חידת ביש-אלסטיר של מרסל פרוסט (ה)
בכרך ב' של "בעקבות הזמן האבוד" פגשנו בדמותו של מר ביש, צייר. בכרך ד' של הרומן (בתרגום העברי, שאינו אלא חלקו השני של כרך ב' בגרסה המקורית של הרומן) אנו פוגשים בדמותו של הצייר אלסטיר, ותוך זמן לא רב אנו למדים שביש הוא אלסטיר ואלסטיר הוא ביש. הצרה היא, שביש אינו אלסטיר ואלסטיר אינו ביש, ובין שני הציירים שהם אחד פעורה תהום של ניגודים בלתי ניתנים לגישור. מה כאן קורה?!
ראשית כל, נציג את העדות המסייעת לזהות המשותפת בין שני הציירים הנדונים: את העדות אנו קוראים מפי המסַפר, שבהמשך להתרשמותו מדמות אלסטיר, אומר: "האם ייתכן שעילוי זה, חכם זה, נזיר זה, פילוסוף זה, בעל שיחה מופלא השולט בכל, היה הצייר המגוחך והפרוורטי שאומץ בעבר על ידי הזוג ורדורן? שאלתי אם הכיר אותם, אם בשעתו לא כינוהו במקרה מר ביש. הוא ענה שכן, בלא שמץ מבוכה, כאילו מדובר בפרק-חיים שכבר נתיישן במקצת…"[1]
אם כן, אין ספק: אלסטיר וביש הם אותו אדם בהפרש של מספר שנים. כיון שכך, הבה נכיר את מר ביש. כאמור, עלינו לחזור אל כרך ב' ואל טרקלינה של הגב' ורדורן. שם, "היו שוקעים בפטפוט, ואחד החברים, על פי רוב הצייר החביב עליהם באותה עת, היה 'מפליט', כלשונו של מר ורדורן, 'שטות שמנה שכולם התפקעו ממנה'…"[2] הצייר, ביש, הוא אפוא מין לץ, לא מזהיר בחוכמתו, אך מסמר חברתי. זאת ועוד, "…הצייר עלץ לבואו של סוואן לבית הגברת ורדורן, מפני שהניח כי הלה מאוהב באודט ונטה לעודד פרשיות אהבים."[3] מין שדכן חובב ("כבר היו לי הצלחות מרובות, גם בין נשים!"[4]). לא פחות מכן, כמנהגם של לא מעט אמנים רודפי מחמאות, הוא "אורב" להזדמנות להזמין אנשים אליו לסטודיו למען יחזו בציוריו: "הצייר הזדרז להזמין את מר סוואן לבוא עם אודט לאטֶליה שלו."[5] דומה גם, שמר ביש הוא איש של מילים חסרות כיסוי, מילים שנועדו בעיקר להרשים במו אמירתן. כך, תגובתו ל"סונטת ונטיי" היא: "אה! זה ענק, מה, נכון? זה לא, בוא נאמר, איזה דבר 'חביב' או 'פופולארי', מה. אבל בשביל אמנים זו חוויה כבירה."[6] האמון וההערכה שלנו כלפי שיפוטו של ביש מתערערים והולכים ככל שאנו שבים ופוגשים בו. שבפגישות אלו בטרקלינה של הגברת ורדורן, אנו מכירים את ביש כרודף רכילות ("לצייר נודע כי ונטיי היה באותם ימים חולה מאד…", או: "הצייר שמע מספרים כי צלה של מחלת-רוח מרחף על ונטיי."[7]). לכן, אנחנו מעט מופתעים לקרוא את סיכום התרשמותו של שארל סוואן מאותו מר ביש המגוחך: "והצייר, גם אם הוא בלתי נעים ביומרנות שלו, כשהוא מנסה להדהים, הרי לעומת זאת הוא אחד המוחות החריפים שהיכרתי."[8] מוח חריף?! והרי, אותו סוואן יתבטא תוך זמן קצר מאד במונחים שונים לגמרי: "…התשפוכת היומרנית וההמונית שהיה הצייר משמיע בימים מסוימים…"[9] ועוד: לאחר ביקור בתערוכת ציור כלשהי, ביקש סוואן לשמוע את דעתו של ביש על אותו צייר: "אבל הצייר, במקום לתת תשובה לגופו של עניין, […] העדיף לגרוף תשואות מן המסובים וסיפר מעשייה על מיומנותו של הרב-אמן המנוח." ביש מכור לעשיית רושם, למעשיות. לכן, ניתוחו את לשון ציוריו של הצייר הנדון נשמעת לנו כמילים מנופחות ובלתי אמינות, הגם ש"כל הנוכחים, לבד מסוואן, תלו בצייר מבטים מוכי הערצה."[10] והלא אנחנו מכירים היטב את יחסו של פרוסט לבאי טרקלינה של הגב' ורדורן, לרמתם התרבותית והאינטלקטואלית ולאותנטיות שלהם. ומר ביש עצמו? עליו כתב פרוסט שהיה "מוקסם מהצלחתו"[11] באותו נאום הביקורת (שכלל גם את הביטוי "עשוי מקָקָה").
הרי לנו, אם כן, מר ביש במלוא "תפארתו": אדם קטן ברוחו, איש חברה המכור לאהבת הציבור (וההכרה בו, בצייר), פטפטן ויומרני. קריקטורה.
והנה, כעבור מספר שנים, מתגלה לנו אותו מר ביש הקריקטורי בדמות הצייר אלסטיר כמשהו אחר בתכלית: הלה – צייר נערץ (בהמשך הרומן נקרא, שיצירותיו מוצגות בסאלונים הצרפתיים ובבתי המלון הגדולים של פובור סן-ז'רמן היוקרתי) מתגלה למסַפר במסעדה בריוובֶּל, כמי שיושב לבדו והוא "גבר גבה-קומה, שרירי מאד, תווי פניו ישרים, זקנו מאפיר, אך מבטו המהורהר מרוכז בחלל."[12] "מסתורי ובודד" מאפיינו המסַפר וכבר בזאת מבדילו הבדלה גדולה מאותו ביש הנ"ל. כי עתה מסתבר לנו, שלא זו בלבד שאין מדובר באדם הנגרר אחר הציבור, אלא במי שהציבור נגרר אחריו, משמע אישיות כריזמטית: "הוא היה אחד הראשונים לפקוד את המסעדה הזאת, […] ולגרור אליה מושבה של אמנים."[13] הצייר אלסטיר הוא אדם בודד המתנזר מהציבור: "…משעה שיש לעבוד הוא חי לעצמו, הרחק מן הציבור שכלפיו נעשה אדיש; הבדידות נטעה בו אהבה אליה…"[14]
כלום ייתכן, שבשעות העבודה שלו, אלסטיר הוא המסתורי הבודד והמהורהר, ואילו בשעות האחרות הוא איש הטרקלינים קטן-המוחין? לא יעלה על הדעת.
יותר מכל, קשה לראות את מר ביש, הלץ הרכלן, עולה בקנה אחד עם אותו אלסטיר, האמן הרציני והמכובד (שהוא בן-דמותו של הצייר, האימפרסיוניסט האמריקאי שחי ויצר בעיקר באנגליה, ג'יימס אבוט מקניל וויסלר[15]), ששפת ציורו נראית רומנטית מאד: "…כשהוא קם בלילה כדי להביא דוגמנית קטנה לשבת לו בעירום על שפת הים, כשהירח מלא." כמעט קספר דוד פרידריך. אלא אם כן, ניזכר בסדרת ציורי ה"נוקטורן" של וויסלר, מי שגם הירבה לצייר נופים ימיים, בדומה לאלסטיר. וכן, גם לוויסלר וגם לאלסטיר הייתה תקופה של השפעה מן האמנות היפנית.[16] ולא נשכח את זיקתו של אלסטיר לצילום, המקרבת אותו לוויסלר.[17]
