מונוגרפיה
מבוא:
לרגל הצגת תערוכת "אופקים חדשים: פסלים" במוזיאון תל אביב, 1996, ציין האוצר, מרדכי עומר:
"למְעט ההתייחסות לקוסו אלול בספרות שהוזכרה לעיל, לא נמצא כיום שום מאמר מקיף או מונוגראפיה על מפעלו."[1]
הזמן שחלף, מאז נכתבו המילים הנ"ל, לא היטיב עם מעמדו ההיסטוריוגראפי של קוסו אלול (אף הקטלוג שראה אור ב- 1957 לרגל תערוכתו של אלול במוזיאון תל אביב, חף מכל מאמר), ולמעשה, הטקסט שלהלן הוא ניסיון ראשון להתבונן ביצירת אמן זה במבט מונוגראפי.
איתרע גורלו של קוסו אלול, שיצירתו הפיסולית נקלעה בישראל תחת צלו הגדול של יצחק דנציגר, למרות מספר החודשים ותו לא לאורך 1938 שלמד ופיסל בסטודיו שלו, וחרף העובדה שפעילותם המקבילה של השניים ב"אופקים חדשים" לא הצטלבה בצורות ובתוכן. אפשר גם, שהצלע הכריזמטית הנוספת של הפיסול ה"כנעני" והמופשט בישראל – יחיאל שמי – אף היא האפילה לא מעט על יצירת קוסו אלול. מה שבטוח הוא, שהגירתו מישראל ב- 1964 והתנתקותו מעולם האמנות הישראלי (להוציא תערוכת יחיד אחת ב- 1969 בגלריה "גורדון", תל אביב) – אף הן גזרו על הפַסל התייחסות מחקרית מעטה מאד, המוגבלת לאזכורים קצרים במספר תערוכות קבוצתיות ובכמה ספרי היסטוריה מקומיים.
המתווה המונוגראפי הנוכחי הוא ניסיון להשיב לקוסו אלול את עטרתו. שכן, עסקינן באחד הפסלים המוכשרים והמרתקים יותר שפעלו בישראל במאה ה- 20, מי שנשא באמתחתו הצעה תרבותית נועזת (שהוא עצמה נְטָשַהּ…) ואף זכה בישראל לתשומת-לב וכיבודים עד לפרישתו (די אם נזכיר את היותו הפסל היחיד שייצג ב- 1958 את ישראל בביאנאלה ה- 29 בוונציה, לצד ציירים חשובים כמרדכי ארדון, מרסל ינקו, אהרון כהנא ונוספים).
וכך, פה ושם לאורך שנות האלפיים, נמכרים במכירות פומביות ישראליות פסלים ותבליטים מוקדמים של קוסו אלול, כאלה שלא הצליח לשים ידו עליהם ולהשמידם בביקוריו בארץ (שכן, במקביל לתסמונת המוכרת של הסתייגות פַסלים ישראליים מופשטים מעָברַם ה"כנעני", גם אלול פָסַל את יצירתו המוקדמת וביקש להעלימה). למזלנו, מספר לא מבוטל של פסלי אלול המוקדמים שמורים באוספי מוזיאונים ובאוספים פרטיים (באשר לפסלים מופשטים מעט-מאוחרים-יותר, שנוצרו בישראל, פסל הארד שלו, "אש-התמיד", שהוצב ב- 1960 ב"יד ושם", ירושלים, מוכּר לצופים בטקסי יום-הזיכרון לשואה, כשם שפסלי האבן המונומנטאליים של אלול, המוצבים במצפה-רמון, מוכּרים לטיילים בדרום. פסלון-הארד דמוי-הנבל, המשמש כפרס ליוצרים בתרבות הישראלית – "כינור דוד" – אף הוא עוצב בידי קוסו אלול ב- 1963 בסגנון המזכיר את שפתו הפיסולית של דוד פלומבו). אך, כאמור, חרף מפגשים ספוראדיים עם תצלומי פסלים מוקדמים של קוסו אלול, טרם קובץ מפעלו הפיסולי ליריעה אחת. את זאת יעשו העמודים הבאים.
פיסול פרימיטיביסטי (עץ):
קוסו סקורוחוד אלול (את השם "אלול" – שפירושו באכדית – קציר – יאמץ בשלהי שנות ה- 40 בימי מלחמת-השחרור) נולד ב- 22 בינואר 1920 בעיר מורום ((Mourum שברוסיה, ובגיל 4, בא לארץ-ישראל עם משפחתו וגדל בתל אביב. ב- 1938 סיים לימודיו בגימנסיה הרצליה (כאן רכש את ראשית חינוכו האמנותי) ומיד נרשם לסטודיו לפיסול שייסד יצחק דנציגר (מי שחזר זה עתה מלימודיו ב"סלייד סקול" שבלונדון) ברחוב גרוזנברג, בחצר "בית-חולים דנציגר" (שנוהל בידי אבי הפסל-המורה). קוסו אלול היה צעיר בארבע שנים מיצחק דנציגר. אפשר ששמע בגימנסיה הרצליה (בה למד האחרון בין 1932-1930) על הבחור הצעיר המתמצא בענייני ציור ופיסול. עובדה היא, על כל פנים, שקוסו אלול היה מראשוני תלמידי דנציגר בסטודיו. אך, רק לאורך חלק מחודשי 1938 שהה כאן אלול, דהיינו עוד קודם להשלמת פסלי "נמרוד" ו"שבזיה" בידי דנציגר. ובכל זאת, הספיק לשאוב ממורו ומחבריו לסטודיו את הכמיהה ל"אמנות עברית", בראשיתית, אלילית, שונה מהאמנות היהודית לדורותיה.
בראיון מרתק שערכה תמר מנור-פרידמן עם קוסו אלול ב- 1992 בקירוב (סטנוגרמה שלו נמצאת במרכז המידע של מוזיאון ישראל) הוא סיפר על ימיו בחברת דנציגר:
"…הצטרפנו קבוצה קטנה (בנימין תמוז, נעמי הנריק) והתחלנו לעבוד בחמר ממודלים. מסכות 'פרימיטיביות'. […] הוא עודד אותנו לעבוד בחציבה אצל סתתים. הוא הזמין אותי לעבוד אתו. מעולם לא דרש שכר-לימוד. […] היה לי הרבה במשותף עם דנציגר: שנינו היינו רומנטיקאים שרופים שגדלו בתל אביב הקטנה. חונכנו גימנסיה הרצליה על ידי אותם המורים […]. האקזוטיקה הייתה זווית ראיית-החיים והיקום וההיסטוריה האנושית. היינו רומנטיקאים המחפשים את העבר בתנ"ך ההווה. […] השתדלנו ללמוד מהמצרים איך לעשות תבליט באקלים שהשמש בו כה חזקה עד שהצל הדקיק ביותר מכפיל ומשלש את העובי הוויזואלי של התבליט. […] אני יצאתי לאתרים ארכיאולוגיים עם בנו רותנברג […] בכל הזמנות שהיא, על מנת להגיע למקום נידח אבל 'תנ"כי'. כשדנציגר סיתת או פיסל את ה'פליקן' שלו התרשמתי מאד מאד מהחיוניות של הציפור, שהפכה להיות הראלדית מעולם אבירי ימי-הביניים, בה במידה שהייתה בת מי-מרום. […] שיטתו של דנציגר בהוראה הייתה פשוטה נוסח ימי-הביניים: למדנו מדוגמה באווירה חברית מאד. עמדנו בעיגול – דנציגר, תמוז, נעמי הנריק ואני – ואחותי נאווה ישבה לנו מודל […]. פעם יצאתי עם בנו רותנברג לתמנע ולעין-גדי […]. כשהשמש הייתה כמעט כבר במערב הסתכלתי וראיתי שם למטה ציורים על הקרקע וקראתי לבנו, והוא גילה בית-קברות נבטי שלם; ולסיפוקי וגאוותי לא היה גבול. בדמיוני ראיתי עצמי נבטי, איש שיירות שלקח חומר ביד, לש וצר צורה, כך שאנחנו, העברים הצעירים, נגלה בה (בצורה) עולם ומלואו. […] המצרים והאשורים היו יותר מדי 'מצוחצחים' עבורי. יותר מדי מסוגננים. הכנענים, עם החומר הפשוט שלהם (האשרות והעשתורות והבעלים) היו יותר נתפשים וקרובים ללב. הקשר עם תנועת 'הכנענים' היה יונתן רטוש: שיחות פה ושם ב'כסית' של חצקל. […] אך, למרות שהיינו בידידות, לא הצטרפתי ל'כנענים'. [….] הם, מצדם, הסתכלו עלי כאחד משלהם, מי שמשנה את שמו בתום מלחמת השחרור מ'סקורוחוד' ל'אלול'. […] אם לדבר על השפעות, הרי שהושפעתי עמוקות מאביגדור המאירי וסדרת ההרצאות שלו: 'העברי הקדמון', 'העברי הטרום-תנ"כי'…"
אלא, שכבר ב- 1939 הפליג קוסו אלול לשיקאגו ללימודים ב"מכון לאמנות", בו שהה עד שנת 1943. כאן למד, בין השאר, בכיתותיהם של פרנק לויד רייט – האדריכל הנודע – ושל לזלו מוהולי-נאג' (אמן ה"באוהאוס"-לשעבר). הבחירה ללמוד בשיקאגו ולא בפאריז – בירת האמנות הנחשקת בקרב אמני ישראל בשנו ה- 30 – הייתה בחירה מודעת: "הוא עצמו מודה ומתוודה, שנמנע מלשהות בפאריז, מפני שלא רצה להיסחף בזרם ההשפעה הכללית."[2] תצוין, בהקשר זה, הסתייגותם של הפסלים הצעירים מחוגו של דנציגר מהזיקה האמנותית לפאריז והעדפתם מקורות ארכאיים. במכון לאמנות בשיקאגו, יכול היה אלול לחזות במוצגים מצריים קדומים (דוגמת ארון-קבורה ומומיה) ואשוריים, כשם שיכול היה לראות יצירות מצריות ואשוריות קדומות במוזיאון הארכיאולוגי של אוניברסיטת שיקאגו. ברם, יותר מכל, ערך קוסו אלול בשיקאגו היכרות קרובה עם יצירות העמים הפרימיטיביים:
"בביקוריו במוזיאות גילה את אמנות העמים הפרימיטיביים ושאב השראה מרעננות חווייתם האסתטית-מאגית. גילויים אלה הלכו בד בבד עם חיפושי הראשוניות שצריכה הייתה לדעתו ולדעת חבריו להתלוות ליצירות האמנות הישראלית החדשה. אך, כמובן, היוליותם של שבטי האינדיאנים האמריקאים, האכספרסיביות המופלאה של יצירות עמי מאיה, האצטקים או בני פרו הקדומה, הן משהו אחר ושונה במהותו מן הבוקע ביצירות הפיסול העתיקות באגן הים-התיכון. אך מכאן ועד לעימות היצירות השונות הללו, הדרך קצרה. קוסו ממשיך בהתקרבותו אל הפרימיטיביות המזרחית, השונה במהותה מהנמצא אצל שבטי ועמעמי העולם החדש."[3]
ועוד:
"בביקוריו המרובים במוזיאונים גילה חיותם המיוחדת של פסלי העמים הפרימיטיביים ומהם שאב רעננות ועוצמה לכמה מיצירותיו. אמנם הקשר שבין ההיוליות של יצירות אלו ובין קמאיותן של יצירות העמים הקדומים, שכנינו בעבר, שאליה נוטים לחזור כמה מאמנינו, הוא רופף ביותר, אך יש אצלנו, בחוגי אמנים צעירים, נטייה להתחיל מבראשית, לטבול עצמם בפרימיטיביות, העשויה לדעתם להתוות דרך לאמנות ישראלית מקורית, שאינה קשורה בדרכים שהלכו בהם אמנינו בגולה. ואם להתחיל מבראשית, הרי אין טוב מלנסות וללמוד מדרכיהם של האמנים האלמונים הרחוקים, שאינם כבולים בעבותות מסורת תרבותית רבת דורות. אמנינו הצעירים היו סבורים בתמימותם כי יוצרי הפסלים והמסכות האליליים אינם כפותים למסורת משלהם. קוסו היה אחד מאלה. והתייחדותו עם היצירות המופלאות מאוספי המוזיאונים האמריקאיים הייתה לו לתועלת רבה, כי היא שיוותה רוח של חד-פעמיות לכמה מניסיונותיו הפלאסטיים."[4]
מכאן ואילך, לאורך שנות ה- 40 וה- 50, תצמח ביצירת קוסו אלול סינתזה פיסולית בין שפת פיסול פרימיטיביסטי-שבטי לבין תכנים ארכאיים תנ"כיים.
בין השנים 1945-1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת קוסו אלול בצי ארה"ב, תקופה בה גם זכה בפרס ראשון עבור 5 פנלים-קיר שביצע בספריה הראשית של בסיס-הצי בפיירי, וירג'יניה. ואז שב ארצה ב- 1946, נישא ליהודית (מי שתהא אם שלושה ילדיו) התיישב למשך כשנה בשפיה (על שמה תיקרא בתו הבכירה), בה הורה אמנות. עתה, 1948-1947, שירת ב"הגנה" ולימד פיסול בקיבוץ עין-חרוד, בו התגורר במהלך מלחמת-העצמאות, כשהוא משתתף כחובש בקרבות על הגלבוע. מאוחר יותר, עבר לרמת-גן, משהוצעה לו דירת מגורים מטעם ראש- העיר, וכאן עבד בבית ספר כמורה למלאכות (עבודות עץ ומתכת, בעיקר) עד 1955. בין תלמידיו הפרטיים נמנה רפי לביא.
בשלב זה, כבר היה חבר בקבוצת ההפשטה, "אופקים חדשים", שעמה הציג מאז 1948 בכל 11 תערוכותיה, למעט זו של שנת 1959, שנערכה במוזיאון חיפה (היעדרותו של קוסו אלול נבעה מהשתתפותו באותה עת בביאנאלה לפיסול באנטוורפן). ב- 1951 זכה ב"פרס דיזנגוף" על פסל-העץ (פליסנדר), "העציר" (או "השבוי") – דמות נערית עירומה, דקה וגבוהה, הניצבת כפותת ידיים ואשר פוסלה בסגנון גילוף אפריקני על פי תיאורים מצריים של עברים ושבויים מכנען. עם קבלת הפרס, כתב אלול על פסל זה, בין השאר:
"מהר מדי נשכחה הפרשה, רבת הגאווה הלאומית: פרשת הנוער העברי הלוחם בהישפטו בפני שופטים זרים, והוא מטיח בפניהם: לא לכם הארץ הזאת ולא לכם המשפט בה. לא נכיר בבתי הדין שלכם ובפסקי-דינם. זוהי ארצנו – ואתם בה הזרים. הפסל הזה בא להנציח את אשר זיכרוננו החלש הספיק כבר לשכוח."
אכן, קוסו אלול התקרב בהדרגה בפסליו לתרבות הים-תיכונית (תבליט-העץ, "לֶדה והברבור", מ- 1953 (35X70 ס"מ)[5], שאב מהמיתולוגיה היוונית, בעוד "חווה", מאותה שנה (פסל עץ גולמי וקמאי בסגנונו, המייצג אישה עירומה בהריוניה, מליטה פניה במצוקה, בבחינת "בצער תלדי בנים"), כבר שאב מהמיתוס השמי העברי. עתה, צעד אלול את צעדו המשמעותי לכיוון התנ"ך. ב- 1952 הצהיר: "נשמת הפיסול צריכה לנבוע באופן אורגאני מהשפעת התנ"ך ומחיי הארץ גם יחד. תקומת מדינת ישראל הינה רק חוליה אחת בשרשרת ההיסטורית של עם ישראל, מערכה אחת באפוס האלומי, אבל הראשית -התנ"ך!"
" פסליו של קוסו אלול מראשית שנות ה- 50 – "חוה", "בת-שבע", "מיכל בת-שאול", "שולמית", "בת-יתרו","שיר-השירים", "אחיתופל", "נביא" ועוד – שבו ואישרו את הצהרתו זו, שעה שהדמויות הנשיות – שהן גיבורות יצירתו המוקדמת של אלול – הוטענו בחושניות ארוטית, ולא אחת נדמו לצלמיות או לאלילות-פריון. ועם זאת, עדיין שמרו פסלי העץ של אלול, תנ"כיים ככל שהיו בנושאם, על קרבה סגנונית רבה לפיסול פולינזי:
השפעת פסלי העץ האקספרסיוניסטיים-גרמניים של לודוויג קירשנר (מ- 1910 בקירוב) בולטת מאד בתפיסת הפרימיטיביות שבפסלי קוסו אלול. ב- 1951 תיאר חיים גמזו:
"בת-יתרו של קוסו אלול דומה יותר למסכה ממסכות גינאה החדשה מאשר לדמותה של בת-מדין, כפי שהיא צפה ועולה בדמיוננו. היא אינה קרובה בצורתה ליצירה שמית או מצרית קדומה. הראשוניות שבה והיא עצמה מסומלות על ידי הציפור על ראשה: 'ציפורה' שמה של בת-יתרו.[…] התנגשות תרבויות כה רחוקות זו מזו, כתרבויות קדמת-אסיה והתרבויות הפרימיטיביות של תושבי 'ימי-הדרום', טומנת בחובה סכנת זרוּת, אך גם אפשרויות של רענון, של תסיסה מחשבתית, ומבחינה זו מעניינים הניסיונות של קוסו."[6] נוסיף עוד, שהפסל, "בת-יתרו" (1948), מתייחד במבנהו הטוטמי, בו ממוקם העוף מעל ראש האישה. כאן, זיכרון רחוק של "נמרוד" עם הבז על הכתף מומר בהקשר התרבותי-פיסולי הפולינזי.
תקופת הפיסול הפרימיטיביסטי של אלול חופפת את תקופת העשור הראשון לחברותו ב"אופקים חדשים", 1958-1948. סקירת מבחר פסלים שהציג בתערוכות הקבוצה לאורך שנים אלו תעלה את הנתונים כדלקמן:
באשר לפסלים שהציג אלול בתערוכה הראשונה, 1948 (מוזיאון תל אביב):
"אשר לקוסו, 'ראש' שלו ובייחוד 'הדמות' 'רבת-החן והעדינה מזכירים ברונזות אטרוסקיות קדומות' (מיכאל משה, "חירות"). קוסו המציג שני פסלי עץ הוא 'עדיין בראשית הדרך' (אויגן קולב, "על המשמר"). בפסלים של קוסו יש 'עיצוב מסוגנן של הטבע' (ס.ט., "פלסטיין פוסט")."[7]
בתערוכה השנייה, 1949 (מוזיאון תל אביב), הציג קוסו אלול ארבעה פסלים בסוגי עץ אקזוטיים: "בת-יתרו" (עץ גרביליאה), "נושא בסבל" (אבן"), "בת-שבע" (עץ פליסנדר) ו"דמות" (מהגוני).
בתערוכת 1953 של "אופקים חדשים", שהוצגה במוזיאון תל אביב, הציג אלול שלושה פסלים: "גב אל גב" (עץ אגוז), "נערה" (שיש) ו"ראש מאורך" (עץ בורמה).
המחסן של גדעון עפרת 