קטגוריות
עשה לך תנ"ך

כל הארץ נביאים נביאים

                             

לא ברור מה קרה שם, אחרי מלכותם המפוארת של דוד ושלמה, אבל משהו קרה שגרם להִתְרבּות הפתאומית ומעוררת-השתאות של נביאים בישראל: לפתע-פתאום, אינספור נביאים מימין ומשמאל, ממש נחילי נביאים. וכך, אם ירבעם הצעיר פגש בשדה את " אחיה השילוני הנביא" ("מלכים א'", יא, 29), ואילו רחבעם פגש ב"שמעיה איש-האלוהים" (יב, 22), הרי שזמן קצר לאחר מכן, מפגיש הכתוב את ירבעם בבית-אל עם "איש אלוהים בא מיהודה" שמתנבא מעל המזבח. אלא, שבה בעת, "ונביא אחד זקן יושב בבית-אל" (יג, 11), והלה מזמין לביתו את "איש האלוהים" ומודיעו: "גם אני נביא כמוך ומלאך דיבר אלי בדבר ה'…" (יג, 18). וכמובן, אליהו הנביא בימי אחאב. אלא, שאליהו אינו לבד: "…ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמישים איש במערה…" (יח, 5). מאה נביאים, לא פחות. האם אחד מאלה הוא ה"נביא אחד" שניגש אל אחאב והתנבא באוזניו בנושא מלחמתו עם בן-הדד מלך ארם? וכלום זהו אותו "איש האלוהים" שניגש לאחאב לעודדו (כ, 28)? ואם אין די בכך, "ואיש אחד מבני-הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה'…" (כ, 35): אחאב מזהה אותו: "…ויכר אותו מלך ישראל כי מהנביאים הוא" (כ, 41). מעט מאוחר יותר, בימי המלך יהושפט, כבר מגיע מספר הנביאים למאות: "ויקבוץ מלך ישראל את הנביאים כארבע-מאות איש" (כב, 6). ארבע מאות! פסטיבל נבואות בישראל:

"ומלך ישראל ויהושפט מלך יהודה יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן פתח שער שומרון וכל הנביאים מתנבאים לפניהם…" (כב, 10).

שניים ממאות נביאים הללו הם צדקיה בן כנענה ומיכיהו בן ימלה. לכל אחד נבואה אחרת באוזני שני המלכים. בעיה: מי מהנביאים הוא נביאי-אמת ומי מהם נביאי-שקר?

"ויצא הרוח [לפי חז"ל, זוהי רוחו של נבות היזרעאלי/ג.ע] ויעמוד לפני ה' […] ויאמר: אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו. ויאמר [אלוהים]: תפתה וגם תוכל, צא ועשה כן. ועתה הנה נתן ה' רוח שקר בפי כל נביאיך אלה…" (כב, 23-21).

לנחילי הנביאים מספר מרכזים בדרום-מזרח ישראל דאז: "ויצאו בני-הנביאים אשר בית אל אל אלישע…" ("מלכים ב'", ב, 2); "ויגשו בני-הנביאים אשר ביריחו אל אלישע…" (ב, 5). מדובר בעשרות נביאים בכל יישוב: "וחמישים איש מבני-הנביאים הלכו ויעמדו מנגד מרחוק…" (ב, 7). יש, שהם מסתופפים בצלו של נביא-על, כגון אלישע: "ואלישע שב הגלגלה והרעב בארץ ובני-הנביאים יושבים לפניו…" (ד, 38). רבים הם בני-הנביאים הללו, כה רבים עד כי  צר המקום מהכילם:

"ויאמרו בני-הנביאים אל אלישע: הנה-נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך צר ממנו. נלכה-נא עד הירדן […] ונעשה לנו שם מקום לשבת שם…" (ו, 1)

מה ההסבר לגל הנביאים הנ"ל? מה פשר הפופולאריות של חוגי "בני-נביאים", שהופעתם הראשונה היא כבר בספר "שמואל א'" ובסיפור על שאול בן-קיש המתנבא עם "חבל נביאים"? ככתוב:

"ויהי כבואך שם העיר, ופגעת חבל-נביאים יורדים מהבמה ולפניהם נבל ותוף וחליל וכינור והמה מתנבאים.  […] ויבואו שם הגבעתה והנה חבל-נביאים לקראתו ותצלח עליו רוח אלוהים ויתנבא בתוכם." ("שמואל א'", י, 10-5)

התנ"ך אינו עונה על השאלה. המפתיע והמוזר הוא, שגם לחז"ל כמעט שלא היה מה לומר בנושא. רמב"ם, לעומת זאת, העיר ב"משנה תורה":

"אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה."[1]

מי הן, אם  כן, אותן להקות של "בני-נביאים" (הקרויים גם "חבל נביאים") מהמאה ה- 9 לפנה"ס, ומה יחסם של בני-נביאים לנביאים של ממש? האם קשורה התופעה למגמה דתית מזרח-תיכונית רחבה, שתכלול  גם את ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל וארבע-מאות נביאי האשרה שנטבחו בידי אליהו על הכרמל ("מלכים א'", יח)? רוצה לומר, האם המוני הנביאים הפיניקיים, שהביאה עמה איזבל לישראל, הולידו את תנועת-הנגד של להקות נביאים או בני-נביאים  הקנאים לתורת ה'? תשובה חיובית, מלומדת ומקיפה נותן לנו חוקר התנ"ך, אריה ברטל, במאמר שפרסם ב- 1978, "עלייתה ושקיעתה של תנועת בני-הנביאים בימי אליהו ואלישע".[2]

"באופן כללי נוכל לומר, כי הן בישראל, הן מחוצה לו, הייתה ההתנבאות בהמון, בייחוד ההתנבאות האכסטאטית, סימפטום של עתות משבר ותסיסה על רקע דתי ולאומי, אך גם חברתי וכלכלי."

א.ברטל מרחיב על אותה תנועה חברתית-דתית, של אלה שפרשו מביתם וממשפחתם, ניזונו מתרומות הציבור, שאופיינו בלבוש אחיד של אדרת-שיער ואיזור-עור, שהתגוררו במגורים משותפים, הסתפקו במועט ואכלו מסיר אחד. הללו נהגו לערוך טקסים דתיים, פתוחים לציבור, וב"התנבאותם" – הם נכנסו לאכסטאזה ("רוח אלוהים") והדביקו בהתלהבותם חלק מקהל-הצופים. יודגש, עם זאת: הקבוצות הללו סרו למרותו של מנהיג, נביא, בעוד "בני-הנביאים" לא ניחנו ברוח-נבואה משל עצמם.

במונחי ימינו, מדובר במין כת רבת-אנפין של פורשי חברה הנאמנים ל"גורו", מאוחדים בקנאות (למלחמת מצווה למען ה'), ששקעה וחלפה מן העולם עם חלוף הסכנה לניצחון עבודת הבעל על עבודת ה'. א.ברטל:

"הסכנה שהייתה נשקפת למעמד ה' כאל בלעדי בישראל התמעטה בסוף ימי אחאב. […] ומאחר שלא נשקפה עוד סכנה לעבודת ה' בישראל, שקטו הרוחות, ולא היה עוד צורך במלחמת מצווה נגד עובדי הבעל מבית…"

ההיסטוריה הפגישה אותנו עם קבוצות שונות של פורשי-חברה הקנאים לאמונתם וערכיהם, דתיים וחילוניים: הקינים ביוון העתיקה, האיסיים במדבר-יהודה, ההיפים בארה"ב, ועוד. כל קבוצה שכזו הגיבה בדרכה לשבר תרבותי/פוליטי/דתי, והשאלה שאני שואל את עצמי בחרדה היא: האם גם הכאן והעכשיו הישראליים מכשירים מין להקות של "בני-נביאים" שאינם בדיוק נביאים?


[1] רמב"ם, "משנה תורה", הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ו'.

[2] https://www.herzog.ac.il › vtc

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

ראשית הפיסול היהודי?

                      

"וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה ויצוק שמן על ראשה, ויקרא את שם-המקום ההוא בית-אל. ואולם לוז שם העיר לראשונה. […] והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוהים…" ("בראשית", כח, 22-18)

"אבן מאבני המקום" (שם, 1), אבן לא גדולה, סלע קטן, משהו להניח עליו את ראשך ולנום. אך, זוהי גם אבן המזוהה עם אירוע היסטורי טרנסצנדנטי, התגלות אלוהים ל"אמן" ה"פסל". כיון שכך, האבן תקודש בטקס בו יצוק עליה יעקב שמן (במסורת העתידית  של משיחת כוהנים ומלכים. ככתוב: "מ̞שחת̞ שם מצבה" – לא, 13) ויכרוך אותה בקריאת שם למקום ולאבן: "בית-אל". שכן, האבן עברה התמרה קיצונית והוטענה בכוח עליון: במדרשים היא תזוהה עם "אבן הראשה" של בית-המקדש (זו המוזכרת ב"זכריה", ד, 7). ב"ילקוט שמעוני" תקושר האבן ל"אבן השתייה", שעליה הושתתה בריאת העולם כולו.

כזה הוא אפוא התהליך ה"פיסולי": א. אבן מקומית, אבן חולין; ב. קידוש האבן בטקס; ג. מקום-האבן הפך למקום אחר; ד. מתן שם לאבן. כך נוצר הפסל היהודי הראשון כאנדרטה דתית, מופשטת, אבן שכולה זיכרון ומילה.

יעקב הוא הפסל היהודי הראשון: גם טקס הברית שכרת עם חותנו, לבן, עומד בסימן הצבת פסל-אבן:

"ועתה לכה נכרתה ברית אני ואתה והיה לע̤ד ביני ובינך. ויקח יעקב אבן וירימה מצבה. ויאמר  יעקב לאחיו: לקטו אבנים. ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן: יגר שהדותא. ויעקב קרא לו: גלע̤ד. ויאמר לבן: הגל הזה ע̤ד ביני ובינך היום, על כן קרא שמו גלע̤ד. […] וע̤דה המצבה אם אני לא אעבור אליך ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה." ("בראשית", לא, 54-52)

אם כן, פעם נוספת: אבן מקומית, טקס קידוש (בהערמת גל האבנים והאכילה) ומתן שם: "יגר שהדותא" (גל עדות) או "גל-עד". כך או אחרת, מבנה-אבן שהוצב בעקבות אירוע היסטורי (ברית השלום בין יעקב ללבן) ולזכר האירוע: פסל-האבן כמצבה, כעדות-נצח וכהבטחה. ערך אסתטי אינו רלוונטי לפסל הזה.

אנדרטת האבן היא פסל-עדות: האבן היא עדה אילמת, זו שראתה ושמעה את האירוע ההיסטורי. הפיכתה מאבן-חולין לפסל-עדות תובעת ריטואל (במקרה זה, סעודה משותפת המונחת על גל האבנים). בגרסה שנייה של האבן הקודמת, זו מבית-אל, קראנו: "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו (אלוהים) ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן." ("בראשית", לה, 14). אפשר אפוא שיצק גם יין.

אבן-עדות: גם לצמד האבנים, בהן נחקקו עשרת הדיברות, העניקו המדרשים את השם "לוחות עדות". שהרי גם שניים אלה הם "פסלים טקסטואליים", המאחדים אבן ושמות (מילים), ואף הן קודשו בטקס טרנסצנדנטי (מתן תורה) ואף הן ניתנו לזיכרון-עד.

אכן, גם משה הוא פסל ("פְסל לך שני לוחות אבנים" – "שמות", לד, 1). לאחר ש"פיסל" את לוחות-הברית – "…וישכם בבקר ויבן מזבח תחת ההר משתים-עשרה מצבה לשנים-עשר שבטי ישראל. וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים…" ("שמות", כד, 5-4)

אבן – אבנים – מצבה – סימן (בפעם זו, מספר, 12 שבטי ישראל) – מזבח – זבח (אכילה).

פסל-האבן הוא מצבה: בין המצבה שהקים יעקב על קברה של רחל לבין פסלי המצבות הנדונים במאמר זה עובר קו אחד של זיכרון ועדוּת. לימים, "יד ושם" ("ישעיהו", נו, 5), כאשר הפסל מרמז על דימוי-יד וכאשר נלווה לו שם. אולי, ראשיתו של פיסול פיגורטיבי (ששיאו התנ"כי בפסל הכרובים במשכן). יותר מזה: זיכרון ועדות, המזוהים עם אנדרטת-האבן ועם מצבת-הקבר, מניחים תודעת אירוע שחלף ואיננו, ואפילו חיים שחלפו. משהו מהמוות נוכח אפוא בפסל-האבן היהודי.

וכך, יהושע, שלאחר כיבוש הארץ:

"ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חוק ומשפט בשכם. וכתוב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלוהים, ויקח אבן גדולה ויקימנה שם תחת האלה אשר במקדש ה'. ויאמר יהושע אל כל העם: הנה האבן הזאת והיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר עמנו והייתה בכם לעדה בפן תכחשון באלוהיכם." ("יהושע", כד, 27-25)

הרי לנו פעם נוספת: אבן גדולה, הצבה מקדשת של האבן (תחת עץ אלה קדושה בחצר מקדש ה' בשכם), זיקת האבן והמילה (הפעם, מילה כתובה: "ספר תורת אלוהים"), עדות לע̞בר (הפעם, עדות-שמיעה: "היא שמעה את כל אמרי ה' אשר דיבר…") והבטחה לעתיד ("פן תכחשון"). האבן הסטאטית והעל-זמנית (לכאורה) עונה לתמורות הזמן, תמורות החיים-מוות והשיכחה. היא הקבוע שבתוך המשתנה.

ועוד פסל אחרון למאמר זה, כאשר האמן-הפסל הוא הנביא שמואל, והצבת הפסל מתרחשת מיד לאחר ניצחון ישראל על הפלשתים:

"ויקח שמואל אבן אחת וישם בין המצפה ובין השן ויקרא את שמה אבן-העזר ויאמר: עד הנה עזרנו ה'." ("שמואל א'", ז, 12)

התהליך זכור לנו: אירוע היסטורי, הצבת אבן כמצבת זיכרון וכעדות, מתן שם לאבן. במתן השם נחתם טקס הצבת הפסל. במתן השם עלתה האבן למעלת סימן. את הפסל יוצר נביא או אב גדול או מנהיג דגול; כך או כך, דמות סמכותית. לא לכל אדם הכוח והזכות להטעין אבן במאגיה של מצבה וע̤דוּת. נשוב ונדגיש: לפֶסל עצמו אין ערך חזותי, באשר ערכו רק כציון סימני המאחד מקום וזמן (מקום וזמן האירוע). מתן השם לפסל חשוב מחומריות-הפסל ושקול לו. סך משמעות הפסל שוכן בהכרת המתבונן והזוכר. פסל-האבן הנדון אינו שונה אפוא מהותית מהתפילין, שהם "אות" (על ידך) והם אותיות והם צו-זיכרון (נס יציאת מצרים).

אבני זיכרון לניצחונות היסטוריים (אסטלות, לדוגמא),או כתובות-זיכרון לפיאור מלכים וכו' מוכּרות לנו רבות מההיסטוריה המזרח-תיכונית הקדומה. גם הגבול בין מצבת-אבן "רוחנית" של זיכרון והבטחה לבין פסל-אבן פגאני – הגבול עדין. ובכל זאת, הצבת האבנים בידי יעקב-משה-יהושע-שמואל, וזאת  לרקע הקשר מונותיאיסטי הכולל איסור חמור על פיסול, פותחת פתח להכרה בתרבות חומרית יהודית עתיקה ואלטרנטיבית.

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

חידת מלאכי

ח י ד ת  מ ל א כ י [פרסום חוזר]

משנכתב: "הנני שולח מלאכי ופִנה דרך לפָני…" ("מלאכי", ג', 1) – האם הכוונה למלאך-ה' ("ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה בא…" – שם, ג', 1), או שמא הכוונה לנביא ושמו "מלאכי"? ואולי מתכוון הכתוב לאליהו הנביא (המוזכר במפורש בפסוק 23 של אותו פרק ג' ובמינוח דומה למדי לפסוק הפותח את הפרק: "הנה אנוכי שולח לכם את אֵלִיָה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא.")? ואפשרות נוספת, המובאת על-ידי פרשן המקרא, א.ש.הרטום, לפיה אֵלִיָה הנביא אינו אלא שמו של מלאך-ה', הוא מלאכי, ולפיכך אין אֵלִיָה זה אותו אליהו התשבי של ספר "מלכים א'"?

לקורא הנבוך נדמה, שיותר משם פרטי של אחד מנביאי "תריעשר", מציינת המילה "מלאכי" – מלאך שלי. וכאשר פותח הספר הזעיר, בן שלושה הפרקים, במילים – "משא דבר-ה' אל ישראל ביד מלאכי" (א', 1) – אין זאת אלא שהדובר מציג עצמו כמלאך-ה' ואין אנו יודעים את שמו לאשורו. בפרט, שבהשוואה לפתיחות ספרי הנביאים האחרים ב"תריעשר", אין הכתוב ב"מלאכי" מציין את שם אביו של הנביא (וראה: "דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי…"; או: "דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל"; וכו' ואם לא זיקה משפחתית, כי אז לפחות אפיון מקצועי ו/או גיאוגרפי נוסח "דברי עמוס אשר היה בנוקדים מתקוע"; או: "דבר ה' היה אל מיכה המורשתי…"; או: "משא נינוה ספר חזון נחום האלקושי"; ואפילו "המשא אשר חזה חבקוק הנביא").

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

TERMINATOR

Terminator                      

 

יש סבורים, שצפניה לא היה אלא המלך חזקיהו בכבודו ובעצמו. אחרים מצביעים על העובדה, שהוא הנביא האחד והיחיד ב"תרי-עשר" שמקושר אחורנית לשושלת בת ארבעה דורות (מה שעשוי להצביע על ייחוסו). יש שיעלו על נס את העובדה, שנמנה על הנדירים בנביאי "תרי-עשר" שזכו לדיוקן מידי מיכלאנג'לו על תקרת הקאפלה הסיסטינית שבוותיקן. אך, הכול יסכימו, שנבואת תוכחה חמורה ומבהילה מזו של צפניה לא נמצאת ב"תרי-עשר", ואולי גם לא בספרי הנביאים בכלל.

 

כי, מעבר לברק הלשוני (כאן מקור הביטוי "לחפש בנרות": "אחפש את ירושלים בנרות…" – "צפניה", א, 12; או מקור הביטוי: "הקופאים על שמריהם"[1] – שם, שם), צפניה בן כושי בן גדליה בן אמריה בן חזקיה בישר את הנורא מכל – לא רק את העונש הצפוי לחוטאים, אלא את חיסול הבריאה האלוהית כולה.

 

כנראה, ששכח את ברית הקשת בענן, שכרת הקב"ה עם נוח למחרת המבול, ואת הבטחתו שלא להכרית יותר את האדם והחי. שאחרת, כיצד יכול היה צפניה להכריז:

"אָסֹף אָסֵף כֹּל, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה–נְאֻם-יְהוָה.
אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף עוֹף-הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם, וְהַמַּכְשֵׁלוֹת, אֶת-הָרְשָׁעִים; וְהִכְרַתִּי אֶת-הָאָדָם, מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה–נְאֻם-יְהוָה." (שם, א, 3-2)

 

השמדה טוטאלית, טרמינאלית, של כלל האדם והחי. הפעם, לא עוד מבול, כי אם –

"יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל׃ […] וַהֲצֵרֹתִי לָאָדָם, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים,[…] וְשֻׁפַּךְ דָּמָם כֶּעָפָר, וּלְחֻמָם כַּגְּלָלִים." (שם, א, 17-15)

 

חושך ודם. כיבוי השמש והמאורות. שואת סדום ועמורה בגלגול חדש ומורחב: "כִּי-מוֹאָב כִּסְדֹם תִּהְיֶה וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה…" (שם, ב, 9)

 

צפניה בהיסטריה. צפניה נסחף. לרגע, הוא מתעשת, ולאחר מכירת החיסול הטוטאלית, הוא מצמצם את טווח ההשמדה ל"שאר הבעל" ול"כל עם כנען" ול"ירושלים" ול"אשקלון" ו"אשדוד". אלא, שפעם נוספת הוא נסחף, מרחיק אל מעבר לכנען וחבלי פלשת, ומחסל את אשור, נינווה, "כָּל חַיְתוֹ גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד…" (ב, 14). ושוב, ירושלים: "נְבִיאֶ֙יהָ֙ פֹּֽחֲזִ֔ים אַנְשֵׁ֖י בֹּֽגְד֑וֹת כֹּהֲנֶ֙יהָ֙ חִלְּלוּ־קֹ֔דֶשׁ חָמְס֖וּ תּוֹרָֽה." (ג, 4) ואז, בחזרה לחיסול הגלובאלי: "הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם […]כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ." (ג, 6, 8)

 

מפחיד הצפניה הזה. אין להשוות, לא בהיקף ולא בתוכן, את חזון "יום ה'" שלו לחזונות "יום ה'" של שאר נביאי "תרי-עשר". צפניה הוא ה- Terminator האולטימטיבי. ונדגיש: "יום ה'" הוא בשורתם הגדולה והראשית של הנביאים האחרונים : ישעיהו ניבא על "יום נקם לה'", יום אימתני בו יהפכו נחלי ציון לזפת ועפרה יהפוך לגופרית, היום בו ציון "תחרב לנצח-נצחים" ("ישעיהו", לד, 11-8). ואם עוד נותר בלבנו ספק לגבי הקשר המהופך בין חזון זה לבין בריאת העולם, באות המילים – "ונטה עליה קו-תהו ואבני-בהו" (שם, 11). ובמקום נוסף, כיבוי המאורות מימי הבריאה: "…חשך השמש בצאתו וירח לא יגיה אורו." ("ישעיהו", יג, 10) ירמיהו היה עדין יותר, כשתיאר את "יום ה'" כיום תבוסתם של מצרים ובבל: "וְֽהַיּ֨וֹם הַה֜וּא לַֽאדנָ֧י יְהֹוִ֣ה י֤וֹם נְקָמָה֙ לְהִנָּקֵ֣ם מִצָּרָ֔יו וְאָכְלָ֥ה חֶ֙רֶב֙ וְשָׂ֣בְעָ֔ה וְרָוְתָ֖ה מִדָּמָ֑ם…" ("ירמיהו", מו, 10) גם יחזקאל היה "מתון", כשחזה את "יום ה'" כיום של חללי חרב מצריים. בעבור הנביא עמוס, "יום ה'" הוא יום של חשיכה גמורה ("עמוס", ה, 18). גם יואל החשיך את העולם ב"יום ה'": "הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא." ("יואל", ג, 4). אך, זאת לא לפני שהאש תאכל ותכלה את הארץ ותהפכה שממה. וצפניה? צפניה עלה על כולם: נקמת אלוהים אוניברסאלית ובלתי מתפשרת: קץ כל בשר.

 

מה הצורך העמוק הזה בנקמה משולחת כל רסן? מה לו לקב"ה להיות כה נקמני? האם אפיון זה, שכמותו נאבחן באלילוּת המזרח-תיכונית הקדומה (ראו המזמורים האוגריתיים לאלה ענת), האם הוא יאה ל"אל רחום וחנון ארך-אפיים ורב-חסד"?

 

"אל נקמות ה' אל נקמות הופיע", נכתב ב"תהילים" (צד, 1). גם נחום הנביא לא חסך במילים על-מנת לאפיין את נקמנותו המחרידה של אלוהים: "אל קנוא ונוקם ה' נוקם ה', ובעל חמה, נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו. […]לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ חֲמָתוֹ נִתְּכָה כָאֵשׁ." ("נחום", א, 1)

 

אך, מיהו, בעצם, מבקש הנקמה האמיתי? "האל הנותן נקמות לי ויַדְבּר עמים תחתיי.", נכתב ב"תהילים" (יח, 48). רוצה לומר, הנקמה האלוהית היא ביטוי לצורך האנושי, וביתר דיוק – הצורך של הנביאים – אם בהרתעת החוטאים והכופרים (יהודים ולא-יהודים) ואם בעידוד נפש המדוכאים (עם ישראל הכבוש, הנגזל, הנאנס והגולה).

 

אך, בל תיפול רוחכם: בדין הנוסחה הקבועה – לאחר המקל מובטח הגזר: מ"קץ" אנו מדלגים ל"יקיצה": שישה הפסוקים המסיימים את "צפניה" (ג, 20-14) עושים תפנית-פרסה מפתיעה, מעבירים מהלך ועוברים באחת ממופע הקטסטרופות ל"הפי-אנד": "רָנִּי֙ בַּת־צִיּ֔וֹן הָרִ֖יעוּ יִשְׂרָאֵ֑ל שִׂמְחִ֤י וְעׇלְזִי֙ בְּכׇל־לֵ֔ב בַּ֖ת יְרוּשָׁלָֽ‍ִם." ("צפניה", ג, 14) וראו זה פלא: אותו אלוה, שרק הרגע העלה באש קנאתו עולם ומלואו, מתגלה כ"יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה." (שם, ג', 17)

 

כן, איש-קצוות צפניה. אולי גם מאני-דפרסיבי. נשמה קוטבית, נפש מטולטלת בין שחור ולבן וללא גווני-ביניים. ציפרלקס היה עוזר.

 

 

 

[1] להבדיל מ"ושוקט הוא אל שמריו" – "ירמיהו", מח, 11.

קטגוריות
עשה לך תנ"ך

אַ רְ בֶּ ה

                               אַ רְ בֶּ ה

 

אם אתם נעזרים בפירוש ש.ל.גורדון לתנ"ך, אל-נכון תכירו את הנביא יואל (מי שניבא בירושלים; ככל הנראה, בסוף המאה ה- 5 לפנה"ס) לא רק כאחרון נביאי "תרי-עשר" וכמי שניכס לעצמו לא מעט פסוקים וחלקי פסוקים מנביאים קודמים – ישעיהו, יחזקאל, עמוס, עובדיה – אלא, שמאד תַקֵלו בערכו הנבואי. כל זאת, מבלי להפחית מערך תרומתו של יואל לאוצר הביטויים העבריים: "דם ואש ותמרות עשן", או "ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור".

 

אך, במחילה, לא להעניק ציונים ליואל באתי, אלא לעיין בעקבותיו בחרק הירקרק הקרוי "ארבה", שלתיאורי מכתו הנוראה והאיומה בארץ ישראל הקדיש הנביא את כל הפרק הראשון שלו, אחד מהארבעה המרכיבים את נבואתו.

 

הדברים שלהלן נכתבים בהנחה, שלא באלגוריה למכה מדינית-צבאית של צבא-פרס או צבא-ארבע המלכויות (הקבלה אלגורית לארבעת סוגי השרץ הנדון: ארבה, ילק, גזם וחסיל) – שלא למכה זו התכוון הנביא, כי אם במפורש לנחילי חרקים של ממש. ראו את האסון שהותיר הארבה אחריו, שואה בקנה-מידה מיתית, שהנביא קורא לשוב ולהנחילה מדור לדור, כמו השתוותה במהופך לנס יציאת מצרים המסופר מדור לדור:

"יֶתֶר הַגָּזָם אָכַל הָאַרְבֶּה, וְיֶתֶר הָאַרְבֶּה אָכַל הַיָּלֶק; וְיֶתֶר הַיֶּלֶק, אָכַל הֶחָסִיל. […] כִּי-גוֹי עָלָה עַל-אַרְצִי, עָצוּם וְאֵין מִסְפָּר; שִׁנָּיו שִׁנֵּי אַרְיֵה, וּמְתַלְּעוֹת לָבִיא לוֹ. שָׂם גַּפְנִי לְשַׁמָּה, וּתְאֵנָתִי לִקְצָפָה; חָשֹׂף חֲשָׂפָהּ וְהִשְׁלִיךְ, הִלְבִּינוּ שָׂרִיגֶיהָ. […] שֻׁדַּד שָׂדֶה, אָבְלָה אֲדָמָה:  כִּי שֻׁדַּד דָּגָן, הוֹבִישׁ תִּירוֹשׁ אֻמְלַל יִצְהָר. […] הַגֶּפֶן הוֹבִישָׁה, וְהַתְּאֵנָה אֻמְלָלָה; רִמּוֹן גַּם-תָּמָר וְתַפּוּחַ, כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה יָבֵשׁוּ–כִּי-הֹבִישׁ שָׂשׂוֹן, מִן-בְּנֵי אָדָם. […] עָבְשׁוּ פְרֻדוֹת, תַּחַת מֶגְרְפֹתֵיהֶם–נָשַׁמּוּ אֹצָרוֹת, נֶהֶרְסוּ מַמְּגֻרוֹת:  כִּי הֹבִישׁ, דָּגָן. מַה-נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה, נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר–כִּי אֵין מִרְעֶה, לָהֶם; גַּם-עֶדְרֵי הַצֹּאן, נֶאְשָׁמוּ. אֵלֶיךָ יְהוָה, אֶקְרָא:  כִּי אֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת מִדְבָּר, וְלֶהָבָה, לִהֲטָה כָּל-עֲצֵי הַשָּׂדֶה. גַּם-בַּהֲמוֹת שָׂדֶה, תַּעֲרוֹג אֵלֶיךָ:  כִּי יָבְשׁוּ, אֲפִיקֵי מָיִם, וְאֵשׁ, אָכְלָה נְאוֹת הַמִּדְבָּר." ("יואל", א, 20-4)

 

מדברי יואל עולה הארבה כחיל-חלוץ המבשר את "יום ה'", יום הנקמה הגדולה שינקום הקב"ה בגויים. כי, תיאור הגיעו של יום ה' כמוהו כתיאור החשיכה המשתררת בדין הנחיל העצום המכסה את עין השמש:

"יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל, כְּשַׁחַר, פָּרֻשׂ עַל-הֶהָרִים; עַם, רַב וְעָצוּם–כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָה מִן-הָעוֹלָם…" ("יואל", ב, 2)

 

לפנינו מיתולוגיזציה של הארבה, בבחינת מבשר האפוקליפסה, זו שתתגלה ליואל בדמות סוסים ופרשים: "כְּקוֹל מַרְכָּבוֹת, עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְרַקֵּדוּן–כְּקוֹל לַהַב אֵשׁ, אֹכְלָה קָשׁ; כְּעַם עָצוּם, עֱרוּךְ מִלְחָמָה" ("יואל", ב, 5) כמעט חזון יוחנן.

 

הארבה, המחשיך את עין-השמש וזורה שממה בכל, כמוהו כמין שליח-אלוהים ביום הנקם והשילם (שיתרחש, כמסופר, ממש מול חלון ביתי, בעמק-יהושפט, הלא הוא קצה נחל קדרון, בין הר-הזיתים לבין עיר-דוד, כלומר למרגלות כפר סילואן. ודומה, שבעבור אנשי הכפר, "יום ה'" כבר החל באדיבות משטרת ירושלים).

 

עודני זוכר את פלישת הארבה ארצה ב- 1955: במרפסת דירתנו בדרום-תל אביב ליקטתי כמה חגבים לתוך צנצנת. בזאת הסתכמה אז בעבורי המכה השמימית. כיום, בירושלים, חרף קרבתי לעמק-יהושפט, עודני רגוע בנושא: הפעם האחרונה שנחיל ארבה חלף מעל עירי (במשך 45 דקות) הייתה ב- 1845, וגם אז לא נגרם שום נזק.

 

אך, לעומתי, התנ"ך לא הקל ראש בארבה והעניק לו מעמד אפוקליפטי רם ונשגב. אגב, זָכוּר חרק אחר ששימש בתנ"ך כשליח-אסון מיתי: הצרעה. "וָאֶשְׁלַח לִפְנֵיכֶם, אֶת-הַצִּרְעָה, וַתְּגָרֶשׁ אוֹתָם מִפְּנֵיכֶם", מבטיח אלוהים ליהושע ("יהושע", כד, 12), ערב כיבוש כנען. מסתבר, אכן, שבראש צבא-בני-ישראל עפה צרעה שהטילה חתתה על כל יושבי כנען. משהו בסדר הלוחמה הביולוגית באמצעות חרקים מעופפים, שאותה מפתחות המעצמות באלה הימים ממש.

 

אלא, שעתה, לצבאו של הקב"ה גויס חרק נוסף – הארבה. אנחנו זוכרים אותו: אלוהים כבר שלחו פעם להכות במצרים של פרעה. סביר גם, שמכת החושך שלאחר מכת הארבה עניינה אחד – העלטה הנגרמת מחמת הנחיל האדיר: "וַיְכַס אֶת-עֵין כָּל-הָאָרֶץ, וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ…" ("שמות", י, 15). לימים, השממה הגמורה שהטילו אנשי מדין ועמלק ובני-קדם על ישראל הושוותה ל"כְדֵי-אַרְבֶּה לָרֹב" ("שופטים", ו, 5). הארבה, אותו שרץ שדווקא מותר באכילה ("ויקרא", יא, 22), נתפס כאסון שאינו פחות ממגפות דבר, שדפון, ירקון ושאר מחלות ("מלכים א", ח, 37). לא לחינם, נמנה הארבה על הקללות הנוראות האורבות לפתחם של בני ישראל החוטאים, וזאת בנאום הקללות של משה ("דברים", כח). וכאשר מתנבא הנביא נחום על עונשה של ירושלים, "עיר הדמים", שוב – הארבה מככב:

"שָׁם, תֹּאכְלֵךְ אֵשׁ–תַּכְרִיתֵךְ חֶרֶב, תֹּאכְלֵךְ כַּיָּלֶק; הִתְכַּבֵּד כַּיֶּלֶק, הִתְכַּבְּדִי כָּאַרְבֶּה." ("נחום", ג, 15)

 

הנוסחה האפוקליפטית מוכרת היטב: תחילה, אסון כבד, ולאחר מכן – ישועה (החל במלחמת גוג ומגוג וכלה במשיח בן-דוד). בהתאם, שואת הארבה היא אך המבוא ליום ה', בו תוטל שואת שממה על העמים השכנים, ואילו ארץ ישראל תלבלב ותפרח. הללויה!

 

לקומנדו האלוהי של הצרעה והאריה מצטרפים בתנ"ך הצפרדעים, הכינים, הנחשים והתנינים. שהרי, גם את אלה משלח הקב"ה כחיל-עונשין: כזכור, במצרים נמנו הצפרדעים והכינים על עשר המכות. מעט מאוחר יותר, הנחשים: "וַיְשַׁלַּח יְהוָה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל." ("במדבר", כא, 6). על תנינים כבר סיפרנו במאמר אחר.

 

מעמדו המיתולוגי של הארבה חלחל גם ל"ברית החדשה", שכן, לפי "חזון יוחנן", עִם השמעת התרועה של השופר החמישי, שרצי ארבה בעלי זנבות עקרב ופני-אדם יענו את הכופרים למשך חמישה חודשים:

"ויפתח את באר התהום ויעל עשן מן הבאר כעשן כבשן גדול ויחשך השמש והרקיע מקיטור הבאר. ומן הקיטור יצא ארבה על הארץ ויינתן להם שלטון כשלטון עקרבי הארץ. […] ויהי מראה הארבה כדמות סוסים ערוכי מלחמה ועל ראשיהם כעטרות כעין זהב ופניהם כפני אדם. ושיער להם כשיער נשים ושיניהם שיני אריה. […] וזנבות להם כזנבות עקרבים ועוקצים בזנבותם והושלטו לענות את בני האדם חמישה חודשים. ומלאך התהום הוא מלך עליהם ושמו אבדון בעברית…" ("חזון יוחנן", ט, 11-2)

 

                              *

אפשר שתשמחו לדעת, שב"פיידרוס" של אפלטון, מגולל סוקרטס את הסיפור המיתולוגי על מוצאו של הארבה מ…בני אנוש: היה זה כאשר המוזות הביאו לראשונה את השיר לעולם: ההתפעמות מהשיר הייתה כה רבה, עד כי היו שחדלו מאכילה ושתייה ומתו. הללו הפכו בידי המוזות לארבה, המזמזם שיר כל חייו…