קטגוריות
פרשת השבוע

אמונה בכוח?

פרשת "בחוקותי"

פרקים כ"ו-כ"ז של ספר "ויקרא", הלא הם פרקי פרשת "בחוקותי", נועלים את הספר ומותירים אותי עם טעם תיאולוגי מר. מיסוד היחסים בין העברי לבין אלוהיו מנוסח בשני הפרקים, ובעיקר בראשון שבהם, באורח מקומֵם, המעלה ספקות כבדים באשר לאידיאה של האמונה היהודית.

שני נתיבי "הליכה" מציע הקב"ה לעמו לקראת "כי תבואו אל הארץ…" (הזכור עוד מפרק כ"ה, 2): האחד, הוא נתיב הציות האמוני, שיֵיענה בשפע של בונוסים (כ"ו, 13-3). השני, הוא נתיב אי-הציות, משמע פריקת העול, המצוות והאמונה, שתוצאתו הרת אסונות (כ"ו, 34-14).כמות העונשין עולה, אכן, פי שלוש, מבחינת ההיקף הטקסטואלי, על כמות התגמולים. למעשה, קריאה בוחנת של פרק כ"ו תגלה חמש דרגות עולות של החרפת הסנקציות, ככל שהסרבנות האמונית של עם ישראל תגבר. ומה שתחילתו "רק" מחלות הפוגעות בעיניים ובנפש, ילך ויחמיר בעוצמות הרעב (עד אכילת הבנים והבנות), המגיפה (דֶבר), החורבן והגלות. ולא זו בלבד, שהעונש בשיאו טובע בים של בלהות מוות ואסונות, אלא סופו שהוא מחזיר את גלגל הגאולה אחורנית אל מצב העבדות ואבדן הזהות הלאומית: "ואָבדתם בגויים ואָכלָה אתכם ארץ אויביכם." (כ"ו, 38) כי, כשם שביטל אלוהים את בריאת העולם במו המבול, כך יבטל את בריאת העם במו זעמו המכלה בעם שבחר לא להאמין בו.

האם כזו היא אמנם האמונה באלוהים?! אמונה בתוקף אקדח המוצמד לרקה?! אמונה המכוננת על אימת העונשין? אמונה כאונס של הטלת מרות?!

לאורך שנים, הרביץ בנו ישעיהו לייבוביץ' את תורתו בדבר אי-האינסטרומנטליות של האמונה באל. האמונה, כך להט באוזנינו, אינה בעבור שכר כלשהו, כי אם לשמה. אמונה התלויה בשכר – אינה אמונה, הוסיף והציג בפנינו את המופת של אברהם, שאמונתו האבירית אף עומדת במבחן הקרבת בנו יחידו אשר אהב. והנה, בא פרק כ"ו ב"ויקרא" וממוטט את מגדל האמונה של לייבוביץ' ושל קודמיו (בראשם, כמובן, הרמב"ם, "הלכות תשובה", פרק י': "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה."). כי פרשת "בחוקותי" היא הצהרה תיאולוגית מפורשת אודות האמונה כאינסטרומנטלית. ונוסיף, שבאורח מפתיע, משהגיע פרופ' לייבוביץ' בפרשנויותיו לפרשת "בחוקותי", נעדרה מהגיגיו ההידרשות לסוגיה היסודית והבעייתית העולה מהמאמר הנוכחי. ולא זו בלבד, אלא שנקט במילה "תוכחה" על מנת לאפיין את פסוקי האזהרה לסרבני האמונה (או המצוות. מבחינת לייבוביץ', השתיים – האמונה ועשיית המצוות – הן היינו הך). והלא "תוכחה" היא גנאי חינוכי למעשים שנעשו, ואילו בפרשתנו מדובר בהתראות טרמינאליות ומעוררות פלצות בנוגע למעשים שעלולים להיעשות.

קטגוריות
פרשת השבוע

המיתולוגיה של ארץ כנען

פרשת "בהר סיני"

"כי תבואו אל הארץ […] ושבתה הארץ שבּת לה'. שש שנים תזרע שדך […] ובשנה השביעית שבּת שבתון יהיה לארץ שבּת לה'…" ("ויקרא", כ"ה, 4-2)

מצוות שנת השמיטה היא הנושא הפותח את פרשת "בהר סיני", בעוד המושא הפותח הוא הארץ, ארץ כנען. שש שנים יעבוד העברי את אדמתו בארץ המובטחת, ובשביעית – שומה עליו להשבית את הקרקע. נדגיש: לא הוא מצוּוה לשבות, כי אם האדמה, הארץ, עליה חלה ה"שבּת", שנאמר: "שבּת שבּתון יהיה לארץ שבּת לה'". במשך שישה ימים ברא אלוהים את העולם ובשביעי חדל ממלאכתו. מאוחר הרבה יותר, מאז קבלת לוחות הברית, צוּוָה העברי לשבות מכל מלאכה ביום השביעי של השבוע. עתה, שש שנים "עבדה" הארץ, נתנה יבולה ופריה, ובשנה השביעית עליה לשבות (באמצעות הימנעות אנושית). מערכות מקבילות של בריאה, יצירה וחדילתה הזמנית – בריאת העולם כולו בקוטב האחד, וכוח הבריאה של ארץ כנען בקוטב השני. זאת ועוד: ברית סמויה שוררת בין הארץ המובטחת לבין אלוהים: כי שבּת לארץ כנען היא "שבּּת לה'". ושוב: "והארץ לא תימכר לצמיתות כי לי הארץ…" ("ויקרא", כ"ה, 23)

הארץ, כנען, אדמת כנען, זכתה אפוא למעמד מיתי יחיד ומיוחד. כנען היא ארצו של הקב"ה (אמנם הביטוי "כי לי הארץ", הנאמר עוד קודם לכן ב"שמות" י"ט, 5, חל על העולם כולו, אך תחילתו של פסוק זה – "והייתם לי סגולה מכל העמים [כי לי כל הארץ]" – מאשרת את המעמד המיוחד של ארץ הבחירה לעם הבחירה). עתה, דין הבריאה והמנוחה האלוהיות את העולם חל גם על הארץ המובטחת בפרפראזה של שנה כנגד יום. שמעשה פריון האדמה הוא בריאה מתמדת מתוכה והוא המשך הבריאה האלוהית, ולפיכך – בתוקף אותה פרפראזה – הארץ חדלה לברוא ומתקדשת ב"שבּת" שלה בשנת השמיטה. מנוחת האדמה כמוה כמנוחת הבורא.

הארץ, האדמה, כנען – עולה אפוא מפרשת "בהר סיני" כישות מיתית, ככוח תת-אלוהי. בהתאם, גם הביטוי "ונתנה הארץ פריה…" ("ויקרא", כ"ה, 19) אינו עוד מטפורה בעלמא, אלא תיאור של "יצור" נותן (אף מוליד: "תוצא הארץ נפש חיה למיניה", "בראשית", א', 24) ויצור לוקח, יצור עובד ויצור שובת.

קטגוריות
פרשת השבוע

קדושת הגוף המושלם

פרשת "אמור"

פרשת "אֱמור" אינה נפרדת מפרשת "קדושים" הקודמת לה. שכן, פרשת "אמור" היא ההמחשה הפרטנית לתביעת הקדוּשה שעלתה בפרשת "קדושים". ביתר שאת, פרק כ"א ב"ויקרא" הוא התשובה הישירה לכתוב בסוף פרק כ':
"והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה'. ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. ואיש או אישה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו. באבן ירגמו אותם, דמיהם בם." ("ויקרא", כ', 27-26)

התשובה לבעלי האוב והידעונים היא בכוהנים העבריים, בני שבט לוי, אשר תביעות הטהרה שיפורטו להלן לאורך פרשת "אֱמור" הן שיבטיחו את "קדושתם".

והנה, למרבה התמיהה, לא בשום תביעות רוחניות עוסק הכתוב. לא בצווים מוסריים מסוג כלשהו, אלא רק בצווים גופניים. קדושת הכוהן העברי קמה ונופלת, כך נראה, על הציות הגמור לתביעות גופניות, שמשותפת לכולן התביעה לגופו המושלם של הכוהן. הנה כי כן, לא יורשה בן שבט לוי לעסוק בכהונה, קרי – הקרבת קורבנות במשכן – אם אחד מהמומים דלהלן נפל בו: אם הוא, חלילה, עיוור או פיסח, או חרום-אף (פחוס-אף), אם בליטות חריגות נראות בגופו, אם נשבר אחד מגפיו, אם הוא גיבן רחמנא-לצלן (והכוונה התנ"כית היא להיותו בעל גבות מדולדלות או ארוכות מדי), אם לקה בקרום בעינו, אם תבלול צמח לו בעין, אם אשכיו נפוחים ומוגדלים, אם שחין או צרעת פשו בעורו… הכוהן העברי נידון לעבור אפוא בדיקה גופנית יסודית ביותר בטרם ייבחר לתפקידו: הוא יופשט מבגדיו וכל אבר מאבריו ייבדק בקפידה לפנַי ולפנים…

גם כל שאר תביעות הטהרה מהכוהן, כפי שמפורטות בפרשת "אֱמור", משימתן להבטיח את שלמות הגוף הנדונה. שהרי, גם דיני טומאת המת החלים על הכוהן (עד כדי האיסור על סימני האבל – גילוח שיער הראש והזקן, שריטת הבשר, פריעת השיער. שאפילו בהתאבלות יש משום ההתקרבות למוות) משמעותם בידול גופו של הכוהן מכל גוף הנמצא בתהליך ריקבון, משמע פגימה. ולפיכך, גם האיסור על אכילת נבלה. בהתאם, הפרדתו הגמורה של הכוהן מנישואין לאלמנה, או גרושה, או זונה (ואפילו טומאת קבלת קורבן מזונה או גרושה!) – משימתה לבדל את הכוהן מזו שבתוליה נבקעו, קרי – שגופה המושלם נפגם. הכוהן רשאי לשאת אך ורק בתולה מבנות שבט לוי.

הרי לנו, אם כן, המשוואה שלפי פרשת "אֱמור": הגוף השלם = טהרה = קדושה.

קטגוריות
פרשת השבוע

18 הדיברות (לפחות)

פרשת "קדושים"

הרבה שאלות עולות מקריאת "ויקרא" פרק י"ט, הפרק הפותח את פרשת השבוע – פרשת "קדושים". שהפרק הנדון הוא, במידה רבה, מעין גלגול של "שמות" פרק י"ט, אותו פרק שעסק במתן תורה ובעשרת הדיברות (מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יט: "מה ראה לומר להם הפרשה הזו בכינוס, דבר אל כל עדת בני ישראל, לפי שכל הדברות כלולות בתוכה."). הדומה והשונה בין שני הפרקים הללו כה רבים עד כי הם תובעים מאיתנו מאמץ פרשני.

"ויקרא" י"ט פותח במשפט הטעון והתובעני: "קדושים תהיו כי קדוש אני…". וכבר כאן בולט ההבדל המשמעותי מהכתוב ב"שמות" י"ט, 11: "…לֵך אל העם וקידשתָם היום ומחר וכבסו שמלותם…". דהיינו, בעוד התקדשות העם לקראת מתן תורה כרוכה הייתה ברחצה ובכביסה, בטיהור חיצוני, הקידוש של "ויקרא" י"ט הוא פנימי, קולקטיבי ונגזר מעצם הברית הקדושה שבין אלוהים ועמו (מדרש אגדה (בובר) ויקרא פרק יט: "משל למה הדבר דומה למלך שקידש אשה, אמר לה הואיל ונתקדשת על שמי תהי מלכך וכבודך כמו כבודי, למה שאת אשתי."). לאמור: לא עוד קדוּשה התלויה בהחלפת בגד וכו', כי אם קדוּשה א-פריורית, שתובטח או תעורער באמצעות הציות או אי-הציות לצווים שיפורטו להלן. קדושה שבדרך המוסר. ויודגש: קידוש העם בפרשת מתן-תורה טרם הותנה בציות לעשרת הדיברות. עתה, הקדושה היא על תנאי, גם אם נגזרה מהברית הנ"ל.

אך, השוני המאתגר בין שני הפרקים הנדונים מתחיל רק לאחר האידיאה של הקידוש. שכן, אם עשרת הדיברות פתחו בספר "שמות" בדיבור הפרֶלימינארי, בהנחת היסוד התיאולוגית העליונה, "אנוכי ה' אלוהיך…", הרי שה"דיבר" הראשון הפותח את המצוות ב"ויקרא" י"ט הוא – "איש אמו ואביו תירָאוּ". חידה: מה קרה, שהדיבר החמישי מתוך עשרת הדיברות המקוריות עלה למקום ראשון ו"הדיח" את הנחת היסוד התיאולוגית (אשר עתה נאתרה רק במקום השלישי: "…אני ה' אלוהיכם")?!

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך עם זו גאלת: הגדה אחרת פרשת השבוע

האישה היא הצרעת

פרשת "תזריע/מצורע"

 

השכנות בין פרשת "תזריע" לבין פרשת "מצורע" (שתי הפרשות נפרשות, זו אחר זו, לאורך ויקרא יב-יט) מזמינה קריאה פרשנית מאחדת, המאתרת ביסוד העריכה מתח זכרי בין יצר ובין חרדה. זיווג שתי הפרשות הללו מעלה זיקה מורכבת בין מיניות האישה לבין אימת הצרעת. הזיווג הנידון יאתר לאורך שתי הפרשיות מבנה תמטי משולש, שראשיתו בעיסוק בטומאת דם-יולדת (בפרק יב הקצרצר), המשכו בעיסוק בטומאת הצרעת (בפרקים יג-יד, ובפרק טו , בחלקו הראשון, בעיסוק דומה – בזיבות) וסופו בעיסוק בטומאת דם-נידה (פרק טו, פסוקים 19-33). הנה כי כן, שתי פרשות אשר שורש אחדותן בהתמקדותן בסוגיית טומאה, אשר שני אגפיה נשיים.

 

שניות זו של העיסוק החופף בצרעת ובמיניות האישה אינה מקרה חריג. משהו מהמבנה הנ"ל ביכולתנו לאתר גם בבמדבר פרק ה', כאשר פסוקים 1-4 עומדים בסימן: "צו את-בניישראל וישלחו מן-המחנה כל-צרוע וכל-זב וכל טמא לנפש"; ואילו פסוקים 11-31, של סוף הפרק, עומדים בסימן: "…איש כי-תִשׂטה איתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת-זרע…"  כאילו נרמז על קשר עקיף בין בוגדנותה של האישה לבין מכת הצרעת. אישוש קשר מסוג זה מחייב עיון במושג צרעת כמושג תרבותי, ששורשיו בתנ"ך, גזעו במדרשים, ושלוחותיו המאוחרות בתרבות הספרותית הארצישראלית של ראשית המאה ה-20.