קטגוריות
אמנות וספרות הגיגים על האמנות פרוסט: בעקבות היפה האבוד

חידת ביש-אלסטיר של מרסל פרוסט (ה)

               חידת ביש-אלסטיר של מרסל פרוסט (ה)

 

 

בכרך ב' של "בעקבות הזמן האבוד" פגשנו בדמותו של מר ביש, צייר. בכרך ד' של הרומן (בתרגום העברי, שאינו אלא חלקו השני של כרך ב' בגרסה המקורית של הרומן) אנו פוגשים בדמותו של הצייר אלסטיר, ותוך זמן לא רב אנו למדים שביש הוא אלסטיר ואלסטיר הוא ביש. הצרה היא, שביש אינו אלסטיר ואלסטיר אינו ביש, ובין שני הציירים שהם אחד פעורה תהום של ניגודים בלתי ניתנים לגישור. מה כאן קורה?!

 

ראשית כל, נציג את העדות המסייעת לזהות המשותפת בין שני הציירים הנדונים: את העדות אנו קוראים מפי המסַפר, שבהמשך להתרשמותו מדמות אלסטיר, אומר: "האם ייתכן שעילוי זה, חכם זה, נזיר זה, פילוסוף זה, בעל שיחה מופלא השולט בכל, היה הצייר המגוחך והפרוורטי שאומץ בעבר על ידי הזוג ורדורן? שאלתי אם הכיר אותם, אם בשעתו לא כינוהו במקרה מר ביש. הוא ענה שכן, בלא שמץ מבוכה, כאילו מדובר בפרק-חיים שכבר נתיישן במקצת…"[1]

 

אם כן, אין ספק: אלסטיר וביש הם אותו אדם בהפרש של מספר שנים. כיון שכך, הבה נכיר את מר ביש. כאמור, עלינו לחזור אל כרך ב' ואל טרקלינה של הגב' ורדורן. שם, "היו שוקעים בפטפוט, ואחד החברים, על פי רוב הצייר החביב עליהם באותה עת, היה 'מפליט', כלשונו של מר ורדורן, 'שטות שמנה שכולם התפקעו ממנה'…"[2] הצייר, ביש, הוא אפוא מין לץ, לא מזהיר בחוכמתו, אך מסמר חברתי. זאת ועוד, "…הצייר עלץ לבואו של סוואן לבית הגברת ורדורן, מפני שהניח כי הלה מאוהב באודט ונטה לעודד פרשיות אהבים."[3] מין שדכן חובב ("כבר היו לי הצלחות מרובות, גם בין נשים!"[4]). לא פחות מכן, כמנהגם של לא מעט אמנים רודפי מחמאות, הוא "אורב" להזדמנות להזמין אנשים אליו לסטודיו למען יחזו בציוריו: "הצייר הזדרז להזמין את מר סוואן לבוא עם אודט לאטֶליה שלו."[5] דומה גם, שמר ביש הוא איש של מילים חסרות כיסוי, מילים שנועדו בעיקר להרשים במו אמירתן. כך, תגובתו ל"סונטת ונטיי" היא: "אה! זה ענק, מה, נכון? זה לא, בוא נאמר, איזה דבר 'חביב' או 'פופולארי', מה. אבל בשביל אמנים זו חוויה כבירה."[6] האמון וההערכה שלנו כלפי שיפוטו של ביש מתערערים והולכים ככל שאנו שבים ופוגשים בו. שבפגישות אלו בטרקלינה של הגברת ורדורן, אנו מכירים את ביש כרודף רכילות ("לצייר נודע כי ונטיי היה באותם ימים חולה מאד…", או: "הצייר שמע מספרים כי צלה של מחלת-רוח מרחף על ונטיי."[7]). לכן, אנחנו מעט מופתעים לקרוא את סיכום התרשמותו של שארל סוואן מאותו מר ביש המגוחך: "והצייר, גם אם הוא בלתי נעים ביומרנות שלו, כשהוא מנסה להדהים, הרי לעומת זאת הוא אחד המוחות החריפים שהיכרתי."[8] מוח חריף?! והרי, אותו סוואן יתבטא תוך זמן קצר מאד במונחים שונים לגמרי: "…התשפוכת היומרנית וההמונית שהיה הצייר משמיע בימים מסוימים…"[9] ועוד: לאחר ביקור בתערוכת ציור כלשהי, ביקש סוואן לשמוע את דעתו של ביש על אותו צייר: "אבל הצייר, במקום לתת תשובה לגופו של עניין, […] העדיף לגרוף תשואות מן המסובים וסיפר מעשייה על מיומנותו של הרב-אמן המנוח." ביש מכור לעשיית רושם, למעשיות. לכן, ניתוחו את לשון ציוריו של הצייר הנדון נשמעת לנו כמילים מנופחות ובלתי אמינות, הגם ש"כל הנוכחים, לבד מסוואן, תלו בצייר מבטים מוכי הערצה."[10] והלא אנחנו מכירים היטב את יחסו של פרוסט לבאי טרקלינה של הגב' ורדורן, לרמתם התרבותית והאינטלקטואלית ולאותנטיות שלהם. ומר ביש עצמו? עליו כתב פרוסט שהיה "מוקסם מהצלחתו"[11] באותו נאום הביקורת (שכלל גם את הביטוי "עשוי מקָקָה").

 

הרי לנו, אם כן, מר ביש במלוא "תפארתו": אדם קטן ברוחו, איש חברה המכור לאהבת הציבור (וההכרה בו, בצייר), פטפטן ויומרני. קריקטורה.

 

והנה, כעבור מספר שנים, מתגלה לנו אותו מר ביש הקריקטורי בדמות הצייר אלסטיר כמשהו אחר בתכלית: הלה – צייר נערץ (בהמשך הרומן נקרא, שיצירותיו מוצגות בסאלונים הצרפתיים ובבתי המלון הגדולים של פובור סן-ז'רמן היוקרתי) מתגלה למסַפר במסעדה בריוובֶּל, כמי שיושב לבדו והוא "גבר גבה-קומה, שרירי מאד, תווי פניו ישרים, זקנו מאפיר, אך מבטו המהורהר מרוכז בחלל."[12] "מסתורי ובודד" מאפיינו המסַפר וכבר בזאת מבדילו הבדלה גדולה מאותו ביש הנ"ל. כי עתה מסתבר לנו, שלא זו בלבד שאין מדובר באדם הנגרר אחר הציבור, אלא במי שהציבור נגרר אחריו, משמע אישיות כריזמטית: "הוא היה אחד הראשונים לפקוד את המסעדה הזאת, […] ולגרור אליה מושבה של אמנים."[13] הצייר אלסטיר הוא אדם בודד המתנזר מהציבור: "…משעה שיש לעבוד הוא חי לעצמו, הרחק מן הציבור שכלפיו נעשה אדיש; הבדידות נטעה בו אהבה אליה…"[14]

 

כלום ייתכן, שבשעות העבודה שלו, אלסטיר הוא המסתורי הבודד והמהורהר, ואילו בשעות האחרות הוא איש הטרקלינים קטן-המוחין? לא יעלה על הדעת.

 

יותר מכל, קשה לראות את מר ביש, הלץ הרכלן, עולה בקנה אחד עם אותו אלסטיר, האמן הרציני והמכובד (שהוא בן-דמותו של הצייר, האימפרסיוניסט האמריקאי שחי ויצר בעיקר באנגליה, ג'יימס אבוט מקניל וויסלר[15]), ששפת ציורו נראית רומנטית מאד: "…כשהוא קם בלילה כדי להביא דוגמנית קטנה לשבת לו בעירום על שפת הים, כשהירח מלא." כמעט קספר דוד פרידריך. אלא אם כן, ניזכר בסדרת ציורי ה"נוקטורן" של וויסלר, מי שגם הירבה לצייר נופים ימיים, בדומה לאלסטיר. וכן, גם לוויסלר וגם לאלסטיר הייתה תקופה של השפעה מן האמנות היפנית.[16] ולא נשכח את זיקתו של אלסטיר לצילום, המקרבת אותו לוויסלר.[17]

 

קטגוריות
אמנות וספרות הגיגים על האמנות פרוסט: בעקבות היפה האבוד

פרוסט והאסתטיקה של הטרקלין (ד)

                 פרוסט והאסתטיקה של הטרקלין (ד)

ַ

הקורא בכרך ג' של "בעקבות הזמן האבוד" מוצא את עצמו, עד מהרה, טובע באוקיאנוס הולך וגדל של פרטי הגרדרובה של גברת סוואן, היא אודט דה קרסי, מי שמתחרה עם בתה, ז'ילברט, על תואר גיבורת הכרך. המסַפר הצעיר, שמגיע ממקום של סגידה לתרבות קלאסית גבוהה, דוגמת הערצתו לציורים ונציאניים או למשחקה של לה-בֶּרמָה (בת דמותן של השחקניות הצרפתיות הנודעות, שרה ברנאר ו/או גבריאל רז'אן), לומד להמיר את "היופי האלוהי" במשחקה של לה-ברמה במחזותיו של ראסין ("כלילת השלמות", "האֵלָה"[1]) בסוג היופי החדש – יפי אופנת הלבוש.

 

אכן, המוזיקה, התיאטרון, הציור והפיסול הקלאסיים והניאו-קלאסיים, שהיוו פסגות יופי שווי-ערך בעבור המספר הנער, מודחים לדרג משני, ככל שהלה מתבגר ונשבה יותר בקסמה של גב' סוואן וה"טרקלין" (ה"סאלון") שהיא מתאמצת למסד בביתה. ניתן לומר, כמדומה, שהאסתטיקה של הטרקלין כובשת את מקום האסתטיקה הקאנונית, שעוד שלטה בנפשם של שארל סוואן ושל המספר הנער.

 

אלה הם ימי פריחתן בפאריז של מגמות אוונגרדיות שבסימן ה"אמנות למען אמנות", אך ספק רב אם גיבורי פרוסט מקבלים אותן בברכה. הסופר, בֶּרְגוֹט (אנטול פראנס?), שנערץ על המסַפר[2], מזוהה בבוז (מפי דמות שנויה במחלוקת) עם "דיוני סרק ביזנטיניים על מעלות הצורה הטהורה […]. יודע אני שזהו ביזוי וחילול כלפי אסכולת קודש-הקודשים, מה שהאדונים הללו מכנים אמנות לשם אמנות, אבל על תקופתנו מוטלות משימות דחופות יותר מאשר לתזמר מילים בהרמוניה."[3] ובמקום אחר ברומן, התגובה האמביוולנטית כלפי – "מה שניצב מיידית למולנו, אימפרסיוניזם, שאיפה לדיסוננס, שימוש בלעדי בסולם הצלילים הסיני, קוביזם, פוטוריזם…"[4] ואנחנו, כמובן, ערים לבלבול הלקטני והמשטיח שבין האיזמים האמנותיים השונים.

 

כנגד הגל האוונגרדי, השוטף את פאריז בפתח המאה ה- 20, ניצבות דמויותיו של פרוסט כחומה הנאחזת ביצירות המופת מהעבר, הרנסנסיות בראשן. כאמור, המסַפר לומד להיפרד מהמודל העל-זמני לטובת המודל האסתטי האחר. תחילה, זוהי ההנאה הפגומה שחווה בתיאטרון בהצגת "פדרה" בכיכובה של לה-ברמה, חרף ואולי בגין ציפיותיו הנשגבות מזו שבמחוותיה הבימתיות אבחן פסלי מופת קלאסיים.[5] לאחר מכן, אכזבתו מאולם הספרייה של שארל סוואן, למרות ש"מראש לא הטלתי ספק כי יופיים עולה לאין שיעור על כל אלה שברשות הלובר והספרייה הלאומית, אלא שלא הצלחתי לראותם."[6] יתר על כן: "…אכזבתי לא נבעה ממיעוט יצירות המופת שנגלו לי […], שכן לא יופיים החבוי-במהותם של החפצים הוא שהפך את שהייתי בחדר-העבודה של סוואן לפלאית…"[7]

 

כנגד אכזבות מצטברות אלו מתפארת יצירות המופת, נכבש המסַפר כליל על ידי "תלבושותיה הקסומות" של גב' סוואן. כאן, בטרקלינה של אודט, הוא יודע חוויה רבת-יופי, גם אם אין הוא עיוור לעליבות האנושית ולהעמדת הפנים של באי הטרקלין: "הזוג סוואן נמנו עם אותה נפולת של אנשים אשר מעטים באו בצל קורתם. הביקור, ההזמנה, סתם מילה טובה מצד אישיות בולטת כלשהי, היו לדידם אירוע שרצוי לתת לו פרסום."[8] אכן, טרקלין סוג ב': "הנשים המיוחסות לא באו לביתה."[9] המסַפר אף מודע לרמתה התרבותית והאינטלקטואלית הירודה של אודט, "המופקרת הנבערת". פרוסט אינו חוסך מאיתנו התייחסות "לחורים בהשכלתה", "לבינתה הבינונית", או – "אודט ייצגה בדיוק את כל מה שעכשיו ניתקו ממנו מגע…"[10]

 

ואף על פי כן, טרקלינה של הגב' סוואן הוא בעבור המסַפר – "קאפלה מסתורית"[11], מקום שבו "האש דמתה כמחוללת הַתְמָרות אלכימיות".[12] הכיצד? הנה היא התשובה במלוא חריפותה: "אפילו המונה-ליזה, לוּ נמצאה שם, לא הייתה מענגת אותי יותר מכל שמלת-בית של הגברת סוואן…"[13] ומאוחר יותר: "גם לא ציורו של רובנס התלוי מעל לקמין, לא ניחן באותה איכות ובאותה עוצמת קסם כנעלי השרוכים הגבוהות של מר סוואן, וכאותו מעיל שכמיה שכה השתוקקתי ללבוש כמותו."[14]

 

בערותו של נער מתבגר, או שמא הצבעה על תמורה תרבותית של ממש?

 

קטגוריות
אמנות וספרות הגיגים על האמנות פרוסט: בעקבות היפה האבוד

פרוסט, בודלר והיופי החדש (ג)

                     פרוסט, בודלר והיופי החדש (ג)

 

 

נישואיו של שארל סוואן לאודט חייבים להפתיע כל קורא בהתחשב בתיאור הנוקב של גסיסת האהבה בין השניים, כפי שפורט לאורך מרבית הכרך השני של "בעקבות הזמן האבוד". אם כן, כיצד זה שבכל זאת נישאו השניים לאחר כל מפחי הנפש, הכעסים, ההתפכחות, אף הסלידה, תחילה של אודט משארל ולבסוף גם של שארל מאודט?! רמז להסבר הביא מרסל פרוסט בכרך א' של הרומן, כאשר העיר ביחס לאמו של המספר: "כל שעמד לנגד עיניה היה להשיג מאבי הסכמה שישוחח עם סוואן לא על אשתו כי אם על בתו אשר כה אהב ואשר בגללה, כך אמרו, סופו שקם והתחתן בנישואין אלו."[1] אם כן, הייתה זו ז'ילברט הקטנה, שאחראית לנישואין כפויים. הכיצד? מה התרחש שם בדיוק? קשה לדעת. כל שמגלה לנו פרוסט הוא, ש"…בשנים שקדמו לנישואין נעשו תמרוני סחיטה מכוערים למדי מצד הגברת; היא מנעה מסוואן לראות את בתו כל אימת שסירב להיענות למבוקשה. […] היא ערכה לו  סצנות קבועות, עד שכולם חשבו כי ביום שתשיג את מטרתה ותינשא לו – דבר לא יעצור בעדה…"[1א]  ניתן להניח, שאודט כפתה נישואין על סוואן בשל תלותה הכספית בו.

 

כך או אחרת, אנחנו נמצאים שנים ארוכות לאחר סיפור קנאתו של סוואן לאודט, 15 שנים למען הדיוק, כאשר זרקורו של פרוסט מכוון מעתה בעיקר אל ז'ילברט, בה מאוהב המספר, ואל אמה, אודט, גברת סוואן. באשר לשארל, לא זו בלבד שהפך "לאיש אחר" בהתנהגותו וערכיו[2], ולא זו בלבד שהתבגר, כלומר הזדקן, אלא שמצבו הבריאותי אינו מזהיר, ולא רק מחמת מחלת השיגרון שממנה סבל [2א]:

"…יום אחד הלכתי עם ז'ילברט עד לדוכן של המוכרת […], אצלה נהג מר סוואן להזמין את עוגת-הדבש שלו, שמטעמי בריאות הירבה לאכול ממנה, כי סבל ממחלת עור אתנית ומעצירות של נביאים."[3]

 

ואולם, לא עוד מר סוואן עומד במוקד ענייננו, אלא אודט. ויותר מאודט, סוגיית יופייה היא שמסקרנת אותנו. שכן, לאחר שטולטלנו בין תיאוריו של סוואן את פניה הסחופות, עורה החולני ועצמות לחייה הצנומות מדי, לבין תיאוריו את יופייה הנשגב שבמתכונת העלמות מציורי בוטיצ'לי, אנו תוהים כיצד תעוצב אודט בעיני המסַפר המאוהב בבתה. ובכן, אודט, גב' סוואן, מתוארת כיפיפייה, והשאלה הניצבת לפתחנו היא, מהו הקריטריון לשיפוטו האסתטי של המספר?

 

פרוסט לימד אותנו: היופי הוא בעיני המתבונן, אלא שעיני המתבונן נדרשות לתיווך אמנותי. כך היה עם מר סוואן. והנה, מסתבר, שעיני המספר נדרשות לתיווך שונה לגמרי: הביגוד. נקרא:

"מאחר שחשבתי כי היפֶה – בתחום ההידור הנשי – מוכתב על ידי חוקים טמירים הנהירים לאותן נשים, ובידיהן היכולת לממשו, מראש קיבלתי כהתגלות את הופעת מלבושיהן.[…] את המקום הראשון בסדר הסגולות האסתטיות והגדוּלה החברתית ייחדתי לַפשטות, למראה הגברת סוואן הצועדת, בשמלת בד בדוגמת פולונז, לראשה שביס קטן מעוטר בכנף פסיון, בחולצניתה זר סיגליות […]. אבל במקום הפשטות הייתה זו הגנדרנות שהעליתי למדרגה הגבוהה ביותר […] בהגיחה מן השדירה שראשיתה בפורט דופין – מראֶה של הדרת מלכות, כניסה גאיונה שלא זכיתי לראות לאחר מכן אצל שום מלכה אמיתית…"[4]

 

אכן, יופי מלכותי, לא פחות מזה, מייחס המספר (שהזדקן אף הוא[5]) לאודט, שכבר אינה צעירה ("…ודאי ברור לך שהיא כבר לא בשיא עלומיה…"[6]), ואף על פי כן יופי "…אשר הביא אנשים לומר: 'כמה שהיא יפה!'"[7], או: "עדיין הא נראית נפלא"[8], או: "…המוניטין שיצאו ליופייה, לפריצותה ולהידורה היו אוניברסאליים."[9]

 

יופייה המלכותי של אודט מזוהה עתה, לא עוד עם תווי פניה, גזרתה וכו', אלא עם הגרדרובה שלה: "…הבחנתי בגברת סוואן הצועדת לקראתנו, משילה מאחוריה לראווה את שובל שמלתה הסגלגלה, מעוטפת, כדַמייֶן העם את המלָכות, באריגים כלילי פאר שלא לבשו שאר הנשים…"[10] אודט דה קרסי, שהפכה לאודט סוואן, פוסעת לה ביער בולון בבחינת אחת מ"אותן יצירות מופת, הן המשוטטות היפות"[11], המתוארות על ידי המסַפר גם במונחי "יצירות המופת של הידור נשי"[12]. אם עצי היער מלבים במסַפר געגועים אל יופי טמיר, הרי שהתגלמותו היא בשמלות ובכובעים של אודט, שכנגדה מתגמד יופיין של כל שאר הנשים "שהידורן לא עורר בי כל אמון, ולבושן נראה לי חסר חשיבות."[13] "די בכך שאין הגברת סוואן מופיעה באותו לבוש באותו רגע, וכל השדירה תהייה לאחרת."[14] יפי הטבע, גם כשאולף והיה ליפי הגן הפאריזאי, כמו סר למרותה האסתטית של אודט, דהיינו להופעתה בלבוש זה או אחר.

 

הנה כי כן, התחלנו את מסענו האסתטי עם ציור של בוטיצ'לי, נסקנו עם סונטת-ונטיי וסופנו שהגענו לבגדים. האם עולה מתנועה זו תחושה של פחיתת גובהו של היפה, תחושה של תרבות גבוהה השוקעת אל הנראוּת החיצונית, כמעט פוסט-מודרנה מזמננו וממקומותינו? לא בדיוק.

 

קטגוריות
אמנות וספרות הגיגים על האמנות פרוסט: בעקבות היפה האבוד

פרוסט, אהבה ומוזיקה (ב)

                         פרוסט, אהבה ומוזיקה (ב)

 

עודנו ב"בעקבות הזמן האבוד" של מרסל פרוסט, חלק ב': לא פחות משמאלפת כאן פרשת התאהבותו של שארל סוון באודט בסימן ציור "ציפורה" של בוטיצ'לי (כמתואר במאמר קודם), מאלפת פרשת קמילת אהבתו של סוואן בסימן המוזיקה, וביתר דיוק – קטע הסונטה לכינור ופסנתר מאת ונטיי. נציין כבר בשלב מוקדם זה, שבניגוד להתייחסות ישירה ומפורשת של פרוסט לציירים ולציירים ידועים, סונטת-ונטיי שלו היא סונטה דמיונית שחוברה לכאורה בידי מלחין בדיוני ((Venteuils. פרוסט שב אל הסונטה הזו מספר פעמים לאורך "בעקבות הזמן האבוד" ומייחס לה משמעות רבה בחיי הרגש של גיבורו, סוואן. יש אומרים, שפרוסט התכוון לרמז למוזיקה של גבריאל פורה או סזאר פרנק, וישנם משוכנעים שהכוונה לסונטה לכינור ופסנתר מאת קאמיל סן-סאן (1885). כך או אחרת, מרתקת העובדה, שסונטת-ונטיי לא נכתבה מעולם, מוזיקה בלתי קיימת.

 

סוואן, כזכור, הוא חוקר אמנות ואספן אמנות, מי שלמד עשר שנים ארכיטקטורה ועתה הוא מסור למחקרו הגדול על יאן ורמיר, ההולנדי. בעבורו, ראיית בני אדם בעדשת הציור היא עניין של יום ביומו ("נטייתו האופיינית מאז ומתמיד, לחפש קווי הקבלה בין היצורים מן החיים לבין הדיוקנאות שבמוזיאונים, התקיימה בו עדיין…"[1]). וכך, למשל, כשהוא מוזמן לנשף בבית סנט-אוורט, הוא מודד את המשרתים הניצבים בפתח, האחד כדומה למוציא-להורג בציור רנסנסי, השני כדומה ללוחם מציוריו של מאנטנייה, השלישי בדמות ציור של אלברכט דירר, ועוד. זהו ההקשר הנפשי של סוואן, בו ידעה נפשו מהפך לגבי דמותה של אודט מהרגע בו החל לראותה במתכונת ציור "בת-יתרו" (ציפורה) של בוטיצ'לי. ועל כך הרחבנו.

 

כל עוד יוקדת אהבתו של סוואן לאודט, מתוּוכת ונתמכת אהבה זו באותו פרט מציור-הקיר של בוטי'צלי ב"קפלה הסיסטינית". הנה כי כן, בשיא אהבתו, חוזר אזכור הצייר הפלורנטיני בהקשר לסבר-הפנים הכאוב של אודט: "כך דמתה בעיניו, עוד יותר מתמיד, לכמה מדמויות הנשים של צייר ה'פרימאוורה'. גם על פניה הייתה כרגע ארשת נפולה ומעונה כשלהן, הנראית ככורעת תחת עומס כאב כבד מנשוא, בעוד הן פשוט מניחות לישו ינוקא להשתעשע ברימון, או מביטות במשה היוצק מים לכד."[2]

 

לנתוניה הגופניים של אודט (שלא לומר, נתוניה הרוחניים: סוואן מייחס לה נחשלות תרבותית מהמעלה הראשונה: "היא שאינה מסוגלת להבדיל בין באך לקלאפיסון"[3]; קלאפיסון הוא מחבר אופרות קומיות מהדרגה הנמוכה) – לאלה אין שום חשיבות לגבי קיומה של אהבת סוואן אליה, כל עוד דמותה נראית לו בעדשת בוטיצ'לי. ועובדה:

"מצד הגוף עבר עליה שלב לא טוב: היא נתעבתה; והקסם הדווּי ורב ההבעה, מבטיה המשתאים והחולמניים של פעם, חלפו כמדומה יחד עם עלומיה. מכאן שהלכה ויקרה ללבו של סוואן דווקא בשעה שלמעשה נראתה לו יפה הרבה פחות משהייתה בעבר."[4]

 

עתה, רק בכוח זיכרונו את אודט של פעם, אודט הבוטיצ'לית, שרירה אהבתו של סוואן. אך, דומה, שנגזר על אהבה זו שתתפוגג.

 

ואכן, סדקים נבעים באהבה זו, בין אם משום התקררותה של אודט, בין אם משום משיכתה לרוזן דה-פורשוויל ובין אם משום הפיחות שחל במעמדו של סוואן בעיני ה"סאלון" של הגברת ורדורן (ממנו מוּדר סוואן, בעוד אודט ממשיכה להיות מוזמנת אליו). זהו שלב הקנאה האיומה שנתקף בה סוואן, הרדוף על ידי חרדות בגידותיה של אודט עם דה-פורשוויל ועם גברים אחרים. וקנאה זו הולכת ומתעצמת ככל שאודט מתרחקת יותר, נעדרת יותר והופכת מדומיינת יותר. בשלב זה, תיעוב אודט והאהבה לאודט מתרגשים לחילופין בנפשו המעונה של סוואן. "אם נתקל מבטו בתצלומה שעל שולחנו, או כאשר באה אליו, היה מתקשה לזהות בין דמות הבשר או הקרטון לבין הטלטלה המענה והמתמדת שקיננה בתוכו."[5] עודנו נאחז בזיכרונות הימים הטובים שלו ושל אודט, אך עתה כמוהו כאותו "האסתטיקן החוקר את המסמכים ששרדו מפירנצה של המאה החמש-עשרה על מנת להיכנס לנבכי נפשן של הפרימאוורה, הבֶּלָה-וַאנָה, או הוונוס של בוטיצ'לי."[6] דהיינו, לא עוד היחס הבלתי אמצעי של סוואן לרפרודוקציה של "ציפורה".

 

כך, עד לרגע המפנה, עד ל"פֶּריפּיטֶאָה" האריסטוטלית. שעתה, לא עוד הציור הוא מתווך הדמיון והרגש, כי אם… המוזיקה. כי עתה, גואה בו בסוואן הצורך במוזיקה – "צורך לשמו, צורך אמנותי, פרוורטי…"[7], צורך שממלאו בגודש רוחני ואשר אותו הוא מזהה תחילה עם עונג נוכחותה הנעדרת של אודט.

 

קטגוריות
אמנות וספרות הגיגים על האמנות פרוסט: בעקבות היפה האבוד

מרסל פרוסט, בוטיצ'לי ודפוסי היופי (א)

        

              מרסל פרוסט, בוטיצ'לי ודפוסי היופי (א)

 

רבות נכתב על אודות הידרשותו של מרסל פרוסט בספריו ליצירות אמנות נודעות. דמותו של הצייר, ביש, נוכחת בחלק ג' של "בעקבות הזמן האבוד"; גיבור היצירה – שארל סוואן – הוא חוקר אמנות המתמחה בציורי יאן ורמיר, גם אספן אמנות איכותית (בין השאר, ברשותו ציורים של קורו ושל רובנס); ואילו לאמנים קלאסיים דוגמת ג'וטו, מאנטנייה ובליני ונוספים (כ- 30 ציירים ידועים מצוינים ברומן הנדון) תפקיד חשוב בעיצוב דמויות ומצבים לאורך שבעת הכרכים. ברם, ליצירה אחת של אמן קלאסי אחד מעמד מיוחד: ציור דמותה של ציפורה, בת-יתרו, בתוך הציור "חיי משה" שצויר ב- 1480 בידי סנדרו בוטיצ'לי ב"קאפלה הסיסטינית" שבוותיקן. דיוקן ציפורה (שאין בה שמץ מאותה "אישה כושית" תנ"כית, אלא כולה יופי בוטיצ'ליי עתיר-גרציה) עולה בהקשר לסיפור האהבה שבין סוואן לבין אודט. חשוב לעקוב אחר המפגש המוקדם בין השניים:

"…כשערב אחד, בתיאטרון, הוצג בפנֵי אודט דה קרסי בתיווכו של ידיד משכבר […]. נתגלתה אישה זו לסוואן אומנם לא כחסרת יופי, אך כבעלת סוג יופי שלא מדבר אליו, שלא מגרה בו כל תשוקה, שגורם לו אפילו למין דחייה גופנית […]. הייתה לה צדודית חדה מדי, עור דקיק מדי, עצמות לחיים בולטות מדי, תווי פנים סחופים מכדי שתמשוך אותו. עיניה היו יפות, אלא שכה גדולות היו עד שכרעו תחת כובדן, התישו את שאר פניה ושיוו לה תמיד פרצוף חולני או חמוץ."[1]

 

אין ספק: סוואן רחוק ביותר מלייחס יופי לאודט, אף אטרקטיביות מינית. וכך, במהלך ביקוריה של אודט אצל סוואן, רק הוחרפה התרשמותו של האחרון מאודט, "האכזבה שחָווה למראה הפנים שייחודם נשתכח ממנו בין פגישה לפגישה, עד כי לא זכר שכה עזי מבע הם, וגם לא כי חֵרף עלומיה הם כה נבולים."[2]

 

אלא, שאז מתרחש מהפך קיצוני: בביקורו השני של סוואן בבית אודט הוא מביא לה תחריט שביקשה לראות – דיוקן ציפורה מתוך הציור הנ"ל של בוטיצ'לי – ונדהם לגלות את הדמיון בינה לבין דמות בת-יתרו. עתה, לפתע, לא עוד פנים חמוצות, סחופות וחולניות היו פני אודט, כי אם "…פקעת של קווים דקים ויפים, […] מצרפים את מקצב העורף לשפיעת השיער ולצניחת העפעפיים, כמו בדיוקן…"[3] וכך,

"הוא התבונן בה: מיקטע מציור הקיר הופיע בפניה ובגופה, ולמן אותו רגע היה תמיד שב ומנסה לגלותו בהם, […]. ולמרות שדבק כמובן בציור המופת הפלורנטיני רק משום שגילה בו את אודט, בכל זאת גם לה שיווה הדמיון יופי, אף אותה הפך לנדירה יותר. סוואן גינה את עצמו על שלא הכיר עד כה בערכה של בריה שהייתה זוכה להערצתו של סנדרו הגדול. […] הצירוף 'יצירה פלורנטינית' עשה שירות גדול לסוואן. כשם-תואר, איפשר לו להחדיר את דמותה של אודט לעולם של חלומות, שעד אז לא הייתה לה בו דריסת רגל ועתה ספגה ממנו אצילות."[4]

 

עתה, הציב סוואן על שולחן-עבודתו את הרפרודוקציה של ציפורה לבוטיצ'לי, וזו פעלה עליו ביתר שאת בכיוון ההכרה, לא רק ביופייה של אודט, אלא גם בעוצמתה הארוטית:

"אותה אהדה סתמית, הרוחשת בנו לנוכח יצירת מופת, נהפכה כעת, בהכירו את המקור החי ל'בת-יתרו', לתשוקה אשר מכאן ואילך פיצתה על מה שלא הפיח בו מלכתחילה גופה של אודט. כאשר האריך להתבונן בבוטיצ'לי, היה מהרהר בבוטיצ'לי שלו, שבעיניו נראה עוד יפה ממנו, ומדי קַרבו אל עצמו את תצלומה של ציפורה, דימה שהוא חובק את אודט אל לבו."[5]

 

מכאן ועד כיבושה של אודט הייתה הדרך קצרה. עדיין, היה זה הציור הפלורנטיני שתמך במהפך המיני ובמימושו: "הוא החליק את ידו האחרת לאורך לחייה של אודט; היא נעצה בו מבט, בארשת חמורה ומתרפקת השורה על הנשים בציוריו של הרב-אמן מפירנצה, שדמו לה לדעת סוואן […], בטרם הניחה לפניה – כאילו בעל כורחה – לצנוח על שפתיו […]. לאחר שכבש אותה בסופו של הערב ההוא…"[6]

 

הנה כי כן, סוואן, המלומד היהודי המרבה לרכוש רפרודוקציות של אמנות קלסית, חייב לראות את אודט בעדשת האמנות הגדולה: פה בעדשת ציורי וואטו[7], שם בעדשת ציורי רמברנדט.[8] כי, בעבורו, ללא עדשת האמנות, קורס היופי.