קטגוריות
מודרניזם ישראלי

ברקיעיו של מרדכי ארדון

                        ברקיעיו של ארדון

 

 

מרדכי ארדון לא חדל להרקיע לשחקים, באשר השמים הם ה"מקום" האולטימאטיבי של ציוריו. השמימיות היא שמעניקה ליצירתו את השגב ואת רוחניותה היהודית המטאפיזית, ואותה שמימיות, בערטיליותה, תומכת בהפשטה הסמלית (שלא לומר "סוריאליסטית") של שפתו. אך, יותר מכל, המקום השמימי הכמעט קבוע ביצירת ארדון מעיד על פצע בלתי נרפא שנשא האמן בנפשו מאז מחצית שנות הארבעים, וספק אם נרפא ממנו אי פעם.

 

"צריח כנסייה בחצות הליל", רישום פחם זעיר מ- 1920, אוד מוצל מימי בחרותו של מרדכי ארדון שבטרם ה"באוהאוס", מנבא את העתיד: שמים שחורים-משחור עוטפים את הצריח המחודד, על התרנגול הקורא בקדקודו, על דמות הצלוב הנשקפת מחלון הכנסייה (פעמונה האפל מכה בעוז) ועל צללית חתול מסתורי המקמר גבו באימה בסמוך לצללית כומר. אפשר שצדקה מישל וישני שפירשה את הרישום במונחים קבליים של "תיקון חצות[1], אך סבירה לא פחות מועקת החרדה שביטא מקס ברונשטיין הצעיר בהקשר לעולם הנוצרי המאיים, בו פגש בעיר הולדתו, טוכוב, שבפולין. בהתאם, דומה שהאפלת הרקיע אותתה, מאז שחר דרכו של ארדון, משקעי פחד ואסון של יהודי בלב אירופה הנוצרית. יותר מזה: שעת חצות הייתה בעבורו, מאז שחר דרכו, שעת הגחת כוחות השחור. עסקינן בשמים שהם נופי נפש ולא נופי טבע או עיר.

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי

מרדכי לבנון: ההר וההיכל

              מרדכי לבנון: ההר וההיכל

                                                       

מבוא:

שלושים ושמונה שנים חלפו מאז מאמרו המאלף של דוד גלעדי על ציוריו של מרדכי לבנון.[1] היה זה שנתיים לאחר פטירת הצייר ב- 21 באוקטובר 1968 וגלעדי, שהכיר אישית את לבנון וסגד לאמנותו, ערך לנו היכרות אינטימית עם האיש ועם יצירתו. אלא, שלא גלעדי ולא מיטב הכותבים האחרים על הצייר (ונציין את יהודה האזרחי, שפרסם מאמר מקיף ב"מעריב" על לבנון, זמן קצר טרם מות הצייר[2]; או את מאמרו של ישורון קשת ב"הארץ" כשנה לאחר פטירת האמן) – לא עמדו על שלבי התפתחותו האמנותית. מסוחררים מ"סולמותיו" המיסטיים, מ"שיר-המעלות", מ"ירושלים של מעלה" ומשאר ביטויי מיסטיקה יהודית, שנהוג היה להדביקם ליצירתו, לא התעכבו הכותבים על דרכו של לבנון אל פסגת הרוח.[3] בעמודים הקרובים נבקש לחנות בתחנותיה של דרך זו, או מוטב – בקומות הבונים אותה.

 

במהלך פשפוש בתיקיו של מרדכי לבנון אשר בעזבונו (בבית בנו, אריאל), צנח לו דף מצהיב, שעליו רשם פעם הצייר קורטוב של הגיגים ("באורים", בלשונו), מעין דו-שיח פנימי בו בא לנסח ארבעה שלבים בדרך היצירה שלו. אביא את הדף במלואו:

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי

נחום גוטמן: חידות "אור זרוע" ופתרונן

          חידות איורי "אור זרוע" ופתרונן

                                                      

עשרה פרקים היסטוריים-אקספרסיוניסטיים מאת יעקב הורוביץ ועשרה רישומים מאת נחום גוטמן, אלה גם אלה ראו אור ב- 1929 בהוצאת "כתובים", תל-אביב. אלא, שמיקומם של רוב הרישומים מנותק מההקשר המילולי המיידי בו הם מופיעים, מה שהופך אותם לרֶבּוס מתמשך, קרי – לחידה ציורית. "אור זרוע" מורכב לכאורה מכתבי-יד עתיקים המתארים אירועים מימי גירוש ספרד (מתורגמים-כביכול לשפה תנ"כית משכילנית) ורוקם עלילה יהודית בלב ההוויה הנוצרית-מוסלמית בספרד של המאה ה- 15. ספק רב אם מבנהו המקוטע של "אור זרוע" והיעדר גיבוש אורגאני של "כתבי-היד" שלאורכו (שלא לומר ההרמוניה המקרטעת בו בין מגמות הספרות, הקבלה, המיתוס הנוצרי והפילוסופיה) – ספק רב אם כל אלה מקלים על קריאה ליניארית ואחדותית של הספר, ואולי קושי זה הוא גם שאחראי על התפזורת הבלתי נהירה של הרישומים שלאורכו.

 

אתגר הקישור הטקסטואלי לאיורים מתגלה כבר ברישום הפותח את הספר ואשר בינו לבין המונולוג של הרופא היהודי מגרנדה, אברהם דון בונאפיוס, אין ולא כלום. כי בעוד הרופא מספר על הקורות אותו ואת בתו היפה, פאמולה, ועל פרשת נדודיהם בימי פרעות ואסונות עד לאראגון – הרישום המקבל את פני הקורא הוא זה של דיוקן אקספרסיוניסטי, גולגולתי ביותר, שצלב גדול מסומן על פניו. הדיוקן רשום ממבט פרספקטיבי עליון, בו הוגדל הפרצוף המעוות, עם עינו האחת השחורה ועינו האחרת הלבנה, ובו הוקטנו ידי הדמות, היד האוחזת בספר והיד המסמנת דבר-מה בשלוש אצבעותיה. הרושם הוא של דמות קשישה ושטנית, והקורא נאלץ להגיע לפרק ג' של הספר על מנת להניח הנחה סמי-ספקולטיבית בדבר משמעות האיור. שכאן, במונולוג של הנזיר הדומיניקני, אבא ויצינצו, נישאת תפילה נוצרית אדוקה וקנאית, שתכליתה הדברת הכופרים באמונה הנוצרית. דומה, שעמוד י"ח בספר הוא הרקע הטקסטואלי לרישום הקלסתר ה"שטני" הנ"ל שאינו כי אם קלסתר הנזיר:

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי ציור ציוני

נחום גוטמן ו"מסדה": בין פאתוס לאומי לליריקה

    בין פאתוס לאומי לליריקה: נחום גוטמן ו"מסדה"

 

את הפואמה הדרמטית הציונית, "מסדה", כתב יצחק למדן בין 1924-1923 בימי השיא של עלייה שלישית, ופרסמה בשנת 1927 (הוצאת "הדים", תל-אביב) בתקופת שפל חסרת תקדים של המפעל ההתיישבותי. היה זה שבע שנים לאחר הגיעו ארצה, כשהוא נישא על גל ההתלהבות של העלייה ממזרח אירופה ועבודתו כחלוץ ברחבי הארץ, אך בעודו נושא בזיכרונו את זכר אחיו שנרצח בפרעות באוקראינה זמן קצר קודם לכן. "מסדה", הלא היא "מצדה", הפכה לטקסט ציוני קנוני וב- 1951, במלאת למשורר חמישים שנה (חמש שנים טרם פטירתו), הודפסה מחדש בהוצאת "דביר", תל-אביב, בפורמט אלבומי מפואר המלווה ב- 14 איורי גואש לבן על בריסטול שחור מעשה ידי נחום גוטמן.

 

הבחירה בנחום גוטמן כמאייר הפואמה עתירת הפאתוס וההרואיות הלאומיים (והלאומניים לא במעט) תתמיה כל מי שבקי ביצירת האמן ובסגנון רישומיו הקליל והחייכני. אמת, בין 1945-1938 עיצב גוטמן רישומי שואה אכזריים ומרים (לשירי "ארץ אשכנז" של היינריך היינה ולרשימות בנושאי השואה והתקומה[1]), אך הציבור הרחב למד לזהות את איורי גוטמן יותר עם רישומים ידידותיים מאד, אותם פרסם בהמוניהם מעל דפי "דבר לילדים" ובספרים רבים. בכל אלה לא נאתר ולו שמץ של התלהמות ו/או רגשנות לאומיות. אפילו רישומיו מ- 1929 בחוברת "מאורעות א"י, טלגרמות וידיעות בציורים", שהגיבו לפרעות תרפ"ט – אפילו הם לבשו אופי קריקטורי ו/או אנקדוטי. מכאן הסקרנות והתהייה המלוות את המעיֵין באלבום "מסדה": כיצד יתמודד גוטמן עם גֵאות ולהט הרגש הציוני הסמוכים לאלה של אורי צבי גרינברג?! והנה, נחום גוטמן – מי שיבלה את אחרית ימיו בבית אבות בחדר אחד עם אצ"ג – מצא את נתיב ה"מודוס ויוֶונדי" המתפשרת עם הרטוריקה הלאומית הגבוהה, ומבלי שיוותר על אישיותו ומזגו.

 

קטגוריות
מודרניזם ישראלי פיסול ישראלי

הערה לגניאולוגיית הפיסול של זאב בן-צבי

   הערה לגניאולוגיית הפיסול של זאב בן-צבי

 

כשעלה זאב בן-צבי (1952-1904) ארצה ב- 1924 והחל ללמוד ב"בצלאל" הוא היה עלם בן עשרים, שמאחוריו ארבע שנות לימודים בבית הספר לאמנות בוורשה שבפולין. פסלי הדיוקנאות שיצר בשלהי שנות העשרים ותחילת השלושים של המאה העשרים לא זו בלבד שבלטו באיכותם, אלא שהרשימו בשילוב נחוש ובשל בין נטורליזם לבין קוביזם, כזה המנסח תווי פנים אורגניים בנפחים זוויתיים חדים ודרמטיים. קוביזם שכזה לא נראה בפיסול הארצישראלי והשאלה היא מה היו מקורות ההשראה של בן-צבי: האם צביונו הקוביסטי המתון של הציור המודרני הארצישראלי בשנות העשרים, זה המורד ב"בצלאל" ומתרכז בתל-אביב, מהווה את ההסבר כולו? הנסתפק בזיקה לאוונגרד של פאריז ובהשפעתו על האוונגרד הרוסי דאז (שפעפע ארצה באמצעות אמני עלייה שלישית)?