Archive for ‘עשה לך תנ"ך’

נובמבר 23, 2015

אבישג והשרביט

                            אבישג והשרביט

 

 

פרשת אבישג השונמית מטרידה את מנוחתו של כל זכר מצוי, ובפרט משהתקרב לעת זִקנה. אותו זכר מצוי מהרהר לו במלך דויד ה"זקן בא בימים", שסבל מקור, ולא שום תוספת ביגוד ולא שום תוספת שמיכות ואף לא הגברת חום-התנור – כולם לא יעזרו, עד שתובא לירושלים אותה "נערה בתולה", יפיפייה ("והנערה יפה עד מאד") המתגוררת בשוּנָם (עיר דרומית לגבעת המורה וצפונית לגלבוע), אבישג שמה. עתה, משמשת אבישג בירושלים "סוכנת" למלך "ותשרתהו והמלך לא יְדָעה." ("מלכים א'", א', 4) בכוחנו לדמיין את השירותים שהעניקה אבישג למלך הזקן הקופא מקור: עיסוי, מן הסתם, אולי גם אמבטיות לוהטות; אבל לבֵּנו מעט מתחמץ, אף נכמר, מול התמונה העולה בדמיוננו הפרוורטי, זו של הבתולה היפיפייה והעירומה, הנשכבת לצד גוף המלך, החושק אך חסר האונים. כה חבל: כָּדוּרון כחלחל אחד, והכול היה מסתדר לתפארת מדינת ישראל.

 

ועוד עולה בדמיוננו מראהו של אדניהו, בנו של דוד, עלם גדוש-הורמונים, הרואה בארמון את "פצצת המין" נכנסת לחדר-השינה של אבא. קשה.

 

במסכת "מגילה "(י"ב, ע"א) מסופר, שלמעשה לא ממש חיפשו "בכל גבול ישראל" נערות, אלא אנשי ישראל הביאו מעצמם את בנותיהם לדוד, כי חפצו שאחת מבנותיהם תהייה בבית המלך. ורלב"ג (ר' לוי בן גרשון, מהמאה ה- 14) מספר, שאבישג הוגנבה לארמון בתפקיד אדמיניסטרטיבי:

"ותהי לו סוכנת. ר"ל שומרת האוצרות, וזה יהיה סיבה שתוכל לבוא לשכב בחיקו ואיש לא ירגיש… הנה הערימו ושמו אותה סוכנת, כי בזה יעלם עניין היכנסה שם, על מה ועל מה היה, כי יחשבו הרואים שהיא נכנסת לעיין בדבר המינוי אשר שם אותה המלך עליו." (רלב"ג, מלכים א', ב', מו)

 

דבר איננו יודעים על אודות אותה אבישג, למעט שמה, כתובתה ויופייה (שהמקורות אף השווהו ליופייה של חווה). אמנם, לפי "פרקי אליעזר" (כמצוטט על ידי רש"י), הייתה אבישג אחותה של האישה השונמית החכמה, זו שאלישע יחָיה את בנה המת ("מלכים ב', ד'); ולפי מקור אחר, אף נמנתה אבישג על עשרים ושתיים הנשים הראויות ביותר בעולם כולו; אך, האמת היא, שאבישג היא דמות פאסיבית לחלוטין, אובייקט מיני ותו לא בידי אנשי המלוכה, גוף נטול רוח, שאדניהו, בנו של דויד, יחשוק בה אף הוא ויבקש לנכסה לעצמו לאחר ששימשה את אביו. לא לחינם, היעדר ה"אני" הזה של אבישג הציק לחז"ל, ובמסכת "סנהדרין" (דף כ"ב, ע"א) של התלמוד הבבלי הם נתנו לה פתחון פה:

 

מסתבר, שהנערה תבעה מהמלך נישואים כדת וכדין, אלא שדויד, נעבעך, הוגבל בדין תורה ל- 18 נשים בלבד, ואבוי, הושלמה מיכסתו, ומכאן שלא יכול היה לשאת את אבישג. אלא, שזו האחרונה אינה פראיירית והיא עונה למלך בפתגם אירוני, אכזרי לא במעט, שבתרגומו מארמית ייקרא בערך כך: "כשלגנב לא נותר מה לגנוב, הוא הפך לצדיק". ומפרשים הפרשנים: פעם, כשזיקפתך לא אכזבה, לא היססת לקיים יחסים עם אישה נשואה (בת-שבע). ואילו עכשיו, כשאתה אימפוטנט, אתה בא וטוען שאני אסורה עליך… מה ענה דויד על העלבון הצורב הזה? לפי מסכת "סנהדרין", הוא ציווה להביא מיד את בת-שבע והוא קיים איתה לא פחות משלושה-עשר משגלים רצופים. וכל זאת לעיני אבישג. מלך הדויד הזה.

 

כיון שכך, הכיצד זה –תוהה הזכר המצוי – נמנע המלך האומניפוטנטי מקיום יחסים עם הבתולה המדהימה משונם? התשובה המסורתית ברורה: כוח העמידה העילאית נגד יצר-הרע בזכות דבֵקות בחוקי התורה. ודומה, שכה הצליח המלך בהתעלותו הרוחנית, עד כי נכתב – "…ואבישג השונמית משרת את המלך"; משרת, לא משרתת; משמע: אבישג איבדה את זהותה הנשית במחיצת המלך…

 

אלא, שבעיני אחרים, נותרה אבישג כשהייתה: אישה מושכת ביותר. עובדה: הנסיך אדניהו מבקש מבת-שבע, שתתערב לטובתו אצל המלך שלמה (אחיו), למען תינתן לו הבתולה לאישה. חודשים ארוכים שדמותה, הנכנסת לעת לילה אל יצועי אביו, אינה מרפה ממנו. אלא, כפי שכבר נכתב רבות, סביר אף יותר, שהנושא אינו סקס, אלא קרָב על שלטון. שברובד המאבק על המלכות, זכייה בפילגש של אבא-דויד פירושה נקודות לזכותו של אדניהו, גם אם כבר הפסיד את כס המלכות לטובת שלמה. והלא אנחנו זוכרים את הסיפור על אבנר בן-נר שניכס לעצמו את רצפה בת-איה, פילגשו של המלך שאול. או הסיפור על אבשלום המקיים יחסים עם פילגשי אביו, דויד, לפי עצת אחיתופל. כאילו ראשיתו של כל שרביט וכיבוש-כס-מלכות בזיקפה שרביטית ובכיבוש מסוג אחר, כיבוש פילגש המלך.

 

 

עוד על שרביט ופאלוס:

"כבוד גדול נוהגין במלך ומשימין לו אימה ויראה בלב כל אדם שנאמר שום תשים שתהא אימתו עליך אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ולא בכתרו ולא באחד מכל כלי תשמישיו וכשהוא מת כולן נשרפין לפניו וכן לא ישתמש בעבדיו ושפחותיו ושמשיו אלא מלך אחר לפיכך אבישג היתה מותרת לשלמה ואסורה לאדוניה." (רמב"ם, הלכות מלכים, פרק ב', הלכה ב')

 

האיסור להשתמש בשרביטו של מלך הוא איסור מעשי ומטאפורי כאחד: שלהשתמש בשרביטו של מלך הוא גם לעשות תשמיש "שרביטי" בפילגשו. אדניהו ניסה לעשות זאת, אף כי ללא הצלחה, שכן, מתחוור לנו שגם הוא היה אימפוטנט, אף כי מסוג אחר.

 

אני מנסה להבין את אדניהו, הגם שספר "מלכים א'" מתייצב בנחרצות נגדו ולטובת דויד ושלמה. כי, כשאני קורא ב"שמואל ב'" על הילדים שנולדו לדוד, אני מכיר בזכות המלכות של אדניהו כקודמת לזו של שלמה:

"ויולדו לדויד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינועם היזרעאלית; ומשנהו כִּלאָב לאביגל אשת נבל הכרמלי; והשלישי אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור; והרביעי אדניה בן חגית והחמישי שפטיה בן אביטל; והשישי יתרעָם לעגלה אשת דויד. אלה יולדו לדויד בחברון." ("שמואל ב'", ג', 5-2)

 

טוב, אז אמנון, הבכור, יצא מהמשחק בעקבות הפרשה המינית עם אחותו, תמר, ולאחר שנהרג בפקודת אבשלום ("שמואל ב'", י"ג, 28). באשר לאותו כלאב בן-אביגייל, התנ"ך מחק את קיומו כלא היה, והדעת נותנת שלא היה ראוי למלוכה ו/או שלא ראה את עצמו ראוי לה, הגם שהיה הבא בתור לאחר אחיו הבכור. אבשלום? הוא, כזכור, שילם את מלוא המחיר על יהירותו (כולל "התעסקותו" עם פילגשי אביו) ומצא את מותו על ענפי עץ האֵלָה ביער אפרים. אם כן, הגיע תורו של אדניה (או אדניהו). הוא היורש הטבעי של מלכות בית דוד, ולבטח הוא קודם לאותו בן האישה החוטאת, שבגדה בבעלה עם המלך, כלומר לשלמה, בנה של בת-שבע. שום הבטחה שהבטיח אביו ז"ל לבת-שבע לא תשווה לזכותו הטבעית. ועתה, משרואה הוא את שלמה זוכה בכס, לא נותר לו אלא לנסות את התרגיל הידוע של ניכוס פילגש-אביו, הלא היא אבישג. אלא, שאדניהו אינו מתוחכם דיו (זוהי האימפוטנציה שלו), ובסכלותו כי רבה, הוא פונה לבת-שבע שתדבר ללבו של שלמה על מנת שתוּתר לו השונמית. בזאת, כמובן, חרץ את דינו למוות.

 

יותר לא שמענו על אבישג. יפה ומושכת ככל שהייתה, אפשר-גם-אפשר שנותרה בבתוליותה כל חייה: מי יעז לקיים עמה יחסים לאחר ששימשה את המלך דויד?! ואם כבר קרב מישהו אל מיטתה, כלום הצליח לתפקד בדמיינו את אדונה המלכותי של הגברת? ומה הסיכוי שנותר לה בירושלים לאחר מות דויד, שעה שנידונה לחסדי בת-שבע, שלבטח שטמה אותה. אף סביר, שבת-שבע דאגה לגרשה בחזרה לשונם. בדמיוני, אני רואה אפוא את אבישג יושבת בודדה ומדוכדכת בביתה שבשונם, עקבות יופייה לא דהו והיא משקיפה אל גבעת המורה ונזכרת בלילות המביכים ההם עם דויד, אך ימי תפארת (כמעט) מלכותה, ימים שנגוזו. ולמרות הכול, וחרף גילי המתקדם מאד, איני יכול שלא לזמזם לעצמי את שירו של אריק איינשטיין:

"אבישג, אבישג / אני רואה לך הכל/ אבישג, אבישג/ אני פשוט כבר לא יכול,// מה את מחייכת/ ועושה לי סימנים/ מבטך שולחת לעברי,/ אבישג אני אוהב אותך כל כך/ אבישג, אבישג // אבישג, או אבישג/ איני יכול עוד בלעדייך/ אבישג אבישג/ אני נכסף להיות איתך."

 

אוקטובר 9, 2013

עיבורים קשים

                               עיבורים קשים

 

כמה אירוני, שהבטחת השפע הגנטי לאברהם מפי הקב"ה נענתה בנבחרת של אימהות-אומה, שחלקן עקרות, דוגמת שרה ורחל. לא מקרית הסמיכות בין הבטחת הזרע האינסופי לאברהם ב"ברית בין הבתרים" ("בראשית", ט"ו) לבין הפסוק "ושרי אשת אברם לא ילדה" (ט"ז, 1). אפילו רבקה, אנו מציינים לעצמנו, המעיטה ללדת (יעקב ועשו. והשוו, למשל, למילכה, אשת נחור, אחי אברהם, שילדה לו שמונה בנים ומי יודע כמה בנות (כ"ב, 23-20). מה היה גורלו של עם ישראל, אנו תוהים, אלמלא וולדנותה של לאה, האהובה בדרגה ב' של יעקב אבינו ("וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה." – כ"ט, 31)?

 

עודנו בסוגיית ההולדה התנ"כית. במהלך הברית השנייה שכָּרַת אלוהים עם אברהם הוא הבטיחו בן משָרָה (י"ז, 16-15, 19). אפילו את שם הבן הצפוי – "יצחק" – הבטיחו אלוהים באותו אירוע. וכיון שכך, מתבקשת השאלה: מה תפקידם של שלושה המלאכים, מבשרי הלידה, בפרק שלאחר מכן? מה צורך יש בהם?

 

אני נוטה להסכים עם ידידי, ד.ד., שבפניו שטחתי את השאלה ואשר ענה: תפקיד המלאכים לשכנע את שרה. אכן, בכל הקשור לנושא לידת הבן, את שרה צריך היה לשכנע באופן אישי. הבה נזכיר: עוד בפרק י"א, בטרם הגיע אברהם מאור-כשדים לכנען, נכתב: "ותהי שרי עקרה אין לה ולד." (י"א, 20) אברם-אברהם, היוצא לכנען, הוא גבר בן 76. סביר מאד להניח, שאברהם ושרה ניסו פעמים רבות להביא ילד לעולם, ולשווא. אני גם מניח, שלשרה נמאס מהניסיונות. מה גם, שבזקנתה, תשוקתה המינית פחתה, מן הסתם, אם לא כלתה. עכשיו, ערב ביקור המלאכים, אברהם הוא כבר בן 99. זה עתה מל את עצמו, אבר מינו פצוע, ובתנאי הרפואה וההיגיינה דאז, סביר שהפצע נרפא לאט, כולל דלקות וכאבים. ספק רב אם אברהם זקוק לזקפה בנתונים רפואיים אלה. בכלל, בשלב זה, לאחר כל השנים, יחסי מין בין אברהם ושרה "צולעים" מאד, אם בכלל קיימים. מה גם, שהכתוב מדגיש את אובדן הווסת של שרה (י"ח, 11), כך שאפשרות היריון היא ממנה והלאה. ויחסי מין למען יחסי מין? לשרה בת ה- 90 אין כוח למטרד הזה, ואילו לאברהם, במידה שכוחו במותניו, יש תחליפים – הגר וקטורה.

 

read more »

אוקטובר 8, 2013

ההולדה, הנצח והמוות

                         ההולדה, הנצח והמוות

 

אדם וחווה גורשו מגן-עדן בעוון חטא עץ-הדעת, ברם עיקר מעייניהם היה דווקא עץ-החיים. שהרי קראנו:

"…ויַשכֵן מקֶדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים. והאדם ידע את חוה אשתו ותלד את קין ותאמר קניתי איש את ה'." ("בראשית", ג', 24; ד', 1) סמיכות משמעותית: כיון שנחסמה הדרך לעץ החיים, משמע לחיי נצח, מולידים אדם וחוה ילדים (שהרי מיד, בהמשך לכתוב, קראנו: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל…" (ד', 2). הולדת ילדים, אנו אומרים, היא הניסיון האנושי לשמר את טעם הפרי של עץ החיים, משמע להבטיח ולו רק שמץ של חיי נצח: זרענו יישא עמו את זכרֵנו. אם תרצו, "עץ היוחסין" המשפחתי הוא תחליף עץ-החיים. מכאן גם פשר הביטוי "קניתי איש את ה'": בראתי אדם מאלוהים; משמע, זכיתי לקורטוב מהאינסוף האלוהי. כאילו הוספנו פסיק בין "קניתי איש" לבין "את ה'".  לאשליה זו של אינסופיות עונה, כמובן, התנ"ך מיד בסיפור רצח הבל. המוות, נאמר לנו, הוא התשובה הקיומית לאותה נגיסה-לכאורה בפרי עץ-החיים שעה שאנו מביאים ילדים לעולם. המוות הוא ההתפכחות מאשליית חיי הנצח.

 

read more »

אוגוסט 2, 2013

עוד 2 פרקי אל-אהבה

עוד 2 פרקי אל-אהבה

 

[שני הפרקים שלהלן מתווספים לשישה "פרקי אל-אהבה" המופיעים ב"מחסן" הנוכחי בקטגוריה של "פילוסופיה" והם מהווים חלק מספר גנוז בנושא האהבה]

 

ז. האם אהב אדם את חווה?

 

התשובה המצערת והאומרת דרשני היא "לא". כלומר, לא זו בלבד שהמילה "אהבה" ו/או הפעל "אהב" אינם נזכרים כלל בסיפורי אדם וחווה, אלא שבחינת יחסי בני הזוג הראשון מעלה, לכל היותר, קשר מיני העטוף בהטלת אשמה (כזכור, אדם מאשים את חווה בחטא אכילת פרי העץ האסור) ושליטה ("והוא ימשול בך"). עוד נחזור לבחינת היחסים הללו. אך, קודם לכן, נציין, שמושג האהבה מופיע בתנ"ך, קודם כל, בהקשר ליחסי הורים וילדיהם, ורק לאחר מכן, ליחסי גבר ואישה. שכן, הפעם ראשונה שמופיע בתנ"ך הפעל "אהב" היא בהקשר לאהבת אברהם את בנו, יצחק, וזאת בסיפור העקידה: "קח את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק…" ("בראשית", כב', 2). רק לאחר מכן, מצוינת אהבת יצחק לרבקה: "ויקח את רבקה ותהי לו לאישה ויאהבה…" (כ"ד, 67). לקורא בספר "בראשית" נוצר הרושם, שאהבה פנים-משפחתית קודמת לאהבה רומנטית. פרק כ"ה, פסוק 28 אף מגדיל לצרף שתי אהבות גם יחד, אהבת אב ואהבת אם: "ויאהב יצחק את עשו…" לצד "ורבקה אוהבת את יעקב."

 

פרשת האהבה הרומנטית הגדולה הראשונה בהיסטוריה היא, כמובן, זו של אהבת יעקב, רחל ולאה. כאן נפרשים, לראשונה בהיסטוריה, חבלי האהבה וכוחה העז, זו שעליה ייאמר ב"שיר השירים": "כי עזה כמוות אהבה" ("שיר השירים", ח, 6).

 

"ויאהב יעקב את רחל" ("בראשית" כ"ט, 18). הדוד הרועה אוהב את בת אחיו היפה, רועה אף היא. מעולם לא נכתב שהנערה אהבה את דודה. כך או אחרת, במשך 14 שנים תמימות  – משך תפארת עלומיו – עָבַד יעקב בשרותו של לבן על מנת לזכות בבתו, אותה כה אהב (הגם שאנו תמהים הכיצד זה שלא הבחין, שם בלילה, שלא רחל היא זו השוכבת ביצועו אלא לאה…). כה עזה אהבת הדוד לבת אחיו, עד כי שבע השנים הראשונות של עבודת הפרך במרעה נדמים לו "כימים אחדים באהבתו אותה" (כ"ט, 20). ומה שעוד מלמד אותנו הכתוב בפרשה זו הוא, להבחין בין אהבה לבין יחסי מין. שכן, לאורך כל אותה תקופה, יעקב אינו חדל לשגל ולהפרות גם את לאה, את זלפה ואת בלהה, אשר אותן לא זיכה התנ"ך בפעל האהבה. אפשר, שהאחד והיחיד שמתחרה בתנ"ך עם יעקב בכוח האהבה המתעלה על סיפוקים יצריים הוא רחבעם, שאודות אהבתו למעכה אנו קוראים:

"ויאהב רחבעם את מעכה בת-אבשלום מכל נשיו ופילגשיו כי נשים שמונה-עשרה נשא ופילגשים שישים ויולד עשרים ושמונה בנים ושישים בנות." ("דברי הימים ב'", י"א, 21).

 

read more »

מאי 7, 2011

האידיאה התנ"כית של הכתיבה

     האידיאה התנ"כית של הכתב והכתיבה

 

השפה העברית והתנ"ך לא הציבו חיץ לשוני ברור בין הפעל ספ"ר לבין שם-העצם "ספר". הדיבור (לספר את הסיפור) והכתיבה (כתיבת הספר) נמזגו זה בזו. אלא, שבדיקת הפעל ספ"ר בתנ"ך תעלה, שרוב מכריע של השימוש בפעל חל על תיאור מעשי אלוהים או דברי-תשבחותיו: "השמים מספרים כבוד אל" ("תהילים", י"ט,2), "…למען ספר שמי בכל הארץ" – "שמות", ט', 16), "ונספרה בציון את מעשה ה' אלוהינו" ("ירמיהו", נ"א, 10), וכיו"ב. לספר את דבר האבות, לספר חלום, וכו' – מרבית השימוש הנותר בפעל ספ"ר טעון אף הוא במיתיות. ללמדנו, שהזרימה נטולת-החיץ מן הפעל אל שם-העצם, אל הספר, מטעינה-מראש את מושא-הסיפור באינסופי.

 

"זהו ספר תולדות אדם", נכתב ב"בראשית" (ה', 1). זו הפעם הראשונה שהוזכר מושג הספר בתנ"ך. הפסוק שנעל את הפרק הקודם ציין את הולדת אנוש, בן-שת, ו"אז הוחל לקרוא בשם ה'." ("בראשית", ד', 26). רוצה לומר: התנאי להיות ספר הוא קריאת שם אלוהים.

 

read more »