תוכן עניינים:
מבוא: הינף החיים
קורות חיים
בדרך אל הקרמיקה: 1965-1937
התחלות אורגניות: 1974-1965
קרמיקה גיאולוגית: 1980-1975
קרמיקה בשני ממדים: 1986-1981
פוסט-מודרנה: 1992-1987
כדים: 1997-1993
עבודות אחרונות: 2001-1998
מעל ומעבר לחרס
תוכן עניינים:
מבוא: הינף החיים
קורות חיים
בדרך אל הקרמיקה: 1965-1937
התחלות אורגניות: 1974-1965
קרמיקה גיאולוגית: 1980-1975
קרמיקה בשני ממדים: 1986-1981
פוסט-מודרנה: 1992-1987
כדים: 1997-1993
עבודות אחרונות: 2001-1998
מעל ומעבר לחרס
אמנות החימר – בין אכילה לבין קורבן (1984)
לדעת את אמנות החימר פירושו לדעת את האדמה. פנחס שדה הקשיב לשתיקתה; וויצק של ביכנר נמלט מרעמיה; אמני החימר מבקשים להתאחד איתה. כמאמר ניטשה: "העלאדם הוא טעמה של הארץ". וכדברי הלדרלין: "הקדיש לבי עצמו לאדמה". אצלנו, הייתה זו הדוויג גרוסמן, האם הגדולה של אמנות החימר בארץ, שהפנתה את תשומת הלב אל הזיקה המיתית של הקדרות ואמנות החימר בכלל אל האדמה:
"אדם מאדמה נוצר. אדם ואדמה – זיווג ראשוני. האדמה היא חומר. האדם היוצר – הוא הקדר. הקדרות היא אם הפיסול. הכד הוא הפשטת דמות, דמות אדם, צמח או חיה."[1]