קטגוריות
פוסטמודרנה ציור עכשווי בישראל צלובים בטלית

מעיין האפוקליפסות

                          מעיין האפוקליפסות

דור ודור ואפוקליפסותיו: סיפור המבול הבבלי, סיפור המבול התנ"כי, חזונות הקץ של זכריה ודניאל, חזון הקץ של יוחנן ב"ברית החדשה", אפוקליפסות תלמודיות וקבליות מימי הביניים (יהודה אבן-שמואל, "מדרשי גאולה", מוסד ביאליק ומסדה, ירושלים ותל-אביב, 1954) וכו' וכו'. בספר גדול ועב-כרס בשם "אפוקליפסה" (מאת פרדריק ון-דר מֶר, לונדון, 1978) תמצאו אינספור ציורים ואיורים אירופאיים-נוצריים המתמסרים לאפוקליפסה של יוחנן, מאז שחר ימי-הביניים ועד לג'וטו, ון-אייק, ממלינג, דירר וקורג'ו. כל דור ואפוקליפסותיו כי לכל דור שואותיו ואֵימותיו הגלובליות: מגיפות דבר, חרדת שנת 1000, חרדת שנת 1500, שנת 1600, שנת 1900, סיוטי "הנשגב השלילי" של הרומנטיקונים, מלחמות העולם, פצצת האטום, חרדת שנת 2000 כמובן, אימת מטאוריטים, שואה אקולוגית, איידס, אל-קאידה – – – אירן אמרנו? – – – צרפו לכל זה את סימפטום המבע האמנותי האי-רציונאלי ואת נטייתם של לא מעט אמנים לחרדה, והרי לכם פוטנציאל בלתי נדלה ליצירות אמנות אפוקליפטיות.

בספרון מ- 1983 (הרצאה מ- 1982), "על טון אפוקליפטי שאומץ לאחרונה בפילוסופיה", נטע ז'אק דרידה את תסמונת האפוקליפטיות בטבע השפה האנושית:

"סוף ההיסטוריה, סוף מלחמת-המעמדות, סוף הפילוסופיה, מות האלוהים, קץ הדתות, קץ הנצרות והמוסריות […] מות הסובייקט, מות האדם, סוף המערב […] אפוקליפסה עכשיו […], סוף הציור, האמנות כדבר-לשעבר, קץ הפסיכואנליזה …]. ניתן לשאול, אם מדובר באחרית של נעימת דיבור, או שמא באחריות של הדיבור (של הקול) הוא עצמו. [….] האם אין קולה של השפה תמיד קולו של האדם האחרון? […ניטשה:] 'הפילוסוף האחרון, כך אני קורא לעצמי, משום שהנני האדם האחרון. איש אינו דובר אלי מלבדי, וקולי מגיח ממני כמו מתוכו של גוסס.' […] הוא (ניטשה) שולח את המסר כאילו עודו מסוגל למַעֵן את המסר, אך היעד הבלתי אפשרי מסמן את מותו של האדם האחרון. […] באשר האסכטולוגיה חלה על המילה הראשונה כעל האחרונה, […] מה לומר? מה לעשות? התשובה לשאלה זו אולי איננה מן האפשר, משום שלעולם אין היא מאפשרת לחכות. משום שהשאלה היא […] קריאה המבטיחה ועונה בטרם שאלה."[1]