קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך עם זו גאלת: הגדה אחרת

מתן תורה, או: האמונה

       מ ת ן  –  ת ו ר ה ,   א ו :   ה א מ ו נ ה

 

 

"שמות", כ"ד, 12: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוות אשר כתבתי להורותם."  פסוק אחד האוצר בתוכו את ששת עקרונות-היסוד של האמונה.

 

(א) "עלה אלי ההרה והיה שם". מדוע התוספת "והיה שם"? מה יש בה שמוסיף על הציווי "עלה אלי ההרה"?  אין זאת כי אם, שהצירוף "והיה שם" אומר שמימוש הווייה, קרי – אותנטיות קיומית, ייתכן רק בראש הר, בפגישה עם אלוהים. הר מסוג זה או אחר, אלוהים כזה או אחר. תיאולוגי, פילוסופי, אידיאולוגי. שמימוש ההווייה העצמית הוא עליה פנימית, טיפוס, הגעה אל שיא בלתי כבוש ופגישה עם משמעות עליונה, עם האינסופי. זהו ה"שם". שמימוש ההווייה העצמית אינו ב"כאן". מימוש שכזה הוא תמיד משאת-נפש ומקומו נטול-המקום (או-טופיה) הוא בראש הר בלתי-מושג. זהו ה"נשגב" בגילומו הקיומי. "כאן" הוא היומיום הפרוזאי. "שם" הוא המקום הקדוש והמקדש את האני. לעלות בהר של אש ועשן, לטפס על הר "מוגבל ומקודש" (כמתואר ב"שמות", י"ט, 23). ליטול סיכון עצום הגובל בסכנת-חיים. על גבול הויתור על החיים, כפסע, שם ורק שם יתגשם ה"היה". אלא, שהעלייה אל פסגת עצמך (שאתה הוא ההר!) היא עליה פרדוקסלית; שנאמר: "עלה אלי ההרה". אדם מטפס אל שיא עצמיותו מתוך שעולה אל האחר המוחלט, מתוך ששולל את עצמו עד תום.

 

קטגוריות
כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך עם זו גאלת: הגדה אחרת

תיבת נוח ותיבת משה

תיבת-נוח ותיבת-משה

בשני סיפורים בלבד משמשת המילה "תיבה" בתנ"ך: בסיפור תיבת-נוח ובסיפור תיבת-משה. שני סיפורים על אודות צדיקים גדולים, שהושמו בתקופה כלשהי בחייהם, בתיבה על-פני מים. שני סיפורים של מוות ותחייה, של שואה וגאולה. התיבה האחת -מבראשית, ו-ט; השנייה משמות" ב.

אלוהים גזר על האדם שואת-השמד. הסיבה? זיווג אסור של עולם האלוהות ועולם האדם: "…אשר יבֹאו בני האלהים אל-בנות האדם וילדו להם…" (ו, 4). תחילת הפסוק הבא: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ." (ו, 5). זוהי, אם כן, גרסה אחרת לסיפור ההיבריס של מיגדל-בבל. שם: הריסת המגדל; כאן: "אמחה את-האדם אשר-בראתי מעל פני האדמה…" (ו, 7).[1]

קטגוריות
עם זו גאלת: הגדה אחרת עשה לך תנ"ך

של מי הארץ הזאת?

             של מי הארץ הזאת?

 

"ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם…" ("דברים", א', 8). "ראה נתן ה' אלוהיך לפניך את הארץ עלה רש…" (שם, א', 21)). לאורך "משנה-תורה", מרבית ספר "דברים", משה אינו נלאה מלשוב ולחזור על המשפט הזה באוזני העם בווריאציות רבות ושונות. הביטוי "לרשת" או "לנחול" הוא המשמש דרך קבע את משה. כמו הייתה הזכות על הארץ זכות ירושה של בנים מאבותיהם. אך, האם הארץ הייתה שייכת לאבותיהם? קריאה בספר "בראשית" שבה ומפגישה את הקורא עם השם "ארץ כנען", משמע – ארצם של הכנענים. לכל היותר, מלמד ספר "בראשית" על הבטחה שנתן הקב"ה לאבות – ראשי שבט נודד – להעניק את הארץ לזרעם. עדיין בימי יעקב, השלישי והאחרון שבשרשרת האבות הגדולים, מצוינת הארץ כ"כנען" וכמובטחת לצאצאים עתידיים: "…ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם." ("בראשית", מ"ח, 4)

 

קטגוריות
עם זו גאלת: הגדה אחרת עשה לך תנ"ך

אלגיה לאנשי המידות

            אלגיה לאנשי המידות

 

בנערותי נחשבתי ענק. גובהי – 1.89 מ'– הציבני משכמי ומעלה במגרש הכדורסל השכונתי, גן-עדן שנמשך זמן קצר יחסית, עד שהובאו ארצה נפילים אמריקאיים שחורים, שהציעו שירותם לקבוצות הליגה הישראלית, ואלה החזירוני לממדי האמיתיים. מאז, על כל פנים, יש לי חולשה מיוחדת לענקים, ובעניין רב אני עוקב אחריהם בתנ"ך. שהלא, ממש כאן, לא רחוק מביתי הירושלמי, התגוררו פעם יצורים אדירי מידות. כעדות מרגליו של משה שחזרו מכנען ודיווחו: "… ארץ אוכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם." ("במדבר", י"ג, 33-32)  המרגלים התכוונו לאחימן, שֵשַי ותלמי "ילידי הענק" (שם, פסוק 22; וראה גם "יהושע", ט"ו, 14 ו"שופטים", א', 20), המתגוררים בחברון. אך, האומנם עסקינן רק בשלושה אחים מגודלים ותו לא, אשר כה הטילו חיתתם על מרגלינו עד כי אלה חזרו על עניין הענקים הללו לא פחות משלוש פעמים לאורך דיווחם (וראה גם פסוק 28 באותו פרק י"ג של "במדבר")?  והאומנם אך ורק הטריאומווירט החברוני המפלצתי הוא שכה הפחיד אף את העם כולו, כפי שמספר משה בפתח ספר "דברים" ("…אחינו המסו את לבבנו לאמור… וגם בני ענקים ראינו שם." – פרק א', פסוק 28)?

 

קטגוריות
עם זו גאלת: הגדה אחרת עשה לך תנ"ך

שאלת המסלול

                   ש א ל ת  ה מ ס ל ו ל

 

לצורך העניין, נבין את גזר-הדין שהטיל הקב"ה על עם ישראל היוצא ממצרים – ארבעים שנות נדודים, השקולים לארבעים הימים בהם תרו יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה את הארץ ("במדבר", י"ד, 34). ארבעים שנה במקום שבוע-שבועיים הנדרשים מזה המבקש לצעוד מהיאור/נילוס ועד, נניח, באר-שבע. מה שקשה לנו יותר להבין הוא את מסלול הנדודים: אם יעד הנדודים, ויהיה אורכם אשר יהיה, להגיע מארץ גושן, אשר בצפון מצרים, עד לארץ כנען, מדוע מגיעים הנודדים – בני-ישראל – ליעדם דרך עבר-הירדן וערבות-מואב? כולנו מכירים את המפה ויודעים, שהנתיב ההגיוני אומר לצעוד מזרחה ולפנות צפונה (נניח, באזור צוֹעַר, דרומית לים-המלח). מה להם אפוא, לבני-ישראל, להמשיך מזרחה אל עבר אֶדום, להצפין דרך מואב ורק אז, באזור הר-נבו הצופה ממזרח אל ערי-הכיכר, לפנות שמאלה, כלומר מערבה, ולחצות את הירדן אל תוך כנען?

 

השאלה מחריפה, משלמדים אנו על מסלול כמעט זהה שבו פסעו יוסף ואחיו, בני-יעקב, ועמם "כל עבדי פרעה, זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים" ("בראשית", נ', 7), בתוספת "רכב גם פרשים ויהי המחנה כבד מאד" (נ', 9), כשהם נושאים את גופתו החנוטה של יעקב למען לקברו בחברון, במערת-המכפלה. כי, שוב, הם יוצאים מארץ גושן (שם, שם) – "ויבואו עד גורן-האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול (…) וישאו אותו (את יעקב/ג.ע) בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה…" (נ', 10, 13)

 

החוקרים אינם יודעים בוודאות היכן היה אותו מקום, "גורן-האטד" (אשר שמו ישונה ל"אָבֵל מצרים" – נ', 7), אבל סביר שהיה סמוך מאד להר-נבו, באשר חייבים היו יוסף ואחיו וכל השאר להצפין במעט מעל לים-המלח (שממערב לו ממוקמת חברון) על-מנת לחצות לכנען ולשוב דרומה אל עיר-האבות. גורן שהיה מוקף שיחי אטד קוצניים, הציע רש"י, אשר אף דרש על אודות הקוצים שהיו ככתרים (של מלכי כנען) שנתלו סביב הגורן, בו תלה יוסף את כתרו על ארון-יעקב… הרחיק לכת אף יותר ספר "הזוהר" (חלק א', עמ' ר"נ, ע"ב), בו מפרש ר' שמעון את "גורן-האטד", כרמז ל"הסרת" ממשלת מצרים מפני ממשלת ישראל. וכל כך למה? על שום שנאמר ב"מלכים א'", כ"ב, 10, שנאספו מלך ישראל ומלך יהודה מלובשים בגורן. ובקיצור, איננו יודעים דבר וחצי דבר על מיקומו המדויק של אותו גורן.