Archive for ‘ציור עכשווי בישראל’

יוני 24, 2017

פנדה ושמה נוישטיין

                         פנדה ושמה נוישטיין

 

אני בהחלט מודע לכך, שכל התערוכה הזאת, כולל הקטלוג (בצורתו ובתוכנו), עיצוב החלל, הווידיאו בכניסה – כל התערוכה הזו הקרויה "פנדה" אינה אלא הרמה להנחתה. כלומר, פרובוקציה של האוצר, יהושע נוישטיין. ואעפ"כ, אכתוב.

 

פעם, כשהיינו בקשר יותר דינאמי, קָבַל באוזנַיי יהושע נוישטיין: "הבעיה עם התערוכות שאתה אוצר, גדעון, היא שמדברים עליך בִּמקום לדבר על התערוכה." ללמדנו, שאיני במצב אידיאלי לבוא ולהלין על נוישטיין, שיותר משאצר תערוכה על פנדה ישראלית, הוא אצר תערוכה אגוצנטרית עד לזרא, כלומר תערוכה על נוישטיין. פעם, כשהיינו בקשר יותר הדוק, האשימני נוישטיין, לנוכח קהל רב, שהתאסף בין עצי הז'ארדיני שבוונציה לחגוג את פתיחת התצוגה הישראלית (בה לנוישטיין היה תפקיד מרכזי), שאני מלאתי למולו תפקיד מפיסטופלי ביחסי האוצר-אמן, שעה שכפיתי עליו את סביבת הספרייה הלאומית והזמנתי אותו להגיב לה אמנותית. במלים אחרות, שוב ולכאורה, אני – האיש שדוגל בעקרון "האוצר היוצר" – אני הוא האחרון שמותר לו לבוא ולבקר את נוישטיין על כפיית גלילי הניילון-בועות, חומר ערל-לב, על השרבוטים האנינים בפנדה. ואעפ"כ, אכתוב.

 

"פנדה" היא שמה של שתי תערוכות המוצגות במוזיאון תל אביב: באחת, מוצגים ציורי פסטל-שמן יפיפיים (של צבי מאירוביץ, אריה ארוך ואביבה אורי, בעיקר) לצד מספר ציורי פסטל-שמן בינוניים עד גרועים (של מרסל ינקו, פנחס אברמוביץ, מנשה קדישמן, ואפילו משה קופפרמן יוצא מגושם-יחסית מההתנסות בפנדה). כמובן, שבולט המאמץ להיצמד בכל מחיר לקאנון (עם ג'והן בייל כעלה תאנה חוץ-קאנוני), ובהתאם, בולטת היעדרותם של ציירי פנדה חשובים, אף כי פחות קאנוניים, דוגמת פנחס ליטבינובסקי או חגית לאלו (התנצלותו של נוישטיין בנושא ח.לאלו אינה מתקבלת. ואגב ליטבינובסקי, אין מדובר בשכחה מצערת: שמו עלה במפורש במייל שנשלח לאוצר מטעם מחבר שורות אלה, לאחר שתוחקר על אמנים ישראליים שיצרו בפנדה). ועם כל זאת, ייאמר: ברמת יפי-העבודות, תערוכת "פנדה" היא תערוכה מענגת ברובה הגדול.

 

אבל, תערוכת "פנדה" היא גם, ואולי בעיקר, תערוכה של ועל יהושע נוישטיין, מאמץ הרקוליאני למיצוב עצמי היסטורי בחסותה האדיבה והמתמיהה של הנהלת מוזיאון תל אביב.

 

היכן נתחיל? שמא במופע-האימים של תקריב פני האמן, בפורמט מונומנטאלי ובמשקפי שמש כהות, פרסונה מבוימת היטב המקבלת את פני הבאים במונולוג, שעה שהטקסט הקירוני הסמוך די היה בו להצגת האידיאה של התערוכה (כולל קידום יחצ"ני של טקסט הקטלוג שחיבר האוצר)? או, שמא נפתח בחיפוי כל קירות האולם באותו ניילון-בועות (בתוספת מיצב "אגבי" בלתי-מהימן של גלילי ניילון-בועות, תפאורה שאינה הולמת את רמת תחכומו של האוצר) – חומר המזוהה אמנותית עם עבודות רבות של נוישטיין לאורך שנות האלפיים (מה, שדֶה-פקטו, מהווה ניכוס אמנות הפנדה העברית על ידי אמנותו של האוצר)? וההזמנה לתערוכה: מסגרת ריקה על ניילון-פקפק. כן, מעין עבודה מושגית של נוישטיין. למי ששכח: האפור והלבן של העטיפה הם גווני האמנות המושגית, בה במידה שה"פּק-פּק" הוא חומר לאריזת יצירות אמנות. זהו הקונספט: האוצר ארז את האינטימי-חושני ושיגרו. שאר הקטלוג הוא המען של השולח.

 

ואם לא די בזה, גם מעצב הקטלוג, מסתבר, נאלץ לבלוע את צו צפרדע-הניילון הזה ועטף את הספר במשטח הניילון, כך ותו לא, כאשר רק המילה "פנדה" מרחפת בלבן מעל הבועות, וחלילה לא שמץ-שמצו של ציור-פנדה, ר"ל. שהרי, מושא התערוכה הוא ניילון-בועות, לא כן? ועכשיו, נדפדף-נא בדפי הקטלוג ונספור יחד את כמות התצלומים בהם צולם "האוצר עם…" – האוצר עם צבי מאירוביץ (שני תצלומים), עם יונה פישר, עם סוזי אבן, עם אביבה אורי, עם יהודית הנדל וגרשוני, עם סטימצקי, עם משה קופפרמן ויוכבד ויינפלד ואחרים, עם קופפרמן לבד, עם אורי ליפשיץ, עם אביגדור סטימצקי, עם אביבה אורי ודוד הנדלר, עם דורית מאירוביץ וי.פישר, עם לאה ניקל. כמה ספרנו? 14 תצלומים של האוצר. בשביל מה זה טוב? מה זה משרת? מה זה מוכיח? או, מוטב נשאל: בשביל מי? את מי? תגידו אתם.

 

read more »

מאי 21, 2017

על מה נ(אבקת), בעצם, אירית חמו?

               על מה נ(אבקת), בעצם, אירית חמו?

 

בתערוכה קבוצתית בגלריה "עינגא" התל אביבית מנכסת אירית חמו את "מות החייל" של מרסל ינקו (1949), ממזערת ביותר את הפורמט המונומנטאלי המקורי של ציור השמן ומשחזרת את הציור באמצעות אבק בלבד. לעומת זאת ובמקביל, היא מנכסת ציור מופשט-ארכיאולוגיסטי של אהרון כהנא מ- 1955, מגדילה מאד את הפורמט המקורי, אך משחזרת אותו בפחם על נייר, ואם תרצו – באבקת פיח. ינקו וכהנא היו חברי "אופקים חדשים", שניים שבלטו באחרותם, קרי – בסירובם להפרדת ההפשטה וה"מקום" (מצבו החברתי של המקום – ינקו; שורשיו התרבותיים הקדומים – כהנא), שניים שפרשו בדיוק מסיבה זו ב- 1956 מקבוצת ההפשטה, ביחד עם יוחנן סימון.

 

אינני יודע אם אירית חמו יצרה את שלושה הציורים מ"עינגא" כיצירות מוזמנות לתערוכת "אופקים חדשים", שהוצגה לא מכבר במשכן לאמנות בעין-חרוד (רישום הפחם של חמו-כהנא הוצג בתערוכה ההיא). האמת הגדולה יותר היא, שאיני משוכנע שאני מבין עד תום את המהלך של חמו.

 

אני יודע שיש לאמנית המשובחת הזו עניין באבק. בתערוכה הקבוצתית, "יומן אבק", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 2014 (באצירת תמר מנור-פרידמן), סיכמה האוצרת את המטאפורה של האבק במילים: "אמני התערוכה מהרהרים באמצעותו על חלוף הזמן, על תהליכי שחיקה ועל יצירה." ועוד כתבה על האבק: "גרגריו הדקים נושאים עדות לחפצים ולגופים אשר נמחו זה מכבר […]. מהקשרים אלה ואחרים עוצבה משמעותו המטפורית והפואטית כמשל לכיליון האדם."

 

העבודות (2013-2011), שהציגה חמו באותה תערוכה, הקדימו את השלישייה מ"עינגא" בהיותן שחזור של ציור ישראלי מוקדם באמצעות אבק על גבי פורמאיקה: היו אלה עבודות פסיפס של מרדכי גומפל ממלון "שולמית" בחיפה (סוף שנות ה- 50), ומ"בית-דגון" שבחיפה (ראשית שנות ה- 50): שתי העבודות מחזירות אותנו לשחר העצמאות המדינית הישראלית, אותם ימים של התעוררות תרבותית רווית תקוות, בהם גם נוצרו שתי העבודות לעיל של ינקו וכהנא. בביקורתה ב"הארץ" (13.12.2013) על תערוכת "יומן אבק", כתבה גליה יהב: "(התערוכה) משרטטת נרטיב עכשווי ביקורתי, שלפיו דימויי האבק הם תסמונת ארץ נחשקת-נשחקת, 'קרקע ארעית ומטושטשת גבולות' […], כך שהפאתוס החלוצי מעומת עם שחיקת הזמן…"

 

כבר ב- 2008 יצרה אירית חמו דימוי מאובק (על לוח פורמאיקה) לפי צילום פרחים. מאוחר יותר, בתערוכתה מ- 2015 ב"סדנאות האמנים" בתל אביב, "שירוקו", הציגה האמנית עבודת וידיאו – מבט אל חדר בו שואב אבק בורא "סופת אבק" הנוחתת על מבנים דמויי בתי עיר. עם כל הזיכרונות המאובקים הללו אני חוזר ל"עינגא", מסרב להסתפק ב"משל האבק" כסמל שחיקה של ימי הבטחות, ימי הבראשית שלמחרת 1948, מצפה מאירית חמו ליותר. גם העניין החומרי כשלעצמו אינו מרתק אותי: בין משום זיקתו המוכרת מדי לעבודת האבק של מאן ריי/דושאן (1920) – עצם ההתכתבות עם דושאן חדלה לעשות לי את זה – ובין משום שאיני רואה רבותא בעצם הייצוג הפיגורטיבי באמצעות צמר-פלדה או באמצעות קפה (גל ויינשטיין), או באבק (אירית חמו). יותר מכל, אני מבקש להאמין, שבחירתה הנוכחית של האמנית בשני הציורים המסוימים של חברי "אופקים חדשים" מבקשת לגעת בליבת שאלת יחסי האמנות הישראלית והמקום, כמו גם בסוגיית המונומנטאליות.

 

כי חמו בחרה "להאביק" ציור תנ"כי – במקרה של כהנא (במקרי גומפל מ- 2013-2012 היא נגעה ביצירה מונומנטאלית פוסט-"כנענית") ובציור "אנדרטאי", לאומי הרואי – קינה על נפילת חייל במלחמת השחרור. אף קודם לכן, איני יכול להתעלם מבחירת האמנית לכסות באבק על אמנים שלא זכו לתהילה הזיכרון התרבותי של עולם האמנות הישראלי (הגם שינקו וכהנא טעמו-גם-טעמו בימיהן לא-מעט מהדבש של ביקורות האמנות). משמע, אירית חמו בחרה לפנות אל השוליים, אל אלה שההיסטוריה כיסתה/מכסה אבק. בנקודה זו, אני חש אהדה למהלך של האמנית.

 

החלום ושברו? שיכחה, שחיקת זיכרון, דהיית ערכים (של חברה ושל אמנות) – האם בזה מסתכם המסר של אירית חמו? קצת לא מורכב ומעט שחוק לטעמי. נדמה לי, שחשיבות לא פחותה במשחקי הפורמטים שלה: הגדול שהפך קטן, הקטן שהפך גדול (וצבע השמן ה"מכובד" שהומר באבק "חסר ערך", או הבד שהומר בנייר ובלוח סינתטי). גם איני יכול להתעלם מהעובדה, ששלושה האמנים – גומפל, ינקו, כהנא – נודעו בשעתם גם כאמנים קירוניים (בקרמיקה ובפסיפס), כאלה שדגלו בברית הציבורית בין אמנות לבין ארכיטקטורה, כמו גם בשליחותם התרבותית-מקומית. טלטול הפורמטים בידי חמו מפקיע את המונומנטאליות ממקומה הנעלה ומשדר תפיסה אמנותית עכשווית שאינה מאמינה יותר ב"שליחות" ו/או בתעודתה החברתית-תרבותית של האמנות. אלא אם כן, אירית חמו אומרת, בדרכה האירונית, בדיוק את ההפך הגמור.

 

וזוהי הבעיה. שורש הבעיה בשאלת היסוד: כלום הכרחית החשיבה המטפורית מול האבק של אירית חמו? תשובתי: כן, הכרחית. כל יצירת אמנות היא הזמנה להתבוננות אסתטית ולחשיבה מטפורית. הן, זהו מה שמבחין אמנות מלא-אמנות. אין מנוס אפוא מהרהור על המסר המסומל במפעלי האבק של חמו. וכיון שכך, אנו נקלעים, שלא בטובתנו, לסחרור אמביוולנטי: מה , מעֵבר לעצם רעיון השחיקה והתפוררות החלומות, התקוות, ההבטחות – מה אומרת לנו אירית חמו על חלומות, תקוות והבטחות אלה? האם היא פשוט מציינת את עובדת היפסדותם בזמננו ומקומנו? מה עמדתה התרבותית ביחס למפעלם ההרואי המקומי של טריו האמנים הנ"ל? מה דעתה על נקיטתם הערכית של האמנים הללו כנגד קו זריצקי ונאמניו? האם אכפת לה בכלל מאמנים דוגמת ינקו, כהנא וגומפל? ומה היא אומרת, במו הבחירה בהם, ביחס ל"שומרי הסף" של תולדות האמנות הישראלית?

 

ואם אומרת לנו אירית חמו, שהאמנות אינה מסוגלת יותר לבטא את ההרואי, שלא לומר את המיתי ("מאז נשימת הזמן הקדמון", קרויה התערוכה הקבוצתית ב"עינגא", כותרת המעמידה את ייצוג המיתי במוקד), היכן זה מותיר, לדעתה, את האמנות? מה טעם בה ומה ערכה? אבק?!

 

כאמור, האבק של אירית חמו בכוחו (כוחו?) להובילני לכאן או לשם, לזאת ולהיפוכו, כולל לאסוציאציות שאין להן סייג (מאפר השואה ועד אמירת האלמוות של יעקב גלעד בפי יהודה פוליקר: "הנצח הוא רק אפר ואבק"). וזוהי הבעיה, אולי הבעיה שלי.

 

 

 

 

מאי 19, 2017

אימת מישורי

                             אימת מישורי

 

שום טקסט קירוני אינו מלווה את תערוכתו רחבת הידיים של יעקב מישורי במוזיאון הרצליה. גם בחוברת אשכול-התערוכות, שמטעם המוזיאון, גם בה לא תמצאו כל טקסט בנושא התערוכה הנדונה; ודומה, שאימת מישורי נחה על העושים במלאכה. מה פלא: רבים בעולם האמנות הישראלי קראו את רשימותיו מזרות-האימה של מישורי: אלה הם טקסטים מבריקים, עתירי זיקוקין די-נור, גדושי רעמים וברקים, יורים לכל הכיוונים ובכל הארסנל, אינם לוקחים שבויים. קורבנותיהם הגדולים של הטקסטים הללו – פמפלטים סרקסטיים של תוכחה וזעם על סף ערך ספרותי הטהור – הם אוצרי מוזיאונים וגלריות, מבקרי אמנות, מרצים לאמנות, "אנינים", "פילוסופים", ויותר מכל – אנשי אופנות-ה""in, אנשי הקלישאות ו… הטקסטים הפרשניים. עתה, מציג יעקב מישורי במוזיאון, ובגדול, וכל התיאורטיקנים נכנסו למקלט.

 

*

"מאז ומתמיד ידוע היה כ'קשה'. אופיו הבעייתי, אישיותו המסוכסכת, משיכתו לאורח חיים נזירי ובדידותו מנעו ממנו ליצור קשר אנושי ורציף עם הקולגות בקהילת האמנות. תמיד נתפס בעיניהם כקצת אחר, כשונה, כלא מובן ובעיקר לא צפוי. חייו הטלטלו בפראות נוראית בין אהבות לשנאות. הבגידה בכל (כמעט) ובכולם הפכה אצלו למוטו, לסוג של מניפסט." ("נאה דורש", 2004, מס' 15)

 

*

 

ספק אם רבים הם אלה, בין קוראי כתבי הפלסתר הפארודיים של מישורי, שקלטו מתחת לפני השטח התוקפניים את האמן הרגיש והפגיע, שיצא לפיגועי חיסול טקסטואליים סטייל "נהג-מונית". שזהו בדיוק מי שמציג את התערוכה במוזיאון הרצליה: אמן רגיש ופגיע שמטיל את "אֵם כל הפצצות", אשר מהי אם לא התקפדות מונומנטאלית של חיית אמנות עדינת-נפש, שהישרדותה מותנית בהתחמקות עיקשת מכל הגדרה אמנותית ואחרת.

 

תערוכה אמביציוזית ביותר: 35 מטרים של ציורי ענק הנמשכים לאורך שני קירות האולם הקולוסאלי של המוזיאון. מעין תשובה עברית גאה ל""F111 של ג'יימס רוזנקוויסט (1964), ציור "פופ-ארט" באורך 28.75 מ'. מישורי צייר ציור בהמשכים, "אירוע מתגלגל", ובעצם, ציור טוטאלי ברמות החלל, הזמן והשפה. על קיר נוסף בתערוכה, מיצב ציורים המורכב משלושה דיוקנאות דו-מיניים מוקדמים משנות ה- 80, משולבים בשתי מודעות זרחניות המודיעות על תערוכת האמן – "ההופעה" (בסדנאות האמנים, תל אביב, 1993), לצד ציור עכשווי של מישורי שמצופה כמעט כליל בצבע כסף (ומוטב: בצבע הכסף; באירוניה דקה, כמובן), ולצד שני צילומים – מלפנים ומאחור – של ליסה פרץ, רעיית הצייר, ששמלתה מהדהדת בצורותיה לא מעט מתצורות התערוכה. כמו זרק אלינו מישורי: אתם רוצים ציור פיגורטיבי?! מתגעגעים לציורים הארוטיים-פנקיסטיים שלי מסוף שנות ה- 70 וראשית ה- 80?! אז, הא לכם מנת נוסטלגיה בתוספת הערת-שוליים על יחסי אמנות וממון; ושיהיה לכם לבריאות!"

 

*

"הוא חשב שמופשט זה בולשיט. אף אחד לא יספר לו מה זה מופשט או אבסטרקט. הוא הרי מתמרן כל יום שעות רבות את מטוס הקרב שלו במה שנראה כמו עולם קלידוסקופי מופשט ודינאמי. אבל מה לזה ולאמנות לעזאזל? 'נסו לדמיין תמרונים של מטוס שהגאיו הופקרו בידיו של ג'קסון פולוק', אמר, זרק לחלל הסדנה. ופרץ בצחוק יבש ורועם…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 72)

 

*

 

ובאשר לצילומי הרעיה מלפנים ומאחור, סבורני שכאן המפתח לתערוכה החידתית של מישורי: "להֵפך!", כשם כותרת ספרו הסימבוליסטי הנודע של ז'ורי קרל הויסמנס מ- 1844 (ספר שהוא מין לכסיקון הטעמים החושיים הסובייקטיביים של ז'אן דֶז-אֶסֶנט, אסתטי אקסצנטרי ומתבודד, המתעב את החברה הבורגנית של המאה ה- 19 ומוצא מקלט בעולמו האמנותי האידיאלי). כי כל התערוכה הזו של מישורי היא בסימן הלהפך. 35 מטרים של מהפכה מתמדת.

 

מישורי מפגין מופע חזותי וירטואוזי של תזמורת פילהרמונית בת נגן אחד שהוא גם המנצח: הוא מצייר ציורי הארד-אדג' מופשטים גיאומטריים, מתובלים בתצורות אורגניות מדויקות לא פחות.

 

*

"האם הרישום שאתה מתבונן בו הוא הפשטה גיאומטרית או הפשטה חופשית."

(מתוך: "נאה דורש", מס' 67)

"אולי מוטב שנפסיק עם המבט התמים – שוב אוונגרד, שוב פורמליזם ושוב סופרמטיזם. אנא התאמצו ותנו מבט חודר לתוך-ומעבר לפני-השטח של התרשים הגיאומטרי שלפניכם."

(מתוך "נאה דורש", מס' 68)

 

*

לרגעים, הציורים סריאליים במסורת המינימליזם הניו-יורקי (אשר גם הוא מופר, כמובן, בעקמומיות-מה); לרגע, דפוס צורני הזוכר את ה"אורנמנט" הידוע של ג'ספר ג'ונס; לרגע, מחווה למונדריאן; לפתע, תצורה פסוודו-פיגורטיבית מופשטת; והנה גם החתמות של כף יד וכף רגל הזוכרות את תומרקין, אם לא את איב קליין. עיגולים, קווים גליים, "חלונות" (בפרספקטיבות משתנות), ולכל אורך הדרך – צבעוניות נקייה, שטוחה לחלוטין, עבודה "גראפית", אל-אישית, ובה בעת – אישית עד תום. "להפך".

 

*

"הבגידה הייתה התכונה הדומיננטית באופיו. תכונה שלילית שסימלה יותר מכל את יצר ההרס העצמי שלו. כולם אמרו לו שהתעקשות על דימוי אחד וסגנון מובהק תדחוף את הקריירה שלו קדימה. תצרוב ותמקם אותו בתודעת שוחרי האמנות…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 88)

 

*

 

מישורי אינו פוחד מדקורטיביות. ציוריו נעים לבטח על הגבול שבין מודרניזם של "צורות טהורות" לבין "טקסטיל". ציוריו העצומים צמודים זה לזה, מאשרים מתח משתנה בין המשכיות הדדית לבין התנגדות וסטייה, בין דיאלוג עם הקיר הלבן לבין דיאלוג הדימויים בינם לבין עצמם, וחוברים למשהו שהוא ספק מרחב קוסמי (רב-גופים אורביטיים) וספק נופים הזויים. מה שברור הוא, שמישורי בורא לעצמו עולם פרטי, וירטואלי, מרחב אמנותי טהור, שבינו לבין העולם-שם-בחוץ – עולמנו – אין ולא כלום. זהו עולם "אמוני", שאמונתו באמנות בלבד, בצורה ובצבע בלבד, ובתור שכזה, הוא מאשש את חירותו הבלעדית של האמן, שם במקלטו.

 

אם תרצו, כל התערוכה הזו של יעקב מישורי, היא זעקת חירות: חירות בקצב ובתנועה (כשהצייר הוא מעין מכונת סינתיסייזר אמנותית, שבכוחה להפיק מתוכה את צלילי כל הכלים שבעולם), חירות שבאמירת "הן" ול"ואו" באורח שרירותי, החירות שבכפירה בכל הגדרה, החירות שב"להֵפך": גם כך וגם היפוכו – זהו החוק של אנטי-כל-חוק המדריך את המבט בתערוכה הזו.

 

*

"…תהליך הציור הפך קשה, מסובך ובעייתי משנה לשנה. […] הגינותו הדוגמטית ויושרו האינטלקטואלי מנעו ממנו להפוך את עבודתו וחייו לסגנון. […] על עצמו אמר שנולד מוקדם מדי. אף אחד לא מבין אותו ואין לו פרטנרים לדיאלוג. […] גופתו הוצבה במרכזה של רחבת המוזיאון העירוני. מנהל המוזיאון והאוצר/ת הראשי/ת נשאו דברים לזכרו. 50 דקות תמימות של דברי הבל…"

(מתוך: "נאה דורש", מס' 62)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מרץ 9, 2017

יומו של אסף בן-צבי

                           יומו של אסף בן-צבי

 

ב"גורדון"-דרום, שברחוב הפלך, מציג אסף בן-צבי תערוכת ציור, שחווייתה האסתטית-חושנית הגבוהה אינה נפרדת ממהלך פנומנאליסטי ייחודי שכופה הצייר על הצופה. כי אסף בן-צבי שב ומעמיד אותנו מול ציוּן מפורש, מודגש וגדול של היום הספציפי בו צייר את הציור, או – מוטב – היום בו חווה את עילת הציור. וכמו היה התאריך כותרת הציור, צורתו ותוכנו. דומה, שבעיקרון, יכול היה א.בן-צבי לציין אף את השעה/שעות והדקה/דקות בהן ראה/חש/הבין ובטרם תרגם את המראה/תחושה/ידיעה לציור. כלומר, אסף בן-צבי מעמיד את צופיו בפני קיר בלתי חדיר החוצץ בין אותה חוויה סובייקטיבית עד תום – חושית, רגשית, או אינטלקטואלית או אחרת – שהתחוללה בקרבו באותו יום, אותה שעה. הסובייקטיביות הסודית, הפרטית, האישית-בלעדית של אסף, שהיא המניע, ובעצם, הפשר האולטימטיבי של הציור – לעולם תישאר סודו הבלתי נגיש של אסף: משהו שקרא, משהו שראה, הלך-רוח מסוים שנתקף בו, הארת פתע וכו'. והתוצר, משמע הציור – אותם כתמים ספונטאניים, גושי צבע בשרניים, שמץ דימויים, מילים, שרבוטים – מוצגים עתה לפנינו ובראשם אותו תאריך מועצם, המתריס בפנינו את מה שלא נְפָצחו: מה בדיוק אירע לאמן באותו יום, אותה שעה, אותו רגע?! וכך, אתה או את נעים בין תמונות התערוכה, קוראים את המילים הכתובות פה ושם בציורים, מתאמצים לחבר מילה ודימוי, מילה וכתם – ולשווא. אינכם מצליחים להרכיב "טקסט" לתערוכה, נחסמים פעם אחר פעם ומנועים מ- in-sight לתוך האינ-טואיציה של בן-צבי. עד אותו רגע בו אנו תופסים, שהציור הזה תובע מאיתנו לנטוש את נתיב המאמץ האינטלקטואלי ופשוט להתמסר להתענגות על הצבע, הפקטורה, הקו, חומרי המצע וכו'. פשוט, להשתחרר ולהתענג על החירות: "אל החירות הזאת הוא שואב את הצופה בציוריו, כובל אותו אליה לרגע ארוך עוד לפני שהבין מה בדיוק לפניו." (יורם ורטה, "לצייר תוקף", מוזיאון תל אביב, 2012, עמ' 41) פעם, ב- 1966, באחד מציורי הפנדה ורישום הפחות ידועים שלו, רשם אריה ארוך: "שעה 3.30 בשבת". לעולם לא נדע מה אירע שם ואז באותה שבת אחה"צ (?), אותו דבר שהותיר חותמו בארוך, כפי שלעולם לא נדע מה קרה מה בדיוק קרה ב- 23.4.02, שאחראי למילים "איך דיכאון נראה" שרשם אסף בן-צבי על הבד, או המילים "אדם ללא חוה" שכתב בסמוך לתאריך 9.2.07, או המילים "התמונה לא מתבהרת" בסמוך לתאריך 18.10.07 וכו' וכו'. יש קרבת-מה בין א.ארוך לבין א.בן-צבי ולו ברמה זו של סוד פרטי הסגור-פתוח לציבור, אשר עצם ההצהרה עליו בוראת את הציור. אצל ארוך היו גם המספרים, האותיות או הדימויים האניגמאטיים שנותרו כסוד פרטי, שהוא הוא עצם הציור. היידגר, אנחנו זוכרים, כתב על הסתגרותה של האמת, שממהותה מסרבת להתמסר להכרתנו, מצפינה עצמה בחביון האובייקט ונאבקת עם מגמת-הנגד של האמת – מגמת היחשפותה, יציאתה לאור. אסף בן-צבי מלמדנו שיעור בחביון הסובייקטיבי, בהצפנה העצמית הסרבנית של הסובייקטיבי ובהתמרת המקור האישי הסודי בתוצרים האמנותיים של המסמנים החושניים. ספונטאניים ככל שהינם, "סובייקטיביים" ככל שהינם המסמנים הללו – הם מתרצים, לכל היותר, למה שיורם ורטה, המשורר וידידו של הצייר, פתר במושג "פואטי". כי המסמנים הציוריים של בן-צבי מבהירים לנו שאין הם חידות, אלא שהם תשובות, תשובותיו של הצייר לעצמו, בינו לבין עצמו, והם… הזמנה וגירוי לסובייקטיביות הטהורה שלנו. ואז, ראו זה פלא, ברגע בו ויתרנו על החידות וויתרנו על פיצוח סודו הפרטי הכמוס של האמן, משתחררים מתוכנו כוחות הריגוש, היצר, החושים, הדמיון וכל השאר ומשייטים להם להנאתם בין מטעמי המסמנים הצורניים-חומריים של בן-צבי, מחוללים בנו את חוויית היפה. הנה כי כן, שֶלט התאריך שנעל את הסובייקטיבי של האמן הוא גם זה שפתח את הסובייקטיבי שלנו על מנת שנגלה ונדע את אחדות הסובייקט-אובייקט של היצירה. ברם, מה אנו מגלים ומה אנו יודעים? ציוריו של אסף בן-צבי הם דפי יומן, יומן סודי ה"כתוב" בשפת סימנים סודית, שבאורח פרדוקסאלי אנו מוזמנים להציץ בה. אלא, שאין מתקיימת פה פגישה של צופים ואמן – לא, כי ה"כתב" נותר חתום בפנינו, כאמור. הסימנים הפכו לקריאה לסובייקטיביות שלנו, וזו האחרונה פורצת אל שדה המסמנים, חוגגת את חירותה ולוגמת מהנקטר האסתטי שמשפיע עלינו הצייר. הדלת שנסגרה בפנינו פתחה את דלתנו.

דצמבר 16, 2016

זמן הפלקט

                                 זמן הפלקט!

 

הימים האחרונים החריפו את השאלה והפכוה לדחופה מתמיד: אמנות או פלקט? בעצם, השאלה המדויקת יותר היא: אמנות טובה או אמנות פלקטית? כי, החל מאותה גברת מעורטלת עם פני האיילת, שצייר הסטודנט ים עמרני ב"שנקר", הַמְשך בפסל נתניהו של זהב שהציב איתי זלאיט ב"כיכר רבין" וכלה בכרזות של חבל-התלייה ב"בצלאל", נקלענו פעם נוספת לדילמה הזקנה והחבוטה של האמנות הפוליטית: מה כוחה הפוליטי-חברתי של האמנות ומהו המס ששומה עליה לשלם אם ברצונה להיות אפקטיבית ברמה פוליטית-חברתית? ההיסטוריה לימדה אותנו: אם בחרת באמנות פוליטית אפקטיבית (אפקטיביות: פרובוקציה, שערורייה, טלטול, ויכוח – כולם לטווח קצר, אף לא אחד מהם משנה השקפות, לכל היותר מעצים ומלכד את השבט האידיאולוגי המסוים מכאן או משם), ובכן – אם אמנות פוליטית אפקטיבית, כי אז אין מנוס מהמס: פלקטיות.

 

מה פירוש פלקטיות? פשטות בצורה ובדימוי, פשטנות במסר, משמע – אי-מורכבות, דרמטיות, ישירות, ללא פיתולי שכל ודקויות, ללא מישורי פשר נסתרים, ללא כל צורך בידע אזוטרי פילוסופי או אמנותי. בקיצור, כל מה שמקובל כאמנות טובה בעולם האמנות מן הדין שיימחק ברגע בו בחר האמן להיות פוליטי-אפקטיבי בעבודתו.

 

וכי מדוע שנקרא לדבר הזה "אמנות"? רק מהסיבה האחת והפשוטה: הדבר נוצר בידי מי שמוכר כאמן (ואפילו כפרח-אמנות), מי שנמנה על ציבור האמנים ו/או על ממסד אמנותי (מאקדמיות ועד מוזיאונים), או שיצירתו מאופיינת ביסודה בתכונות של מה שנהוג לזהות כ"אמנות" – פסל, ציור, עיצוב גראפי וכו'. ועוד נזכיר: להיות "אמנות" אין בהכרח פירושו "להיות אמנות טובה". גם אמנות פלקטית עודנה אמנות, ואפילו אם כוחה ייבחן בכלים שמחוץ לדיסציפלינה האמנותית.

 

אני כבר שומע את הקולות: "מדוע הפיצול הזה שאתה מפצל – או אמנות טובה או אמנות פוליטית אפקטיבית?! וכי לא שמענו על "גרניקה" של פיקאסו; על ציורי המלחמה המחאתיים של אוטו דיקס, לודוויג קירשנר וכו'; על "ליזיסטרטה" של אריסטופנס, "הפרסים" של אייסכילוס, ועוד?! אמנות פוליטית יכולה-גם-יכולה להיות אמנות טובה!" אלא, שלא כך: דבר אחד הוא הרמת קול הקינה שלאחר האסון, גריפת סימפטיה אוניברסאלית ערטילאית, ודבר אחר הוא התערבות של ממש (ויהיה הממש הזה קלוש) בהיסטוריה, במקום הקונקרטי ובזמן אמת (במקרה ששכחתם: "גרניקה" לא השיבה אחורנית ולו חייל אחד של פרנקו; הצגת "הפרסים" לא יכולה הייתה לשנות במאומה את תבוסת אתונה ואת מכאוביה; הציורים האקספרסיוניסטיים הגרמניים לא צמצמו את הטבח של מלה"ע ה- 1 ולו באדם אחד. גם לא אחד ולא שניים מאמני האוונגרד, שהתגייסו למלחמה זו, נטבחו עם כל השאר).

 

מתי התערבה האמנות הפוליטית בהיסטוריה החיה? רק מ- 1830 בקירוב ואילך, כלומר רק מרגע הולדת האוונגרד, שהוא גם רגע ההפרדה בין "אמנות למען אמנות" לעומת האוטופיזם של "אמנות למען החברה". כשהייתה זו "אמנות טובה" היא ייצגה בריאליזם את הגופות השרועות סמוך למתרס ברחוב פאריזאי (ארנסט מסונייה, הבריקאדה, 1848), את לוחמי החירות השועטים (אז'ן דלקרוא, "חירות מובילה את העם", 1830) ואת המורדים הנידונים המוצאים להורג (פרנציסקו גויא, "3 במאי 1808", 1814) ועוד. אך, שוב, הייתה זו אמנות שזינבה אחרי האירועים, אחרי המהפכות והמרידות, וכוחה בסימפטיה ההומניסטית-אוניברסאלית המופשטת שהיא מעוררת בנו, יותר מאשר בהתנעה לפעולה בזמן אמת ובמקום ספציפי. גם ציורי הקיר ההרואיים-חברתיים-מרקסיסטיים של דייגו ריברה נוצרו כבר בחסות הממסד הקומוניסטי במכסיקו, גם אם האמן צייר עם אקדח למתניו. ומאייקובסקי וברכט? נו, טוב, הוויכוח הידוע: האם היה ברכט אפקטיבי במחזותיו והצגותיו מבחינה חברתית-פוליטית, חרף כל התגייסותו וחרף כל אמצעי הניכור שלו? האם, בסופו של דבר, אמא קוראז' היא מודל לאמפטיה רגשית אוניברסאלית, או מודל להתייצבותנו המעשית נגד מלחמות? וכלום לא נתבע ב.ברכט הוא עצמו לפלקטיות בשירתו ובמחזותיו, כזו ששיאה ב"מחזות הלימוד" שלו?

 

רק רגע: ואלתרמן של "הטור השביעי"? בסדר, גם אם לא אתקשה להצביע על פלקטיות יחסית של שירים אלה לעומת שירי "כוכבים בחוץ" מ- 1938, אתרצה לפשרה מסוימת: לשירה ולמשוררים הכוח היחסי, לעומת האמנים החזותיים, למצוא את "שביל הזהב" בין שירה טובה לבין שירה פלקטית. אני חושב, כמובן, על לורקה, על פבלו נרודה, על נזים חיכמת, או על אלתרמן ואלכסנדר פן. למילה יתרונה החברתי-פוליטי, ועל זאת כבר עמד ז'אן פול סארטר ב- 1940 ב"ספרות מהי?" שלו. ועם זאת, האם רק נדמה לי, שבעשרות השנים האחרונות, חל פיחות גם בכוחה הפוליטי של השירה, וראו שיריהם הפוליטיים של נתן זך ויהודה עמיחי? ואולי לא: ראו האפקט היחסי של משוררי "ערס פואטיקה", המוכיחים בדרכם את תזת הפלקטיות.

 

אולי גם לאנשי תיאטרון היתרון הפוטנציאלי המסוים בתחום הנדון. אני חושב על חברי ה"ליווינג תיאטר" האמריקאיים החוברים לאנשי ה"אודאון" הפאריזאי במאי 1968. ואני חושב על אנשי התיאטרון באביב 1989 שבפראג ועל תרומתם לקידום "מהפכת הקטיפה": השביתה שהכריזו התיאטראות ב- 18 בנובמבר אותה שנה, כאשר אולמות התיאטרון הפכו לאולמות דיונים פוליטיים סוערים. ואני מודע לעובדה, שיותר משהותירו הצגות תיאטרון את האפקט המבוקש, הייתה זו עצם ההתגייסות של אנשי התיאטרון למחאה החברתית. כי, גם בתחום השירה וגם בתחום התיאטרון, עיקר האפקט החברתי-פוליטי הוא בעצם ההתגייסות של פיגורות מוכרות ואהודות מתחום התרבות. ואין לי ספק, שהאפקט היחסי של "גרניקה" נבע אף הוא ממעמדו הבינלאומי הרם של פיקאסו בשנת 1937. בה בעת, אמנות המחאה הפוליטית של יגאל תומרקין ("הוא הלך בשדות", 1967), משה גרשוני ("הבעיה של הציור היא הבעיה הפלסטינית", 1977), דויד ריב ("אריק אוכל ילדים", 2002) ועוד כמה מנכבדי האמנות הישראלית, לא הותירה כל עקבות מחוץ לעולם האמנות.

 

חזרתי אל האמנות החזותית. אם חפצה האמנות הזו לפעול פעולתה הדמוקרטית בעלת התוקף בזמן אמת, היא נתבעת לחרוג מבית הכלא של "עולם האמנות", לצאת אל הרחוב, להשיל מעליה תחכומי צורה ותוכן ולהיות פלקטית: כרזות על קירות פאריז ב"מהפכת מאי" 68, סיסמאות בערבית על כתלי מחנות פליטים ו/או על חומת ההפרדה בישראל, קשירת מטפחות על עיניהם של כמאה פסלי מנהיגים ברחבי ריו-דה-ז'נרו, פסלי העירום של דונלד טראמפ, פסל מוזהב של נתניהו.

 

"אמנות גרילה" – זוהי האופציה האחת והיחידה של אמנות פוליטית אפקטיבית, שהיא גם אמנות דלה-מרצון מכל בחינה אמנותית אחרת: לפעול במרכז שטח הומה-אדם; להשאיר בחשאי דימוי חזותי "מפוצץ" (מזעזע, מקומם, או מלהיב-מלכד); לנקוט במדיום זול ונגיש – הדפסה ידנית, תרסיס, קל-קר וכו'; ולהיעלם. שום ביטוי אישי, שום סמליות החורגת ממטפורת המחאה המפורשת, או מהדימוי הקריקטורי הסאטירי. ואין מקום לחתימה אישית. כי בהתגייסותך האמנותית-פוליטית-אפקטיבית התפטרת זמנית מקהל האמנות הסגור והמצומצם ושייכת עצמך לציבור הרחב ולאידיאולוגיה קולקטיבית על-אישית כזו או אחרת. ושעה שבידלת עצמך מקהל האמנות, אל תצפה לביקורת אמנות, לשיפוט אמנותי, לקריטריונים אמנותיים,לציפיות אמנותיות. צפה אך ורק להלם החברתי, לריקושטים החברתיים, אולי גם לזימון לחקירה.

 

ובל תהייה תמים: יומיים-שלושה והאפקט תם כלא-היה. אין לצפות ליותר מזה: גלי הדף, גלים קצרים, כזה הוא התדר של האמנות הפוליטית האפקטיבית.

 

ומתי שעתה של אמנות פוליטית אפקטיבית, כלומר הפלקטית? עתה היא השעה: משנתגלתה האמנות – זו שבגלריות ובמוזיאונים – במערומי רפיסותה ושתיקתה; משנָדַם כמעט כליל קול האופוזיציה בחברה, והרוב הדומם מתערסל בדממתו; משהגיעו מים עד נפש ברובדי ההומאניות והמצוקות החברתיות; ומשהכיבוש חוגג יובל.

 

עתה הוא זמנו של הפלקט.