ה ג ה ו ה י
(100 פרגמנטים על השפה ועל הלשון)
כ עננים נישאים ברקיע חולפים הקומולוסים של האותיות וההברות. מולקולות זעירות של דיבור וכתיבה חוברות יחדיו ומתעבות ללא הרף לאגלי מילים, עד כי היו לעבים והשפה כמוה כגשם ברכה, או חלילה, כסער ואף כמבול. הנה הם מרחפים בשמים – בלִיל אינסוף של רסיסים – מהם דבקים זה בזה לגופיפים שמתאחדים לסימנים לחים של פשר, ניתכים על קרקע קיומנו, ושוב מתאדים להם כפרודות של כלום, השוכנות מעלינו ומסביבנו, עוטפות אותנו כערפל והן האד העולה מן ה(אדמ)ה. שלא פחות מדם ואדמה העושים אדם, האד הוא שורש רוחו. כל הנהרות הולכים אל הים וכל המילים הולכות אל נהרות הנהרה והנהירות. אלה נהרות המבע שבעל-פה ובכתב היוצאים מגן-העדן של התרבות ונשפכים עדֵינו מני קדם – קֶדם הזמן וקֶדם המקום. אינספור דפים שבעל-פה ובכתב מקבצים בתוכם, שם בים הגדול, שפע בל-ישוער של רסיסים שהתגבשו, הזדווגו, התלכדו והופרו על מנת להפרות את אדמת קיומנו. וממילה למשפט, ממשפט לדף, מדף אל קונטרס ומקונטרס לספר – מצטברים להם וגואים ענני הקולומונימבוסים, מטיחים עלינו ממטרים של מים, זהב או עופרת. וגם אם כל אדם הוא מוריד גשם, יש שמטוסים, נהוגים ביד סופרים, משוררים והוגים, ינסקו ויטילו יודית בעבים למען יופרו אף יותר. אך, פרודות האותיות השוכנות סביבנו ומעלינו, תתעברנה ותמטרנה גם בכל משפט של פרוזה ומעש שנפיק מפינו או מידינו. שכזה הוא מחזור הטבע-תרבות של השפה: התאחדות צורך התפרקות של חלקיקים ערטילאיים, המרווים את שדותינו ומתאדים-מתפצלים, מופרים ומופָרים אל הבלתי נראה והבלתי נשמע שמהם באו ואליהם ישובו. ואין שנותינו שחונות.
נשמו עמוק לריאותיכם את הערפילים העוטפים, נסו לראות דרכם. אל תגידו מים-מים.
המחסן של גדעון עפרת 