Archive for ‘מונוגרפיות’

אוגוסט 6, 2019

ספר לודוויג בלום

 

 

 

 

      לודוויג בלום

 

                 בין אַל-זמן לזמן: 1948

 

 

 

תוכן עניינים

 

 

 

הביתה

 

המאייסטר

 

חייו ואמנותו של לודוויג בלום

 

הזמני והאל-זמני

 

ירושלים של בלום

 

1948

 

תחיית לודוויג בלום

 

 

 

 

                             ה ב י ת ה

 

היה זה בשלהי חודש מאי 2001, יום סגרירי, עת נמצאתי עומד בחנות ספרים ישנים, לשפת תעלת סינגֶל שבאמסטרדם. החנות הייתה קטנה ואפלולית, גדושה בערימות גבוהות של ספרים מאובקים, המקיפים מכל עבר את הסוחר, הולנדי בא בימים, כחוש וארוך-שיער צבוע. כבר עמדתי לצאת לטובת עוגת-התפוחים המשובחת שבקפה הסמוך, כאשר עיני נתפסה לתמונה שתלתה גבוה בינות לצללים. משהו בתמונה משך וריתק כאל מראה שובה-לב, מראה מוכּר כלשהו, שלא ירדתי לסוד קסמו. שאלתי את הסוחר למהות התמונה, אך הלה לא ידע דבר. "קח סולם והבט", הציע. בתור בנו של מוכר-ספרים תל-אביבי, האמון על סולמות, לא היססתי ומיהרתי לטפס. תיכף ומיד זיהיתי את סגנונו של שכני-לשעבר, לודוויג בלום, הצייר הריאליסטן המחונן, שנודע ברבים בכושרו האקדמי הנדיר לייצג נופים ודיוקנאות, ומי שנודע לא פחות בזכות עניבת-הפרפר, המגבעת רחבת-הטיטורת והחיוך החביב, שלא מש מפניו אלא עם פטירתו ב- 1974.

 

הורדתי את התמונה – הדפס של ציור-שמן, נוף מדבר-יהודה בואך מנזר מרסבא. איכות הציור הדהימה אותי: עין-האמן הקולטת בחדות פרטי-פרטים, והיד המניעה את המכחול במהירות ובבטחה. מיומנות שכזו לא מוכרת לי בתולדות האמנות הישראלית. עתה גם ראיתי את החתימה ואת התאריך המצוין, 1925, שנתיים לאחר הגיעו של בלום ארצה מצ'כוסלובקיה. בתחתית הימינית של ההדפס קראתי שהוא הודפס בבית-דפוס שפעל בכרונינגן (צפון-הולנד) ובבאטביה, הלא היא ג'קרטה ההולנדית, אינדונזיה.

 

מה עושה מדבר-יהודה של ל.בלום בלב אמסטרדם?!

 

חקרתי את מר ואן-קוק, הסוחר, באשר למקור התמונה. להפתעתי הטובה, הוא סיפר שבמחסנו הסמוך שוכנות עוד ארבע תמונות נוספות, חלק מסדרה של "מקומות קדושים", כרזות-לימוד שתלו בעבר הרחוק בכתות בתי-ספר הולנדיים, חומר-עזר בהוראת שיעורי-תנ"ך. מסתבר, שאחד מבתי-הספר הללו חיסל את מחסניו וכך הגיעו התמונות לחנות הספרים. בקשתי לראות את הארבע האחרות ותוך חמש דקות שב מר ואן-קוק, נושא בזרועותיו את הר-הבית, הירדן, מושבה בכינרת ושיירת גמלים במפרץ-חיפה, כולם מהשנים 1927-1925. ריח של ארץ-ישראל תמימה ואבודה עלה באפי, מתמזג בניחוחותיה של ישראל אחרת, זו של אינתיפאדה ושפל, בה אני חוזה יום אחר יום ב- CNN בדירתי שמעל תעלת קייזרס. המפגש הסוריאליסטי הזה, הממזג מקום בשאינו מקום, כבש אותי וידעתי שאני חייב לקנות את התמונות הללו, ויהי מה, ולהביאן בחזרה הביתה, כלומר לביתו של לודוויג בלום, משמע ל"קפה-מודוס" שמתחת לדירת האמן, רחוב המלך ג'ורג' 33. "האם קיימות תמונות נוספות בסדרה?", תהיתי. מר ואן-קוק הבטיח לברר ולהודיעני דבר.

 

כחודשיים חלפו. התמונות בדירתי שמעל הקייזרסחרכט, והעיניים אינן שבעות. מדי פעם, מתארחים אצלנו אי-אלה הולנדים קשישים הזוכרים מילדותם את שיעורי-התנ"ך עם התמונות הללו על לוח-הכתה. יום אחד מצלצל הטלפון. סוחר-הספרים על הקו, מדווח לי שמצא שמונה תמונות נוספות. תוך רבע שעה התייצבתי בחנות. מר ואן-קוק הושיט לעברי חבילה קטנה של חוברות אפורות והסביר לי שהסדרה המלאה – תריסר רפרודוקציות מודבקות על קרטונים המוגנים בפינותיהם על-ידי זוויות-מתכת – לוותה במקורה בחוברות-הדרכה למורים. בידיו כל התמונות וכל החוברות, תריסר ותריסר. לא היססתי, שילמתי מה ששילמתי, הרמתי את המשא הכבד, וכשאני קורס תחת משקלה של ארץ-ישראל הישנה, דידיתי כושל, מתנשם ומתנשף דרך רובע-הזונות.

 

בעודי מפזר את תריסר הנופים האוריינטליסטיים, הנגועים בזיכרונות נוצריים (כנסיית-המולד בבית-לחם, מעיין-מרים בנצרת) וציוניים (מושבה בכינרת), נשמע צלצול טלפון, ומי על הקו אם לא דבורה חרמון, בתו של לודוויג בלום. "דבורה, לא תאמיני", פלטתי בהתרגשות, מספר לה על תגליתי המופלאה. שכנתי הטובה, שבינתיים הלכה לעולמה ואשר התגוררה עד סוף ימיה בדירת לודוויג בלום אשר מעל "קפה-מודוס", לא נפלה מהכיסא: היא הכירה את כל הפרשה ההיסטורית לפרטיה: התחרות הבינלאומית שהכריז עליה בית-הדפוס ההולנדי ב- 1925, ציורי-השמן שאביה הזדרז לצייר בווירטואוזיות ברחבי-הארץ, בהקדימו כל צייר אחר, וזכייתו בתחרות. הציורים המקוריים, שהודפסו בשנות השלושים, נמצאים עדיין ברשות בעל-הדפוס, סיפרה לי דבורה, והוסיפה שראתה במו עיניה את העבודות בכרונינגן אשר בצפון-הולנד. ועוד אמרה, שהדמויות המופיעות בתמונות אינן אלא תוספת של צייר הולנדי כלשהו, שנתבקש להעשיר את הנופים בנוכחות אוריינטליסטית חייה. סברתי שדבורה טועה, שהדבר אינו מן האפשר, ולו מסיבות טכניות, אך היא עמדה על שלה. אני מניח שהיא יודעת את אשר היא שחה.

 

מאוחר יותר, קראתי במאמר בעיתון "המשקיף" משנת 1941 את כל פרטי המעשה, הגם שהכותב, ידידו הטוב של בלום, העיתונאי וולפגנג פון וייזל, טעה מעט בתאריכים:

"לפני שנים רבות, סבורני בשנת 1927 או 1928, נתבקש הקונסול ההולנדי בירושלים על ידי סוחר בחפצי אמנות בהולנד, להזמין חמש-עשרה תמונות (שתיים-עשרה, הלא כן?/ ג.ע) שישקפו את נופה של ארץ הקודש, ושהצופה יכיר לפיהן את ארץ ישראל כמות שהיא. תחילה נבחרו הנופים – 'הדרך הקדושה' בירושלים (ויה דולורוזה/ג.ע), הר הזיתים וכו'. הקונסול הזמין תריסר אמנים והטיל על כל אחד מהם לצייר תמונה אחת: שלוש תמונות נשארו פנויות – כל אחד יכול היה להתחרות קבלתן. היו אלו: עין-גדי בסביבת ים-המלח, כנסיית מרסבא בערבה ומקום הטבילה על יד הירדן. נדמה לי, כי הזמנה זו נמסרה ביום ראשון אחד. בלום צייר מיד את 'תמונתו': 'הדרך הקדושה'. אם אינני טועה, ארגנתי אותה שעה שיירת בדואים, כדי ללוותנו לעין-גדי ולמרסבא. ביום ד' שמנו פעמינו לדרך. ביום ה' היו מוכנות תמונות מרסבא ועין-גדי. ביום ו' חזרנו לירושלים. ביום א' הבא יצאנו לירדן ושבועיים אחרי קבלת ההזמנה נשלחו ארבע התמונות לאמסטרדם. כעבור שבועיים נוספים נתקבל מברק: לודוויג בלום מתבקש לצייר את כל התמונות. הציירים האחרים לא ניסו אפילו לצייר את תמונותיהם."[1]

 

כושר גופני ומיומנות אמנותית חָברו יחד לזריזות בה השלים בלום את המלאכה: הנה, יורד לו הצייר במורדות הירדן עם הנץ החמה ו"כבר בשעה 7.00 בבוקר זזנו עם הסקיצה בצבעי מים, ששימשה לו 'מדריך' לצייר את תמונת השמן האחרונה.", יעיד אחי הצייר, רוברט בלום.[2] אוריינט אקספרס.

 

חייתי מספר חודשים נוספים באמסטרדם, מוקף בתריסר התמונות וקרוע בין גן-עדן הולנדי לבין גן-עדן ארצישראלי, שאינו כי אם פנטזיה אבודה ומודחקת. ממרקע הטלביזיה למדתי, שהערבים הצדים עוף בירדן בציורו של בלום יורים כיום לכיוון גילה, שהערבים המצויירים בבית-לחם מכותרים כיום בטנקים ישראליים, ואילו שיירת-הגמלים מחיפה מומרת כיום בשיירת מתאבדים עטורי חגורת-נפץ. מפוכח ומריר צפיתי בתום המתוק הנושב מתמונותיו של בלום וברי היה לי שמקומם, אכן, בירושלים, אצל עובָד, מעל לניחוחות הקפה, תזכורת חזותית שהיא ספק-כאב-ספק-מזור.

 

קמצוץ מלים על אמנות: יש להביט היטב בתמונות ולראות כיצד החביא לודוויג בלום בכל ציור וציור סימני-פרספקטיבה שיבטיחו את העומק: שורה אלכסונית של דקלים, אלכסון של גדר, שביל, עמודים ארכיאולוגיים וכיו"ב. יתר על כן, מן הראוי לראות כיצד "סגר" בלום כל נוף ונוף באופק קונקרטי. כוונתי, שבניגוד ללודוויג בלום המאוחר יותר – זה שנודע בארץ ובעולם בזכות הרי-אדום או מואב הסגלגלים, הרחוקים והבלתי-מושגים – לודוויג בלום המוקדם, זה של הסדרה הנוכחית, "משיג" את האופק ו"נועלו". רוצה לומר, שלא כנופי המידבר הרומנטיים ה"נשגבים" משנות ה- 30 ואילך, שהותירו את האופק מעבר להכרתו החושית של הצייר, הנופים של 1925-1927 היו ללודוויג בלום "בהישג-יד". משמע: הצייר, שזה עתה עלה ארצה והרבה לתור בה, ידע את המקום, חווה את המרחב כולו, כך שלא נצרך לחלמו. רק מאז 1948 ועד 1967 יאלץ להמיר מציאות בחלום.

 

בשנת 2001 שבנו, רעייתי ואנוכי, אל מציאותו הארצישראלית של בלום. עתה, הפכה היא לחלומנו, בעוד המציאות הריאלית נדמית לנו לא אחת לחלום-בלהות. עובָד ניאות לתלות את נופי בלום על קירות בית-הקפה, שבאחת הפך לחלל כמו-מוזיאלי, סוריאליסטי-משהו. יום אחר יום, באתי לשבת ולהתענג על הארץ האלטרנטיבית של בלום, עד שיום אחד, נכנס לבית-הקפה ווילי לנדבר.

 

הכרתי את ווילי לנדבר כאיש סרטים תיעודיים, הולנדי-לשעבר המתגורר באחת משכונותיה החדשות של ירושלים, בצפון-מערב, ויותר מכל, איש בעל תשוקה אספנית שאינה יודעת שובע. אצל ווילי חזיתי באוסף נדיר ועצום של חפצי ארץ-ישראל מוקדמים (גם יצירות אמנות "בצלאליות" ועוד), ירושלמיים בעיקר, שאותם יציג לימים ב"מוזיאון התנ"ך" באמסטרדם בליווי קטלוג מרשים, שתרמתי לו טקסט צנוע. ווילי זה נכנס אפוא לקפה "מודוס", זרק מבט מהיר בלוחות התלויים על הקירות ומיד הציע לרכשם. עובָד לא חשב פעמיים וסגר את העסקה, אשר לי לא היה בה כל חלק ונחלה.

 

תוך שבועיים-שלושה, הוסרו ציורי בלום מכותלי בית-הקפה ומצאו משכנם בבית לנדבר. ככל הידוע לי, התמונות שבו להולנד. ראיתי ועודני רואה בניסיון החזרת הנופים ארצה ובשיבתם לגלות אמסטרדם משל על האידיאה של המקום, על מקום שאולי היה ואיננו עוד ועל המקום כאוטופיה.

 

רעייתי נפטרה, דבורה חרמון איננה, עובָד מכר את קפה "מודוס", אך כשאני מבקר במקום, פעם בשבוע, עודני מדמיין את נופי לודוויג בלום סביבי על הקירות ומשהו בי מתנחם.

 

ג.ע

 

read more »

נובמבר 7, 2013

ספר אורי ליפשיץ

  א ו ר י    ל י פ ש י ץ

  

                     2011-1936

 

 

 

תוכן עניינים

 

מבוא: להגיע אל אורי ליפשיץ

קורות חיים

התחלות: הפשטה 1965-1960

סכיזופרניה: פיגורטיביות חדשה 1967-1966

הדיאלוג ליפשיץ-בייקון

מיסטר רבינוביץ': פופ-ארט 1970-1968

מסע לספרד: דיאלוג עם הבארוק 1973-1971

הספורטאים: 1977-1973

דיוקנאות עצמיים: סוף שנות ה- 70

על השחיטה: 1985-1983

שררה: שליטים, דירקטורים, שופטים

מלמד, לבב ושאר חברים:

בחזרה לעתיד: 2009

פסלים: 2011-1967

דיבוק ההדרה: 2011-1998

אפילוג: הפֶה

נספחים:

א. הערה על ציור "הסעודה האחרונה" של אורי ליפשיץ

ב. הערה על ציור "התפילה" של אורי ליפשיץ

read more »

ינואר 11, 2011

עמוס קינן: אמנות עברית – מונוגרפיה (2009)

עמוס קינן נמנה על אחרוני ה"אותנטיים" – אותו דור של גיבורי תרבות מהמאה העשרים, דמויות שמימשו בחייהם וביצירתם את "האני המורד" האקזיסטנציאליסטי. אכן, בדרכו האותנטית, הנון-קונפורמיסטית והבלתי מתפשרת, אישר עמוס קינן – בחיים וביצירה – אמת פנימית, סירוב להליכה בתלם, שלילה (דן בן-אמוץ: "עמוס קם בבקר ומתחיל לשנוא"), חירות ופרובוקטיביות. את כל אלה נאתר על נקלה בספריו, ברשימותיו הסאטיריות ובמאמריו, אם במרחב החושים החופשי שטווה באידיליות המצוירות שלו, אם בתסריט ה"מתפרע" שחיבר לסרט "חור בלבנה", אם בהתעקשותו הבלתי פופולארית על עיקרון ה"מקומיות" וביקורתו כלפי הנהייה המערבית של התרבות והאמנות בישראל, ואפילו בפרובוקציות הפורנוגראפיות שאפיינו את איוריו הרבים ברישום ובצבעי מים לשירו משנות השישים, "מארש לרגל אחת" ("…/עם פרוטזה/ בדם ויזע/ יוקם לנו גזע"). בהקשר ל"אני המורד" של עמוס קינן, ראוי לצטט קטע מהפרק, "משיחי שקר", שמתוך ספרו, "תולדות הייאוש", פרק שנכתב בתחילת שנות האלפיים ברוחו של אלבר קאמי: "…כאשר אלוהים מתעלם מהאדם ואינו לוקח חלק במצבו, האדם מורד בו; דת חדשה היא מרד, אבל הואיל והמורד הוא האדם, גם הדת החדשה מתמסדת, והכול חוזר חלילה. כל משיח הוא מורד. הגעגועים למלכות השמיים הם מרד בארצי, בחומרי, ואולי גם בבריאה עצמה. מרד במי שיצר אותה כפי שהיא." ובהקשר ספציפי זה, תופנה תשומת לב הקורא לסדרת פסלים שיצר קינן בנושא "המשיח" ("משיח ישן", "משיח חדש") עוד מאז שנת 1966, ובעיקר במחצית שנות התשעים.

read more »

ינואר 9, 2011

אברהם אופק: רישומי עקידה

 סדר עניינים

 מקורות

מבוא: בטרם לילה

לילה

את מי באמת אהב אברהם?

יצחק שלפני

עקידות מוקדמות: 1969-1966

פחד יצחק: 1983-1981

עקידות: 1988-1983

האם אתה רואה מה שאני רואה?

ההולכים אל ההר: 1985-1984

read more »

ינואר 8, 2011

יוסף בודקו – מונוגרפיה (2005)

 

                מ ב ו א : י ז כ ו ר

 

ראשיתו של ספר זה בשיחת אקראי בגלריה נלי אמן. נלי, מנאמנותיו הגדולות של ההדפס היהודי המודרני הגרמני-פולני-ישראלי, הגיבה בהתלהבות לרעיון כתיבת ספר על יוסף בודקו, אמן שזכה לכבוד רב בחייו בין ברלין, וורשה וירושלים, אך זכרו כמעט ונמוג בעולם האמנות הישראלי, ומבלי שייכתב עליו אצלנו טקסט רציני כלשהו. מכאן ואילך, הפכה נלי לציר המעשי שעליו נרקם הספר: היא הפגישה אותי עם קומץ אספניו האדוקים של בודקו, בראשם גב' איילה דויטש, מש' ד"ר דוד גרין ומר עמוס מר-חיים; היא גלתה לי על אודות ציורי בודקו החשובים באוסף מש' קאופמן, המסונפת למשפחת בודקו. היא קישרה ביני לבין אינקה ברץ, אוצרת לאמנות במוזיאון היהודי בברלין, שנרתמה בשמחה לכתיבת המבוא לספר ואף איתרה בעבורי מסמכים נדירים בארכיון של המוזיאון היהודי בברלין; ויותר מכל, היא הכירה ביני לבין גב' זהרה וידיסלבסקי, בת-אחותו של יוסף בודקו ונוצרת שרידי עזבונו.

 

read more »