Archive for ‘עם זו גאלת: הגדה אחרת’

ספטמבר 16, 2012

עם זו גאלת: הגדה אחרת

   

תוכן עניינים

 

מבוא קצר

איזה מזל שלא הייתי שם

הבנים של ישראל

שאלת המסלול

הר סיני: שאלת השם

מה שאירע שם בלילה ההוא

התורה שלפני התורה

מתן תורה, או: האמונה

בשבח הלוחות השניים

כבד את אביך ואת אמך דווקא?

לא תרצח

עמלק ימ"ש

בהמה, אדם, אלוהים

עבדי עבדים

נפוטיזם לבית משה

הבהלה לזהב

מה יש להם נגד השומן?

על שום מה נטמא המזון?

הצרעת היא האישה

הסתר-הפנים של משה

חידת הפרה האדומה

אלגיה לאנשי המידות

אכזריות ישראלית

יד לצלפחד

שירה במדבר

קוסם או נביא?

על מה נהרגו הבנים?

התורה השלישית?

המרגלים שחזרו מן החום

מות משה: או סיפורם של שני הרים

להיכנס לנעליים של משה

של מי הארץ הזאת?

 

 

 

 

                                  מבוא קצר

 

לקרוא את הדברים כפשוטם? רק שוטה יקבל שפשט ודרש הם ברי הפרדה. שהלא, כל קריאה היא פרשנות יצירתית. ועוד התנ"ך! הן כל מילה בו צופנת סודות ומקפלת בתוכה תלי-תלים של כוונות. ואף על פי כן, עם כל חיבתנו לדרש, קריאתנו שלהלן את המקרא – ספרי "שמות", "במדבר", "ויקרא" ו"דברים" – תתעקש על קבלת הדברים כמעט-כפשוטם. רוצה לומר, קריאת המקרא כ"היסטוריה", כתיאור התרחשויות וכייצוג אנתרופולוגי של נורמות חברתיות, קודים מוסריים, יחסי שלטון ונשלטים, נוהגי אכילה, אורחות פולחן וכיו"ב. פרקי הספר כניסיון לקריאת הדואליות של היסטוריה ומיתוס בעיניים א-מיתיות; מנֵיה ובֵיה, כניסיון לקריאת המקרא ללא עדשות אמוניות ולאומיות, ללא הצדקות ומבלי ליַפות. אם תרצו, מאמץ לקריאה תמימה החפה מחפץ-עניין כזה או אחר, אך לחלוטין לא תמימה מבחינת הישָרַת המבט אל פרצופו של עם ופרצופו של מנהיג.

 

בל נטעה: הפרקים שלפנינו גם אינם בבחינת "חקר המקרא": אין הם עיון פילולוגי משווה בגרסאות טקסטואליות. כל שהם תרים אחריו הוא תמונת האדם – עם ישראל, מנהיגיו, ערכיו בפועַל וכו'. המשימה: מבט עצמי קולקטיבי וביקורתי בראי התנ"ך. סיפורי יציאת מצרים ומסעי בני ישראל במדבר כמתעדים דיוקן לאומי, אשר לא אחת רחוק מללבב ואשר אודותיו לא סיפרו לנו מורינו לתנ"ך. יתר על כן, אנכרוניזם במוצהר: בחינת ערכי עם ישראל דאז במונחים של ערכים אוניברסאליים דהיום. כן, במפורש: לבוא חשבון מוסרי עם עברנו.

 

זוהי אפוא "הגדה" אחרת, פחות קונצנזואלית. את "והגדת לבנך ביום ההוא", בבחינת טקסט לאומי מאחד ביום חג, אנו ממירים ב"והגדת לבנך כאן ועכשיו", בכל יום, בבחינת דע את עצמך, ולו לרגעים בכאב.

 

ג.ע

 

 

 

 

 

       

read more »

מאי 7, 2011

האישה היא הצרעת

פרשת "תזריע/מצורע"

 

השכנות בין פרשת "תזריע" לבין פרשת "מצורע" (שתי הפרשות נפרשות, זו אחר זו, לאורך ויקרא יב-יט) מזמינה קריאה פרשנית מאחדת, המאתרת ביסוד העריכה מתח זכרי בין יצר ובין חרדה. זיווג שתי הפרשות הללו מעלה זיקה מורכבת בין מיניות האישה לבין אימת הצרעת. הזיווג הנידון יאתר לאורך שתי הפרשיות מבנה תמטי משולש, שראשיתו בעיסוק בטומאת דם-יולדת (בפרק יב הקצרצר), המשכו בעיסוק בטומאת הצרעת (בפרקים יג-יד, ובפרק טו , בחלקו הראשון, בעיסוק דומה – בזיבות) וסופו בעיסוק בטומאת דם-נידה (פרק טו, פסוקים 19-33). הנה כי כן, שתי פרשות אשר שורש אחדותן בהתמקדותן בסוגיית טומאה, אשר שני אגפיה נשיים.

 

שניות זו של העיסוק החופף בצרעת ובמיניות האישה אינה מקרה חריג. משהו מהמבנה הנ"ל ביכולתנו לאתר גם בבמדבר פרק ה', כאשר פסוקים 1-4 עומדים בסימן: "צו את-בניישראל וישלחו מן-המחנה כל-צרוע וכל-זב וכל טמא לנפש"; ואילו פסוקים 11-31, של סוף הפרק, עומדים בסימן: "…איש כי-תִשׂטה איתו ומעלה בו מעל. ושכב איש אתה שכבת-זרע…"  כאילו נרמז על קשר עקיף בין בוגדנותה של האישה לבין מכת הצרעת. אישוש קשר מסוג זה מחייב עיון במושג צרעת כמושג תרבותי, ששורשיו בתנ"ך, גזעו במדרשים, ושלוחותיו המאוחרות בתרבות הספרותית הארצישראלית של ראשית המאה ה-20.

 

 

read more »

מאי 7, 2011

כלב בן יפונה

           כלב בן-יפונה: מעשה בקיפוח

את הפרק הזה אני כותב ביחד עם רעייתי, עליזה אורבך, מורה לתנ"ך בעברה, שהסבה תשומת לבי לפרשה האומללה על אודות כלב בן-יפונה, אחד המפסידנים הגדולים שידע התנ"ך, מאותם שטעמו את טעם האיגרא אך סופם שנמצאו בבירא.

את כלב בן-יפונה הקנזי (משמע: ממשפחת קנז) למדנו להכיר תחילה כאדם נשוא פנים, נשיא שבט יהודה, אחד מתריסר נשיאי שבטים ששלח משה לתור את ארץ כנען (במדבר, י"ב, 6). בהקשר זה גם פגשנו בהושע בן-נון, נשיא שבט אפרים, כאשר משה מקפיד להמיר שמו ב"יהושע" (שם, פסוק 16), ודומה שכבר בשלב מוקדם זה העניק הכתוב מעמד גבוה יותר ליהושע משהטעינו בשם המפורש (ונוסיף: מתן שם הוא אקט השמור לאב כלפי בנו). אלא, שמשהו משתבש בסדר ההיררכי בין יהושע לבין כַּלֵב. שכעבור ארבעים יום חוזרת משלחת הריגול ובפיה, כזכור, "דיבת הארץ", "ארץ אוכלת יושביה" (שם, פסוק 32). רק יהושע וכלב קורעים בגדיהם ומתעקשים להגדיר את הארץ, לא סתם כארץ טובה, אלא כ"טובה הארץ מאד מאד." (במדבר, י"ד, 7) וכמעט שנרגמו באבנים על-ידי בני-ישראל הזועמים.

read more »

מאי 7, 2011

לא תרצח

"אחי, יגאל עמיר, עשה את המעשה לשם שמים."

(חגי עמיר, במכתב לרב זלמנוביץ)

 

 

ל א    ת ר צ ח

                                                          

 

כמה מילים על רוצחים בשם ה'. אולי, כמה מילים על אותם 27% מבני המחנה הדתי, אשר הצדיקו בשנת 1998 את רצח רבין. כמה מילים על רוצחים עם כיפה.

 

כיצד זה שרק הדיבר השישי נדרש ל"לא תרצח"? כיצד זה שלא פתחו לוחות-הברית ב"לא תרצח", בבחינת ההוראה המוסרית הנעלה מכול?  ובהתאם, מה פשר מיקומו של הדיבר "לא תרצח" רק לאחר חמשת הדיברות המסוימים הללו, אלה ולא אחרים –

א. לא-יהיה לך אלהים אחרים על-פני.

ב. לא-תעשה לך פסל וכל-תמונה.

ג. לא תשא את-שם ה' אלהיך לשוא.

ד. זכור את-יום השבת לקדשו.

ה. כבד את-אביך ואת-אמך ?

 

ומדוע דווקא הדיבר הבא אחרי "לא תרצח" הוא "לא תנאף"?

 

read more »

מאי 7, 2011

מות משה

       מות-משה או: סיפורם של שני הרים

 

ואז, לבסוף, ההר השני. פעם נוספת הציווי האלוהי למשה לעלות על הר: "וידבר ה' אל משה בעצם היום הזה לאמור: עֲלֵה על הר העֲבָרים הזה הר נבו אשר בארץ מואב אשר על פני ירֵחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה. ומות בהר אשר אתה עולה שמה…" ("דברים", ל"ב, 50-48) "בעצם היום הזה", באותו יום ממש בו אמר משה לעמו: "…בדבר הזה (שמירת התורה/ג.ע) תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עוברים את הירדן שמה לרשתה." (שם, פסוק 47), משפט אחד בלבד לאחר הדברים הללו, שב ומזכיר אלוהים למשה כי הוא – נותן התורה לעמו – לא יעבור את הירדן לרשת את הארץ וכי הוא לא עוד יאריך ימים. שב ומזכיר, שכן כבר בספר "במדבר", בתום סיפור מי-מריבה, הודיע הקב"ה למשה ולאהרון ש"לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם." ("במדבר", כ', 13). אך, עתה, האכזריות הרבה – אף חוסר הטאקט שבסמיכות המשפטים – בשורת הגאולה לעם והוראת המוות למשה (גם אם יש בה מן ההגיון של סיום ספר) – תובעת הסבר, ואפילו "סנגוריה" על הקב"ה, שהוא כידוע אל חנון ורחום, ארך אפיים ורב חסד.

 

read more »