פרשת "בחוקותי"
פרקים כ"ו-כ"ז של ספר "ויקרא", הלא הם פרקי פרשת "בחוקותי", נועלים את הספר ומותירים אותי עם טעם תיאולוגי מר. מיסוד היחסים בין העברי לבין אלוהיו מנוסח בשני הפרקים, ובעיקר בראשון שבהם, באורח מקומֵם, המעלה ספקות כבדים באשר לאידיאה של האמונה היהודית.
שני נתיבי "הליכה" מציע הקב"ה לעמו לקראת "כי תבואו אל הארץ…" (הזכור עוד מפרק כ"ה, 2): האחד, הוא נתיב הציות האמוני, שיֵיענה בשפע של בונוסים (כ"ו, 13-3). השני, הוא נתיב אי-הציות, משמע פריקת העול, המצוות והאמונה, שתוצאתו הרת אסונות (כ"ו, 34-14).כמות העונשין עולה, אכן, פי שלוש, מבחינת ההיקף הטקסטואלי, על כמות התגמולים. למעשה, קריאה בוחנת של פרק כ"ו תגלה חמש דרגות עולות של החרפת הסנקציות, ככל שהסרבנות האמונית של עם ישראל תגבר. ומה שתחילתו "רק" מחלות הפוגעות בעיניים ובנפש, ילך ויחמיר בעוצמות הרעב (עד אכילת הבנים והבנות), המגיפה (דֶבר), החורבן והגלות. ולא זו בלבד, שהעונש בשיאו טובע בים של בלהות מוות ואסונות, אלא סופו שהוא מחזיר את גלגל הגאולה אחורנית אל מצב העבדות ואבדן הזהות הלאומית: "ואָבדתם בגויים ואָכלָה אתכם ארץ אויביכם." (כ"ו, 38) כי, כשם שביטל אלוהים את בריאת העולם במו המבול, כך יבטל את בריאת העם במו זעמו המכלה בעם שבחר לא להאמין בו.
האם כזו היא אמנם האמונה באלוהים?! אמונה בתוקף אקדח המוצמד לרקה?! אמונה המכוננת על אימת העונשין? אמונה כאונס של הטלת מרות?!
לאורך שנים, הרביץ בנו ישעיהו לייבוביץ' את תורתו בדבר אי-האינסטרומנטליות של האמונה באל. האמונה, כך להט באוזנינו, אינה בעבור שכר כלשהו, כי אם לשמה. אמונה התלויה בשכר – אינה אמונה, הוסיף והציג בפנינו את המופת של אברהם, שאמונתו האבירית אף עומדת במבחן הקרבת בנו יחידו אשר אהב. והנה, בא פרק כ"ו ב"ויקרא" וממוטט את מגדל האמונה של לייבוביץ' ושל קודמיו (בראשם, כמובן, הרמב"ם, "הלכות תשובה", פרק י': "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות – הרי זה עוסק בה שלא לשמה."). כי פרשת "בחוקותי" היא הצהרה תיאולוגית מפורשת אודות האמונה כאינסטרומנטלית. ונוסיף, שבאורח מפתיע, משהגיע פרופ' לייבוביץ' בפרשנויותיו לפרשת "בחוקותי", נעדרה מהגיגיו ההידרשות לסוגיה היסודית והבעייתית העולה מהמאמר הנוכחי. ולא זו בלבד, אלא שנקט במילה "תוכחה" על מנת לאפיין את פסוקי האזהרה לסרבני האמונה (או המצוות. מבחינת לייבוביץ', השתיים – האמונה ועשיית המצוות – הן היינו הך). והלא "תוכחה" היא גנאי חינוכי למעשים שנעשו, ואילו בפרשתנו מדובר בהתראות טרמינאליות ומעוררות פלצות בנוגע למעשים שעלולים להיעשות.
