אהרון כהנא: מונוגרפיה (ח)

פופ-ארט 1967-1965

את דרכו החדשה חשף כהנא בתל-אביב ובפאריז גם יחד. בתל-אביב עשה זאת באמצעות הציורים ששלח ל"סאלון הסתו" , ובעיקר ל"סאלון" השני, 1966, שנערך כחצי שנה לפני מותו הפתאומי של כהנא בפאריז. "סלון הסתו" של 1966, ביקש להציג ניסיונות אסתטיים חדשים ומגמות סגנוניות המבטאות את הזמן.  "הדבר הבולט ביותר סלון הסתו השנה", דיווח רן שחורי ה"הארץ", "הוא שהאבסטרקט הלירי שהיה, מבחינת האוונגרדה, מקובל כל כך בארץ (….) כבר נפח נשמתו ואם הוא מופיע אי-פה ואי-שם הרי הוא נראה על קירות הלנה רובינשטיין כשריד מדולדל בצד 'התנופה והתעוזה' שמסביבו. אכן, בעולם הגדול עבר זמנו מכבר. כל מי שראה את הביינאלה השנה בוונציה,  או את הביינאלה שלפני שנתיים, יודע שאנחנו שרויים בפיגור של מספר שנים אחר הנעשה בציור העולמי. (….) האמנות הפלסטית בעולם צעדה עוד צעד אחד והביינאלה האחרונה מראה שה'אופ' תפש כבר את מקומו של ה'פופ…."[1]

אהרון כהנא: מונוגרפיה (ז)

 

 

 

 

 

             הפשטה לירית פעולתית: 1962-1964

 

 

אמון על דרכו הדיאלקטית ועל הצורך המתמיד להתחדש, שב אהרון כהנא, מיד לאחר סידרת "המעונה", להפשטה הקיצונית ביותר שידע מעולם. עוד בטרם נפתחה תערוכת ציורי הגואש  שלו בביתן "הלנה רובינשטיין" בתל-אביב (סתיו 1962), יכול היה כהנא לנחש את שייכתב עליו (למשל, בידי יואב בראל ב"הארץ", 14.9.62), דהיינו, שיואשם בקפיצות סגנוניות. למיכאל אוהד אמר אז כהנא:

"יש אומרים שאני מרבה יותר מדי בקפיצות, מאידך יגידו לך ידידי, שיש לי סגנון שלי. את כהנא אפשר להכיר גם בלי חתימתו. אבל אני סבור, שאין דבר מסוכן יותר לאמן מאשר לגלות לעצמו טריק קטן, סימן היכר כלשהו, ולהכין אחר-כך סדרה שלמה של תערוכות לפי אותו תפריט. הקהל מתעצל להתאמץ ולחשוב, אך לאמן אסור להיכנע ללחץ ולבסס קריירה על סימן-היכר עלוב אחד. אני חושב, כי כל צייר מוכשר, ואני מדבר עכשיו על גאונים כמו פיקאסו, יש לו זכות ראשונית לשמור על חופש-הביטוי שלו ולספוג השפעות והשראות מכל הסובב אותו  –  ואין זה חשוב, אם היצירה החדשה לא תהיה זהה לזו שעשה  אתמול ושלשום. להיפך. משום כך מציג אני הפעם רק גואשים. הגואש הוא מדיום גמיש יותר מן השמן. בגואש אתה עובד מהר. עבודה בשמן דורשת התעמקות, דורשת זמן, ולא-אחת אתה מאבד בדרך משהו מרעננות המחשבה המקורית."[1]

 

אהרון כהנא: מונוגרפיה (ו)

"השלב הבא הוביל את כהנא לאבסטרקציה. בחודשים האחרונים נטש את דמויותיו, ואף סולם צבעיו עבר מהגוונים הכהים לאחרים, בהירים יותר. מכחולו נעשה חופשי יותר. ניכרים אמנם היסוסים במפנה זה: הציור  פחות אישי, ודומה שכהנא בחר בדרך הסימבוליזם  –  כחואן מירו  –  כדי לגשר בין שתי התקופות השונות: בראשונה הייתה התקופה מחולקת באופן אבסטרקטי, והנה עתה שומר הוא על הקשר עם המציאות דרך הרעיון שביסוד התמונה. נראה לנו אמנם שבתוכן התמונה יש עניין סובייקטיבי גרידא, ולגבי הצופה קיימת האבסטרקציה בלבד, על הריתמוס שלה, שכולו צבעים, צורות וקווים. שמה של התמונה יכול אז להיות 'תהילים' או 'מבצר לבן'. התערוכה מעידה בכללה על פריקת עול הווירטואוזיות הקרה. קשה עדיין לקבוע עמדה ביחס לדרך הביטוי החדשה שכהנא בחר בה."[1]

 

אהרון כהנא: מונוגרפיה (ה)

                      מיתוס, תנ"ך, ארכה

 

בחודש יוני 1951, פרסם אהרון כהנא ב"בדור" מאמר בשם, "בדרך לסגנון ישראלי מקורי" ובו ניסח את דגילתו בערכי העממיות, הסמל האידיאוגרמי, הפשטות, האפוס, המיתוס, הריחוק, המזרח הקדום, ההקפאה וההפשטה.[1]  תפיסתו האישית איחדה שני מסלולים: א. מסלול ההפשטה של "אופקים חדשים".  ב. מסלול ההפשטה הפאריסאית. לכהנא היה ברור שההפשטה הישראלית לא תצמח מתוך התרפקות גמורה על האנפורמל הפאריסאי. עם כל החשיבות של האופקים החדשים שנתגלו לתרבות הישראלית לאחר מלחמות העולם והעצמאות, עדיין נותר המרחב הכולל עד לאופק, וזהו המרחב הקיומי. תפיסתו, המפורטת ב"בדור", באה, אם כן, לחבר את המרחב עם האופק החדש. היה זה חיבורו הדיאלקטי של החדש עם העתיק, כפי שזוהה על-ידי הביקורת:

 

אהרון כהנא: מונוגרפיה (ד)

 

 

              עקידת יצחק 1955-1948

 

 

אהרון כהנא היה בן 43 כשהחל לצייר את ציורי העקידה שלו (שנמשכו מ-1948 עד 1955). בתערוכתו במוזיאון ת"א אייר תשי"א, (מאי 1951), הציג הצייר יצירותיו מהשנים 1951-1948 ובהן 13 שמנים, 3 ציורי גואש ו- 3 אקווארלים. 3 ציורי  עקידה הוצגו כאן: אחד מ-1948 (צבעי-שמן),  שני מ-1950 (צבעי-שמן) והשלישי בגואש מ-1950. את הציור מ-1950 הציג כהנא בפאריז ובלונדון בטרם הציגו בתל-אביב.

 

נושא העקידה עלה ביצירת אהרון כהנא כצעד נוסף לקראת ציור יהודי מופשט, אותו הבין האמן כציור של סמלים אלגוריים, או "סימבוליזם שמי", כהגדרת המבקרים. צורות ארכאיות (מינואיות, ארצישראליות, אשוריות, מצריות, אכדיות) מופשטות אכלסו את בדיו, ניזונות מתבניות חרסים קדומים ומציוריהם, אך גם מזינות את יצירת הקראמיקה של כהנא הוא עצמו (ורעייתו). הצורות מסוגננות כדימויים ארכיטיפיים והן נעות סביב מספר דימויים קבועים: אברהם מניף את ידיו, מלאך המסומל בכנפי ציפור, סבך (צרור), יצחק, שרה היושבת, האיל, המזבח והאש בצורת שי"ן. לפירוק המרכיבים שורשים במסורת היהודית והארצישראלית של ציור העקידה. ב-7.6.1951 פירש מרדכי ענר בעיתון "עין":