואר סאדאת הסכם שלום וזכו ב"פרסי נובל".

 

שנת 1978 הייתה אפוא שנה סוערת מאין כמותה, שלא לחינם הביאה להקצנה ולקיטוב פוליטי בחברה הישראלית. ביטוי עז להקצנה נתגלה ב"בצלאל" של אותה שנה עם התנגדותם הבוטה של מורים (משה גרשוני, מיכה אולמן, יחזקאל ירדני ועוד) לשיעורי ציור מסורתי, ובהתאם – המרת שיעורי אמנות בשירה בציבור (בקפטריה של "בצלאל") והצטרפותם של סטודנטים למוריהם להפגנות פוליטיות. אנטי-ממסדיות זו אחראית לסירובו של גרשוני להציג בתערוכת "חברה-אמן-חברה", כמו גם ניסיונו האלים (ביחד עם תלמידיו) למנוע דיון ב"צוותא", תל אביב, בנושא אמנות ופוליטיקה: הקץ לפטפטת; העת למעשים! השיא, כמובן, בפעולתו של אביטל גבע, שהסב ב- 1978 את גלריה "הקיבוץ" למטֶה החתמה ציבורית בתמיכה על "מכתב הקצינים", כולל פעולה קולקטיבית של הטלת רפש ברישום-קיר המדמה את "היהודי בתפילין" של מארק שאגאל, בבחינת אקט התגרות בשר המפד"לי ובהתעצמות מחנה הכיפות הסרוגות. עתה כבר סגרו ראשי התק"ם את הגלריה, ואביטל גבע פרש מהאמנות לטובת פעילות חינוכית-חקלאית ב"חממה" שהקים במרכז עין-שמר. סוף.

 

כזה היה השיא, אשר את צעדיו הראשונים ניתן למקם, אם לא בתגובות בפיסול ובציור של יגאל תומרקין ל"מלחמת ששת הימים" ול"מלחמת יום הכיפורים", כי אז בפעולות סביבתיות ב"פרויקט מצר-מיסר" בקיץ 1972 (א.גבע, מ.גרשוני, מ.אולמן ועוד), או במספר עבודות (של גרשוני, א.גבע, גבי ושרון ועוד) בתערוכת "סדנת קיץ 1975" במוזיאון ישראל, שלא לומר אי אלה מיצגים של תלמידי "בצלאל". על כל אלה ועוד נכתב כבר די והותר. ולא נשכח את הפגנת האמנים (תומרקין, קדישמן, אורי ליפשיץ, דן קידר ונוספים) ב- 1979 נגד מתנחלי "בית-הדסה" בחברון.

 

אם כן, מה קורה ב- 1979 שמחניק את התנופה האמנותית-הפוליטית? תשובה אחת כבר ניתנה לעיל: פרישתו של אביטל גבע, מי שתפקד כחוד חנית של אוונגרד ביקורתי-אנטגוניסטי לאורך שנות ה- 70, ועתה נואש. תשובה אחרת אף היא הובאה לעיל: חתימת חוזה השלום עם מצרים הוציאה את העוקץ מגל ההתמרמרות והמחאה כנגד סרבנות השלום של בגין. מהכיוון האמנותי, בא גל-הנגד הפוסט-מודרני של השיבה לציור, החזרה להיסטוריה של האמנות והתסכול מערכי האוונגרד – מהחדש, מהאידיאולוגי, מהאוטופי. הציור הניאו-אקספרסיוניסטי הגרמני, הטרנס-אוונגרדי האיטלקי וכו' בלע את המגמה המושגית ועמה את הפעולות, המיצגים (הפוליטיים, בין השאר – אלה הוקצנו ב"מיצג 79") וכו' לטובת מבעים ציוריים אסתטיים-חושניים-אירציונאליים. הסובייקטיבי הדיח את החברתי. כאמור, תערוכת "רוח אחרת" במוזיאון תל אביב (במקביל ל"כאן/עכשיו" במוזיאון ישראל ולסדרת "אולם" בבית האמנים בירושלים – 1982-1981) – סתמה את הגולל.

 

אל לנו להחטיא את המגמה התרבותית האַ-פוליטית שהתחזקה מאד בישראל של 1979 במרכז הדומם, בין האגפים הקוטביים של "שלום עכשיו" ו"גוש אמונים": הטלוויזיה התחילה משדרת בצבע, גלי עטרי ("הללויה") זכתה ב"אירוויזיון" שהתקיים בירושלים, קולנוע ישראלי קומי-בידורי-פופולארי ביטא שביעות רצון של הציבור מהמצב הקיים: "אמי הגנרלית", "אסקימו לימון" (ב), "שלאגר"… בין הציבור הרחב לבין קומץ האמנים האוונגרדיים, בהם אלה המושגיים-פוליטיים, נפערה תהום, וזו הבטיחה תסכול פוליטי גובר של האמנים.

 

מה שהתגבש בארה"ב של תחילת שנות ה- 70 – עליית דור אלטרנטיבי ל"דור הפרחים" של שלהי שנות ה- 60, עלייתו של דור אדיש לאנטי-ממסדיות של קודמיו – החל מתגבש בישראל של 1979. מינויו של אוסוולדו רומברג ב- 1979 לראשות מחלקת האמנות ב"בצלאל" הביא עמו השלטת חוק וסדר והשקטה עד תום של המרי מהשנים הקודמות. עם כניסתו לתפקיד, "זרק" רומברג שלושים תלמידים מהמחלקה לאמנות, ומנהל "בצלאל" הגיע עם חלקם להסכמה שיעזבו.[1] "שקט השתרר במחלקה, אשר רוח הקונפורמיזם הרווחת בה יותר ויותר הלמה את המזג הלא-פוליטי שהשתלט עליה."[2]

 

read more »

פברואר 13, 2016

1948: המחיר האמנותי

                     1948: המחיר האמנותי

             לקראת תערוכת "אופקים חדשים" בעין-חרוד

 

1948 הייתה שנת הניצחון הבינלאומי הגדול של ההפשטה הניו-יורקית. כפי שנכתב כבר לא אחת, באותה עת הגיבו ג'קסון פולוק, ארשיל גורקי וחבריהם לאמנות הסטליניסטית (ריאליזם פרולטארי, ציורי קיר) של בריה"מ (אף הגיבו לציור הקיר המרקסיסטי-מכסיקני ולציור הרגיונאלי האמריקאי של ימי "השפל"). לאמנות זו ענו ציירי ניו-יורק בציור אינדיבידואלי, אוטונומי, אנטי-ריאליסטי וחופשי, ולא פחות מכן, הגיבו לאסונות מלחמת העולם השנייה ולניצחון "בנות-הברית" בתנופת "העולם החדש" האנטי-פאשיסטי וב"דרך החיים האמריקאית", הדרך הליבראלית. יש שקישרו גם בין פצצות האטום, שהטילה ארה"ב ב- 1945 על יפן, לבין ההפשטה החדשה, בבחינת ביטוי לתחושת האסון, התפרקות העולם והתפרקות החומר.

 

גם 1948 של פאריז, לונדון ורומא הגיבה ישירות לאימה ולמועקה של מלחמת העולם והשואה: פסליה ה"חרוכים" של ז'רמן רישייה, פסלי ה"מעונים" וה"מסוגפים" של ג'אקומטי, בני האדם ה"גרוטאיים" בפסלי סזאר ופאולוצי, ציורי "בני-ערובה" של ז'אן פוֹטְרייֶה, ציורי המיוסרים של פרנסיס בייקון וכו'. אפילו פריחת האקזיסטנציאליזם בגדה השמאלית של פאריז, על אידיאל מימוש החירות האישית כנגד ה"הם" (הקולקטיב, החברה, הבורגנות וכו') – אפילו היא הובנה כתגובה לייאושי מלחמת העולם.

 

מי כמו הפליטים שהגיע ארצה מאירופה ערב-המלחמה, כמו גם בעלייה הבלתי-לגאלית ארצה במהלך המלחמה – מי כמוהם נשאו בגופם ובנפשם את זוועות המלחמה והשואה?! וככל שהיישוב הארצישראלי שבין 1948-1943 לא טרד מדי את נפשו באסון היהודי המתחולל באירופה – הוא היה מודע לו היטב, לבטח בין השנים 1948-1945. אלא, שבהכללה, ולמעט חריגים בודדים[1], האסון לא חלחל לעומק ולרוחב האמנות הנוצרת בפלסטינה-א"י, ובהתאם, לא קָרַם סוג אמנות שתשמש בימה בצורה ובתוכן לאסון זה. זאת ועוד, שלא כמתואר בפתח המאמר, במידה שקמו לתרבות המקומית דאז אנשי רוח ומורי דרך, בלטה בהם דמותו של משה שמיר, שמאמריו ב"ילקוט הרֵעים" הושפעו דווקא מהריאליזם הסוציאליסטי הסובייטי. וזכורה גם קריאתו של חיים גמזו ל"בארביזוניות" ישראלית. קולו האוניברסאלי-פרוגרסיבי יותר של אויגן קולב נבלע בקולות האחרים.

 

כי התהליכים החברתיים והפוליטיים ביישוב היהודי בארץ ישראל דאז עמדו יותר בצל המאבק הלאומי לעצמאות; והאמנות העברית, יותר משסוחררה מזוועות אושוויץ, סוחררה מהתפעמות הקוממיות: לאמתו של דבר, שתי המגמות המנוגדות, שנתנו את עיקר הטון באמנות הישראלית של תש"ח, שתיהן גם יחד "נשאבו" לריגוש הלאומי-מקומי: מחד גיסא, מה שקראנו, "דור תש"ח באמנות ישראל"[2], גויס כולו, בדרכו הפיגורטיבית, לייצוגי הפצועים, לביטויי אֵבל, נופי הריסות, עקידות יצחק וכיו"ב, כולם בסימן מלחמת העצמאות. מאידך גיסא, "אופקים חדשים" – אותה קבוצה של אמני הפשטה בהנהגת יוסף זריצקי ה"מתפוטר" מאגודת האמנים – אף היא, בעצם, נשבתה בדרמה של הזמן והמקום הישראליים, הגם שהניפה דגלים אוניברסאליים. שהרי זריצקי צייר באותה תקופה את ציורי "יחיעם" – הפשטות מוארות ופתוחות של נוף ואדם בקיבוץ הצעיר, שזה לא מכבר עלה הקרקע (כולל דימויי אידיליה של יחדיו"); מרסל ינקו צייר חיילים פצועים, "אזעקה", "מכבים", "ערבי מתפוצץ" וכו'; משה קסטל נע בין תוגת ציורי עקידות-מזבח לניאו-תנ"כיות של תבליטי בזלת (בטרם התמסר לחגיגות "הללויה"); יוחנן סימון צייר את "במשלט", "חיילים בג'יפ", "אנשי פלמ"ח" וכו'; פנחס אברמוביץ' צייר את "מפעל בהסוואה"; ועוד.

 

מכאובי שואה? משקעי מלחמת העולם? חרדות קיומיות? למעט חריגים נדירים (כגון, מרסל ינקו, "רצח-עם", 1945; מרדכי ארדון, "שרה", 1947; ועוד) – נושא השואה יצטרך להמתין באמנות הישראלית עד משפט אייכמן ותחילת שנות ה- 60. משקעים אפוקליפטיים מזוועות מלחמת העולם השנייה? אלה כמעט שלא נתנו אותותיהם באמנות הישראלית (למעט מקרים, מרביתם באגף האמנות של עולי גרמניה: חיתוכי העץ של יעקב שטיינהרדט, כמה רישומי טוש של אהרון כהנא מ- 1939 בנושא ציפור טרף[3], מספר ציורי "פליטים" של מירון סימה ממחצית שנות ה- 40, גואשים קולאז'יים של שלום סבא מ- 1945, או הטריפטיכון "לנופלים" של ארדון מ- 1956). ובאשר ל- Angst ולאבסורד האקזיסטנציאליסטיים – אלה יגיחו באמנות הישראלית רק בשלהי שנות ה- 50.[4] הפשטה ישראלית, המיוסדת בתחבירה על משקעי האסון של שנות ה- 40 ועל המצב הקיומי, תיאלץ להמתין באמנות המקומית לשנות ה- 60 ולציורו המופשט של משה קופפרמן.

 

read more »

פברואר 15, 2015

1972: ההפנינג מגיע!

                         1972: ההפנינג מגיע!

ספק רב אם המשתמשים במושג ההפנינג בפתיחת תערוכת "עבודות גדולות" – תערוכתה השנייה של קבוצת "עשר פלוס" (בית האמנים, תל אביב, 1966) – ספק רב אם הבינו את המושג לאשורו. שכן, בעבור חברי הקבוצה דאז, "הפנינג" פירושו היה ציור קולקטיבי, ספק מופשט ספק אנרכיסטי, על קיר מקירות הביתן. השם "התרחשויות" (תרגום המונח "הפנינג") ניתן ב- 1972 על ידי יגאל תומרקין לפסל סביבתי-למחצה, פסל רב-חומרי, רב-צבעוני, עליז ומשחקי, שהציב בלב הקמפוס של אוניברסיטת תל אביב. כמובן, שהיה זה "הפנינג" מטאפורי בלבד, בו לא נטלו שום חלק הסטודנטים (אשר גם ביטאו מחאתם נגד הצבת הפסל…). גם אירוע רב-משתתפים, שנערך בבית האמנים התל אביבי (1974?) – קרא לעצמו "הפנינג", שעה שלא היה אלא סדנה לרישום עירום… בהתאם, מאז ועד היום, משמש המונח "הפנינג" לתיאור אירועי בידור, חינגות, הפעלות וכיו"ב.

בשנות ה- 60 כבר היה מדיום ההפנינג בשיאו בין ניו-יורק, סן-פרנציסקו, פאריז, שטוקהולם ועוד, ואמני ההפנינג המובילים – דוגמת אלן קאפרו האמריקאי או ז'אן ז'אק לבל הצרפתי, או תיאורטיקנים אמריקאיים חשובים – דוגמת סוזן סונטאג או לי באקסנדול – ניסחו את עקרונות ההפנינג, שעיקריו: יצירה קולקטיבית (הדוחה את ההפרדה בין מציגים לצופים), התמקדות בתהליך ולא במוצר, ביטול האשליה (דהיינו, נקיטה בחלל וזמן ממשיים), פעולה לא-עלילתית נטול התחלה-אמצע-סוף והמודרכת על ידי סצנריו בלבד), אחדות החיים והאמנות, התנסות רב-חושית ו/או טקסית.[1] ההפנינג, שצמח בשנות ה- 50 בדרום מנהאטן, תחילה על ידי אמני "פופ-ארט" שהתרחבו אל "סביבות" ואל התנסות סביבתית-חושית בחומרי פסולת וגרוטאות, החל דרכו בחללי אמנות (כגון, גלריה "רוּבֶּן"), אך פרץ דרכו החוצה אל רחובות העיר, אל מערות מחוץ-לעיר, אל מגרשי גרוטאות וכו'. משימת ההפנינג הייתה ידיעה עצמית וסביבתית חדשה בסימן שחרור פסיכו-פיזי וחוויה אלטרנטיבית "אחרת" ו"ראשונית" של האני, החברה, העולם.

רבים מהאידיאלים הללו לא היו רלוונטיים לאירועים שהתחוללו בעולם האמנות והתרבות הישראלי בשחר שנות ה- 70, ואשר אימצו את מושג ההפנינג (או שהמושג יוחס להם). כך, ב- 1969, כאשר הציגו יהושע נוישטיין, ג'רי מרקס וג'ורג'ט בלייה – שלושה אמנים אמריקאיים צעירים שעלו ארצה במחצית אותו עשור – את "הפנינג" הנעליים – כ- 17,000 נעליים משומשות שפוזרו בין אולמות בית האמנים הירושלמי (לרקע צלילי צעידה), חוויית הפסיעה על ערימות הנעליים פורשה במונחים אנטי-מיליטריסטיים (אולי כאזכור הנעליים שהותירו במדבר סיני החיילים המצריים הנמלטים ב- 1967) ו/או במונח השואה (הד לערימות החפצים האישיים של אסירי אושוויץ). הפנינג? ב"מעריב" קראנו את התיאור הסרקסטי

"…ריכוז נעליים נושנות ובאושות באולם של מוזיאון הופך להיות חוויה אמנותית ממדרגה ראשונה, והעולם המודרני זוכה למילת-קסמים, למפתח פלאי המתיר את הכול: – 'הפנינג'."[1]

[1] אברהם בנמלך, "מעריב", 5.7.1970.

היציאה אל מחוץ לחללים אמנותיים בכיוון החוויה הקולקטיבית אירעה תוך פרק זמן קצר: ב- 1970 כבר ארגנה השלישייה האמריקאית-ישראלית הנ"ל את פרויקט "נהר ירושלים", בו הלכו אנשים לאורך קילומטר וחצי של נחל קדרון החרב, כשהם מאזינים לצלילי פכפוך מים המושמעים מרמקולים. באותה שנה גם קיים יצחק דנציגר, ביחד עם סטודנטים ומדענים מה"טכניון" את פרויקט שיקום "מחצבת נשר" שבכרמל, אף כי ספק אם ראויה פעולה אקולוגית קולקטיבית זו לשם "הפנינג".

read more »

פברואר 5, 2015

1965: רגע לפני ה- sixties

                     1965: רגע לפני ה- Sixties

עוד מעט קט, ב- 11 לחודש מאי, ייחנך מוזיאון ישראל על גבעת-רם בטקס ממלכתי רב-רושם ובנוכחות גדולי המדינה:

"בבניינים החדשים ימצאו, לאחר עשרות שנים, אוצרות האמנות של בית-הנכות את מסגרתם הנאותה, לאחר שאוחסנו, מחוסר מקום-תצוגה, במחסנים ובמרתפים רחוקים מעיני הקהל. להקמת הבניינים הוקצה על ידי ממשלת ישראל שטח נפלא, הכולל גבעה בת 160 דונם בלב המרכז החדש של ירושלים […]. הגשמת התוכנית נתאפשרה על ידי תרומות ראשונות מאת ממשלת ארצות-הברית ומאת ממשלת ישראל. כל תרומה היא בשווי של 850,000$."[1]

מדינת ישראל הייתה אז בעיצומה של "הפָּרשה" ובשיאו של קרב-האיתנים בין לוי אשכול, ראש הממשלה, לבין דוד בן-גוריון, קודמו בתפקיד ומי שהקים את מפלגת רפ"י. תוך זמן קצר, הודחו בן-גוריון ונאמניו ממפא"י, שעטתה זהות חדשה כ"מערך". בבחירות לכנסת בשנת 1965 נבחר אורי אבנרי לקדנציה ראשונה. ברמת יחסי החוץ, בתחילת חודש מאי נתכוננו יחסי ישראל-גרמניה ונערכה הפגישה ההיסטורית בין זלמן שז"ר, נשיא המדינה, לבין הקנצלר, קונרד אדנאואר. ברובד הקונפליקט המזרח-תיכוני, המרגל הישראלי, אלי כהן, נתפס בדמשק והוצא להורג בתלייה. מרגל ישראלי אחר, וולפגנג לוץ, נתפס במצרים. ב- 1 בינואר של אותה שנה התרחש בישראל הפיגוע הראשון של הפת"ח. במישור אירועי הפנים, בלטה החלטת החברה היפנית, "קונטסה", לחדול לייצר את מכוניתה בישראל (וזאת לאחר שלוש שנות ייצור מקומי), ואילו בתל אביב נשלמה בנייתו של מגדל שלום מאיר, גורד-השחקים הראשון בישראל, ראשית ניחוחה של מנהאטן בתל אביב…

התרבות הישראלית של שנת 1965 חוותה לא מעט שיאים: עמוס עוז פרסם את ספר סיפוריו, "ארצות התן", אהרון מגד הוציא לאור את "החי על המת", חנוך ברטוב את "פצעי בגרות". נתן אלתרמן פרסם את ספר שיריו החמישי והאחרון, "חגיגת קיץ", ואילו דליה רביקוביץ פרסמה את ספר שיריה השני, "חורף קשה". בתחום הבידור, "שלישיית גשר הירקון" כבשה את הלבבות בסגנון "הקומפניון דה לה שנסון" (אחד מכוכבי השלישייה, אריק איינשטיין, זכה באותה שנה ב"פסטיבל הזמר" עם השיר, "איילת החן"). "מילקוד" מאת דילן תומאס רואה אור בעברית. ב"הבימה" מוצגת הצגת "מי מפחד מווירג'יניה וולף" לאדוארד אולבי האמריקאי, לאחר שבתיאטרון "הקאמרי" הוצגו "לאחר הנפילה" של ארתור מילר, "פרשת אופנהיימר" להיינד קיפהארט האמריקאיים ו"מסיבת יום הולדת" להרולד פינטר האנגלי. עדיין ב"קאמרי" הצגת הילדים, "עוץ-לי-גוץ-לי" (בעיבודו של אברהם שלונסקי), זכתה להצלחה כבירה, וכמוה הצגת "המגילה" מאת איציק מאנגר ובביצוע משפחת בורשטיין. בכלל, ז'אנר המחזמר היה בשיאו באותה עת: "תיאטרון גיורא גודיק" העלה את "גבירתי הנאווה" עם רבקה רז בתפקיד הראשי, הד להצלחה העצומה של המחזמר על בימות לונדון וברודווי. הקולנוע הישראלי הצעיר ידע אף הוא שעה יפה ב- 1965: "סאלח שבתי", סרטו של אפרים קישון, זכה ב"גלובוס הזהב". אורי זוהר ביים את הסרט האוונגרדי-אבסורדי, "חור בלבנה". בתחום הזמר הישראלי, גילה אָדָרי הובילה את מצעד הפזמונים עם שירה, "הנשיקה הראשונה", בעוד השיר ההיתולי, "המורה לזמרה" (שירם של עמוס אטינגר ומאיר הרניק), זכה לפופולאריות אף הוא. ועוד: גלים ראשונים של רוקנ'רול הגיעו לחופי הזמר הישראלי: להקת פיקוד המרכז שרה "טוויסט מולדת"… סנוניות האמריקניזציה של התרבות הישראלית החלו מרחפות בשמי ישראל בת השבע.

כיצד נראות התרבות והאמנות האמריקאיות של שנת 1965? להזכירנו: זוהי ארה"ב שלינדון ג'ונסון נשיאה, ארה"ב שהולכת ומסתבכת במלחמה בווייטנאם (3500 נחתים שוגרו לווייטנאם ב- 1965. למעלה מ- 184,000 חיילים אמריקאיים בווייטנאם) ומתחילה לחוות את הפגנות-הנגד הקשות (ב- 1965 נערכה בוושינגטון הפגנת ה- Sit-in המפורסמת מול ה"פנטגון" בהנהגתו של המשורר, אלן גינזברג. שביתת מחאה סטודנטיאלית ראשונה נגד המלחמה באוניברסיטת מישיגן). זוהי ארה"ב של מצעד השחורים באלבמה בהנהגת מרטין לותר קינג (מאלקולם איקס נורה למוות בניו-יורק). זוהי ארה"ב בעיצומה של תוכנית החלל: "ריינג'ר 8" מתרסק על הירח; "ג'מיני" משוגר לחלל.תקליטיהם של בוב דילן ("ביקור בכביש המהיר 61"), "האבנים המתגלגלות" ("סיפוק"), ה"ביטלס" וה"סופרימס" זוכים למכירות שיא. בין השאר, רואים אור ספריהם של נורמן מיילר ("חלום אמריקאי"), ארתור שלזינגר ("אלף הימים") וספר שיריו של ג'והן ברימן, "77 ספרי חלום".

באותה עת, מבססת האמנות האמריקאית את ניצחונה הבינלאומי, שראשיתו עוד בימי מלחמת העולם השנייה. בעוד הסרט "צלילי המוזיקה" כובש את המסכים עם ג'ולי אנדרוז בתפקיד הראשי, ובעוד חברי להקת ה"ביטלס" מגיעים מלונדון ומטריפים את צעירי ניו-יורק בהופעה באצטדיון ניו-יורקי (ביקורם המתוכנן בישראל יבוטל מטעמי הגנה על טוהר הנוער העברי…) – ה"פופ-ארט" האמריקאי מגיע לשיא בשלותו: ב- 1965 יצר אנדי וורהול את ציורי "מרק קמפבל", שלו; רוי ליכטנשטיין צייר את "חלומות מתוקים, מותק"; ואילו רוברט ראושנברג יצר את עבודותיו הקולאז'יות הפוליטיות (דוגמת "Signs" מ- 1965 שהורכב מדימויים צילומיים של ג'אניס ג'ופלין, האחים קנדי, מלחמת וייטנאם, אסטרונאוט ומרטין לותר קינג). אך, גם המינימליזם הגיאומטרי האמריקאי הגיע לשיאו בשנה זו, כאשר קרל אנדרה יצר את "אקוויוולנט" – 120 לבני שַמות המקובצות על הרצפה בצורת מלבן. דונלד ג'אד יצר באותה שנה את מבניו הפסוודו-פונקציונליסטיים; פרנק סטלה צייר את "קיסרית הודו" עם קווים מקבילים וזוויות חדות. ועוד: האמנות המושגית האמריקאית החלה מרימה ראשה ב- 1965: ג'וזף קוסות יצר את "כיסא" – מיצב המשלב הגדרה מילונאית של המילה "כיסא" עם צילום של כיסא ולצדו כיסא של ממש.

ובאמנות הישראלית? סקירת 1965 ראוי שתפתח ב- 1963, השנה בה הוצגה במוזיאון תל אביב תערוכת וינסנט ון-גוך, שזכתה לפופולאריות שיא. 1963 הייתה גם השנה בה התפרקה קבוצת "אופקים חדשים", לאחר חמש-עשרה שנות הגמוניה. בתערוכתה האחרונה של הקבוצה באותה שנה (במשכן לאמנות בעין-חרוד) הציג אריה ארוך את ציורי ה"שולחנות" שלו, בהם השתרבבו רכיבי "פופ-ארט" (דוגמת השימוש בלוחות שולחן משומשים ו/או בקולאז'). תוך שנה ישלים יוסף זריצקי טריפטיכון ענק, מופשט-לירי, שנרכש לאוסף בית הנכות הלאומי לרגל זכיית זריצקי ב"פרס סנדברג". ב- 1963 ייסד החרשתן, סם דובינר, בתל אביב (רחוב בן-יהוה 63) את גלריה "ישראל" כגלריה הראשונה המנוהלת בישראל בסגנון אמריקאי (כולל משכורות לאמנים, מרביתם יוצאי "אופקים חדשים").

read more »