קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

גמל עכשיו

                      ג מ ל   ע כ ש י ו

 

ימי העליות השנייה, השלישית והרביעית זימנו גמלים רבים לאמנות ולאומנות הציוניות בארץ ישראל. רבים בציבור הישראלי זוכרים את הגמלים ה"בצלאליים", שנוצרו מרביתם מחוץ לבית הספר הירושלמי בבתי מלאכה יהודיים ונוצריים בעיקר, בירושלים ובבית-לחם: שיירות של גמלים זעירים מעץ-זית, גמלים כורעים על קסתות מעץ-זית, שלא להזכיר צלליות גמלים (של מאיר גור-אריה), הדפסי גמלים על קטיפה ועוד. האוריינטליות של האמנות הארצישראלית המוקדמת נדרשה, אכן, רבות לגמלים, שרבים מהם פסעו לאורך החוף מיפו צפונה דרך תל-אביב. כאן ייצגם ראובן רובין בציוריו משנות העשרים, חלק מאותה חזות אידיאלית של עולם אביבי מלבלב, תמים ו"ילדותי", המאוכלס בחיות טובות. גמלים חרשו תלמים בכפרים ערביים ומכאן גייס א.מ.ליליין לתחריטו מ- 1907 את התימני ה"תנ"כי" החורש עם גמל. שיירות גמלים אחרות פסעו בהרי יהודה ולודוויג בלום הנציחן על בדיו. בשנות העשרים-שלושים יצר הרמן שטרוק בחיפה תחריטים של גמלים; ואילו פנחס ליטבינובסקי צייר – מתישהו בשנות השלושים – בגוונים חומים גמל עם ערבי הפוסע לרגליו. הגמל, שיהפוך לסמלו של "יריד המזרח" בראשית שנות השלושים (ועתה, עם כנפיים), היה מזוהה עם ה"מזרח" יותר מכל דימוי מקומי אחר, ובהתאם, גם לא מעט שירים הנציחו באותה תקופה את החיה הזו: אברהם שלונסקי כתב ב- 1925 – "כאורָח גמלים מיניקות ודבשותיהן בשמיים,/ הבריך אלוהים את הרי הגלבוע" ("יזרעאל"); אבות ישורון כתב ב- 1934 – "הגמלים כילו מכבר חלבֵי דבשת./ עתה תקום תלך ערבות המגד,/ תפרוש הערבה כפרוש הבדווי בגד. – / המישור לךָ והמרחב!" ("הגמלים כילו מכבר"). ידידיה אדמון כתב ב- 1927 את שירו הפופולארי – "גמל גמלי, גמל גמלי,/ חבר אתה לי בזיפזיף…" ("שיר הגמל"); ואילו יעקב פיכמן חיבר באותה שנה את שירו הידוע, "אורחה במדבר": "ימין ושמאל, רק חול וחול/ […]/ אורחה עברה/ דומם נעה/ […]/ גמלים פוסעים בנוף עצוב/…".

 

קטגוריות
בצלאל האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

בין השמשות

                  ב י ן   ה ש מ ש ו ת

בשנת 1900, במסגרת איוריו לשירי בוריס פון-מינכהאוזן, "יודה" (או "יהודה"), ניסח אפרים משה ליליין לראשונה את הדימוי של ציון כשמש קורנת. כאן, באיור לשיר, "פסח", ייצג ליליין יהודי ישיש אפוף קוצים, המהלך בגלימת פסים בין פירמידות מצריות, עת באופק מפציעה שמש עתירת קרניים ובמרכזה המילה "ציון". נהרת האור הרַבה אוחדה עם פיתולי נהר היאור ("יאור" = אור), והארץ המובטחת שפעה כוח חיים וזיו עליון. תוך שנה, כבר חזרה השמש הציונית כשהיא זוהרת במזרח, הפעם בהזמנה לקונגרס הציוני החמישי: היהודי הזקן ישב שחוח וכפות בקוציו בפינה שמאלית, עת המלאך הניצב לידו מצביע אל עבר יהודי חורש (בנו?) הנע אל עבר השמש הזורחת. ב- 1902, באיורי ליליין ל"שירת הגטו" של מוריס רוזנפלד, שבנו ופגשנו ביהודי היושב לכוד בסבך הקוצים והוא נושא כפותיו למרחקים אל עבר השמש הקורנת בריבוא קרניה מעל ירושלים של פנטזיה.

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי ציור ציוני

נחום גוטמן ו"מסדה": בין פאתוס לאומי לליריקה

    בין פאתוס לאומי לליריקה: נחום גוטמן ו"מסדה"

 

את הפואמה הדרמטית הציונית, "מסדה", כתב יצחק למדן בין 1924-1923 בימי השיא של עלייה שלישית, ופרסמה בשנת 1927 (הוצאת "הדים", תל-אביב) בתקופת שפל חסרת תקדים של המפעל ההתיישבותי. היה זה שבע שנים לאחר הגיעו ארצה, כשהוא נישא על גל ההתלהבות של העלייה ממזרח אירופה ועבודתו כחלוץ ברחבי הארץ, אך בעודו נושא בזיכרונו את זכר אחיו שנרצח בפרעות באוקראינה זמן קצר קודם לכן. "מסדה", הלא היא "מצדה", הפכה לטקסט ציוני קנוני וב- 1951, במלאת למשורר חמישים שנה (חמש שנים טרם פטירתו), הודפסה מחדש בהוצאת "דביר", תל-אביב, בפורמט אלבומי מפואר המלווה ב- 14 איורי גואש לבן על בריסטול שחור מעשה ידי נחום גוטמן.

 

הבחירה בנחום גוטמן כמאייר הפואמה עתירת הפאתוס וההרואיות הלאומיים (והלאומניים לא במעט) תתמיה כל מי שבקי ביצירת האמן ובסגנון רישומיו הקליל והחייכני. אמת, בין 1945-1938 עיצב גוטמן רישומי שואה אכזריים ומרים (לשירי "ארץ אשכנז" של היינריך היינה ולרשימות בנושאי השואה והתקומה[1]), אך הציבור הרחב למד לזהות את איורי גוטמן יותר עם רישומים ידידותיים מאד, אותם פרסם בהמוניהם מעל דפי "דבר לילדים" ובספרים רבים. בכל אלה לא נאתר ולו שמץ של התלהמות ו/או רגשנות לאומיות. אפילו רישומיו מ- 1929 בחוברת "מאורעות א"י, טלגרמות וידיעות בציורים", שהגיבו לפרעות תרפ"ט – אפילו הם לבשו אופי קריקטורי ו/או אנקדוטי. מכאן הסקרנות והתהייה המלוות את המעיֵין באלבום "מסדה": כיצד יתמודד גוטמן עם גֵאות ולהט הרגש הציוני הסמוכים לאלה של אורי צבי גרינברג?! והנה, נחום גוטמן – מי שיבלה את אחרית ימיו בבית אבות בחדר אחד עם אצ"ג – מצא את נתיב ה"מודוס ויוֶונדי" המתפשרת עם הרטוריקה הלאומית הגבוהה, ומבלי שיוותר על אישיותו ומזגו.

 

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור ציוני

אמיל רנצנהופר – הצייר הציוני השני

      אמיל רנצנהופר, הצייר הציוני הנשכח

                                                     

 

היה זה אך במקרה, שבמהלך עלעול בתיקי "הארכיון הציוני", נפלה לידי תעודת "ספר הזהב" ובשוליה חתימתו של אחד  E.Ranzenhofer. היה זה לפני עשרות שנים, ועד אותה עת לא היה לי מושג מי צייר את הטריפטיכון הריאליסטי-רומנטי של בתולת-ישראל הבלונדינית המראה את הדרך ארצה לחלוץ ולאביו הישיש, מלווה בשני חלוצים העושים במלאכה בשני הלוחות הצדדיים של הציור. את התמונה הכרתי עוד מאז הבר-מצווה שלי, משנטעו ידידים של הורי עצים על שמי, אך מיהו הצייר – לא ידעתי. לימים ובמשך שנים, גם על אותו E.Ranzenhofer  מסתורי לא למדתי דבר, ואף שמו הפרטי נותר עלום. עד לאחרונה, כאשר בדרך לא דרך, נתוודעתי ליצירתו של אמיל רנצנהופר, אמן יהודי וינאי, שחי בין השנים 1930-1864.

 

עזבונו של רנצנהופר ובו יצירות רבות בצבעי שמן, תחריטים, רישומים, צבעי מים ועוד נמצא ברשות נכדו, ג'והן מ.קאנר (Kanner), אשר עמו לא הצלחתי ליצור קשר.[1] אף על פי כן, ציורים לא מעטים, ספרים מאוירים, תוויות ספר, כרזות, טלגרמות ומסמכים – חלקם עוצבו בהזמנת "הקרן הקיימת לישראל" – התגלו לעיני וחשפו אמן רב-תחומי ורב-יכולת, אשר אמנם לא פרץ גבולות בתולדות האמנות, אך יצר יצירות מכובדות ומרשימות וניתן לראותו כאחד מחשובי הציור והעיצוב הגראפי הציוניים המוקדמים. בהקשר זה נוסיף, שהאמנות הציונית לא הכירה בגבול דיכוטומי בין אמנות חופשית לגראפיקה שימושית. גם אמן דוגמת הרמן שטרוק עיצב ב- 1902 סמל להוצאת הספרים, ס.קאלבארי ושות', במלאת לה יובל, וידועות דוגמאות רבות נוספות.