אלמן ישראל
"לא אלמן ישראל" נכתב ב"ירמיהו" נא, 5. הפסוק השלם מעט-יותר – "כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלוהיו…" – מלמד כי לא באובדן אישה מדובר, אלא בלשון משל על הברית הנצחית בין עם ישראל ואלוהים. מה שמדגיש את העובדה, שלכל אורך התנ"ך, אף שמצוינות בו לא מעט אלמנות, המילה "אלמן" אינה מופיעה אלא בפסוק הנ"ל.
לא זָכר אחד ולא שניים בתנ"ך מתו עליהם נשותיהם. אך, לא זו בלבד שמושג האלמנוּת הזכרית נעדר, גם האבל על מות הרעיה מבוטא במשורה. ולמרות שהיסכַּנו לחסכנות התנ"כית ברובד הרגשות, ובפרט כשמדובר בנשים, בכל זאת עודנו תמהים. אברהם התאבל על שרה? "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ." ("בראשית", כ"ג, 2) במאמר אחר במרשתת – "אבלו של אברהם על שרה" (אפריל, 2016) – ייחסתי לאברהם אבל עמוק על מות אהובתו. כמובן, שבדיתי את האבל מתוך אבלי הפרטי הטרי. שכן, פרשנות סנטימנטלית פחות ואובייקטיבית יותר תדגיש את יחסו המחפיץ של אברהם לשרה במהלך שהייתם במצרים ובגרר, שלא לומר, תתמקד בנכונותו של אברהם לקטול את הבן האחד והיחיד שהביאה לו שרה, את יצחק. והנתק בין אברהם ושרה – הוא בבאר-שבע, היא בחברון. כן, אברהם בכה לשרה והספידה, אך ספק אם חווה אבל כבד.
ויעקב? הוא שכה אהב את רחל ועבד שבע שנים למען לזכות בה, כלום התאבל על מותה? "וַתָמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֵבַת קְבוּרַת רָחֵל עַד הַיּוׄם." ("בראשית", לה, 20-19) אף לא שום מילה של יגון ואבל. שהפסוק הבא מְסַפר – "וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וַיֵּט אָהֳלֹה מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל עֵדֶר." (שם, 21) לכאורה, קָבר את אשתו והמשיך בדרכו בכיוון חברון, לבקר את אביו הישיש, את יצחק, ביקור אחרון. גם כשיברך את יוסף, יזכיר יעקב את מות רחל בבחינת עובדה שאינה אפופה בכל רגש: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם." ("בראשית", מח 7) וכבר עמדו פרשנים על כך, שלא נאמר שיעקב התאבל, שיעקב לא נשאר במקום אלא עבר למקום אחר והתרחק ממנה, שיעקב לא עשה מאמץ להביא אותה למערת המכפלה בחברון… גם לא נאמר במקרא שיעקב חזר אי-פעם לפקוד את קִברה, ואף לא הורה ליוסף, בנו, לעבור דרך מצבתה בדרכו לשכם; גם לא צוין שנפרד ממנה כשירד למצרים.
לא שיעקב היה אטום מבחינה רגשית. שהרי, כשהעניק את השם "אלון-בכות" לעץ-האלון בבית-אל, היה זה אות לאבלו העמוק על מות אמו, רבקה, יותר משהדבר סימן את צערו על מות דבורה, המינקת שלו. כדברי רמב"ן:
"… קרא שם המקום ההוא אלון בכות, כי אין בכי ואנקה על המינקת הזקנה שיקרא שם המקום עליו. אבל יעקב בכה והתאבל על אמו הצדקת אשר אהבתהו, ושלחה אותו שם ולא זכתה לראותו בשובו, ולכן נגלה אליו האלהים וברך אותו לנחמו כאשר עשה ליצחק אביו אחרי מות אברהם (לעיל כה יא). ובשניהם אמרו חכמים (סוטה יד א) ברכת אבלים ברכו…"[1]
יודגש: על אודות המתאבלים על רבקה, שעה שהלכה לעולמה בגיל 133 (לאחר מות בעלה, יצחק) – אין הכתוב מפרט, לפחות לא במישרין, וזאת חרף העובדה שרבקה מאוזכרת במקרא יותר מכל שאר האימהות הגדולות.
אֵבֶל, אכן, הוא סוגיה בעייתית בתנ"ך, באשר הוא נוכח ונעדר בה בעת (אף לא מילה במקרא על אֵבֶל כלשהו בעקבות מות המלך דוד. גם אבלם של אדם וחוה על רצח בנם, הבל, אינו מצוין כלל). בה בעת, אין ספק: התנ"ך העניק קדימות רבה לאבל על מות הורים ובנים לעומת אבל על מות רעיה. על אבלו הכבד של יוסף לרגל מות אביו, נכתב ב"בראשית" פרק נ, 10 ("…וַיִּסְפְּדוּ שָׁם מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים…."); על אבלו של דוד, ערב מות תינוקו (מבת-שבע) – סוּפר ב"שמואל ב'" יב, 20-17: "וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה […]וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם." אך, מנגד, על אופי תגובתו של דוד לאחר מות הילד ("…וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ…"), ציין אהרון קומם:
"תגובת דוד מלמדת על יחסו הקר אל הבן שנולד לו מבת-שבע. דבריו אינם נוגעים במת, או בבת-שבע, או בחטא הכבד הקשור בהולדתו ומותו של התינוק שלא חטא. דוד מנמק את התנהגותו שלו סביב מות התינוק מנקודת-השקפה אולימפית. הלוגיקה חוגגת, המעורבות הרגשית נדחקת, והטבע האנושי מגלה פנים מפתיעות."[2]
על אבלו הקשה של דוד על מות בנו האחר, אבשלום, אותו בן שמרד בו ושכב עם פילגשי אביו, קראנו ב"שמואל ב'", יט, 5-1:
"וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי."
וציין אהרון קומם בהקשר לקינה זו: "בעיקר נשמע בקינה ערבול צלילים, גמגום קשה של מי שאינו מוצא מילים לכאבו."[3]
דוד הוא גדול המתאבלים והמקוננים בתנ"ך. בנוסף על האמור לעיל, נזכור את אבלו על מות בנו, אמנון, שנרצח בידי אחיו, אבשלום: " וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה." ("שמואל ב'", יג, 31)
או, קינת דוד על מות אבנר, בידי יואב, שר-צבאו: "הַכְּמוׄת נָבָל ימוּת אַבנֵר?" ("שמואל ב'", ג, 33). וכמובן, הקינה המופלאה והידועה מכל, קינת דוד על שאול ויונתן. שלא לדבר על פרקי "תהלים" (ט, 1) שבסימן " עַל־מ֥וּת לַבֵּ֗ן מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד".
חרף נוכחותו-נפקדותו הבעייתית, האֵבֶל אינו נפקד מהתנ"ך: במשך שלושים יום התאבלו בני-ישראל על מות משה. שמואל התאבל מרה על מות שאול ("וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל…" – "שמואל א'", טז, 1); יעקב הגיב בזעקה לידיעה על מות בנו האהוב, יוסף: " טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" ("בראשית", לז, 33). איוב הגיב למות בניו בהשלמה אמונית בלתי-נתפסת: "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ"("איוב", א, 21). מנגד, תגובתו קורעת הלב של אהרון למות שני בניו: "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן." ("ויקרא, י, 3). ספק אם ניתן להעלות על הדעת כאב גדול יותר מזה הצפוּן בשתיקת האבל של אהרון.
יחד עם זאת, אף לא פעם אחת מזכיר או מתאר התנ"ך אבל על מות רעיה. האם התנ"ך היה אטום למכת אובדן אישה אהובה? האם עד כדי כך לא נחשבו נשים בתנ"ך? ואבלן של הנשים – למשל, אבלה של נעמי על מות בעלה ושני בניה – מדוע אין הוא מצוין כלל במגילת "רות"? והיעדר תגובה רגשית ואחרת כלשהי (של משה, של אהרון ושל העם) על מות מרים? וכיצד זה שמותה של בת-שבע "התאייד" בתנ"ך והיא נעלמת לה כך לפתע בפרק ב' של ספר "מלכים א'"? והתגובה הקולקטיבית על שחיטת בת-יפתח – מדוע הוגבל יום האבל לנשים בלבד: "מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה." ("שופטים", יא, 40). היחס לנשים בתנ"ך הוא שערורייתי.
כיצד נראה אבל בתנ"ך? בכי, קינה, מספד, דומיה, צום, שכיבה על הארץ, קריעת בגד, לבישת שק: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוׄ יָמִים רַבִּים" ("בראשית", לז, 34) ברם, כל המסמנים הללו מאפיינים את התגובה המיידית לאסון. מה בדבר היגון ארוך-הטווח? לתנ"ך, אכן, תשובה רבת-רושם: ספר שלם שכולו תוגת-אבל, ספר "איכה". נכון, האבל הכבד הוא על "מות" עיר אהובה, ציון, ולא על מות אישה אהובה. כאילו התיר לעצמו ספר-הספרים פורקן רגשות אך ורק בהקשר הדתי-לאומי, הרבה יותר מאשר במישור האינדיווידואלי. ועם זאת, נאתר ב"איכה" תובנות עמוקות על מהות האבל:
אני שב אל קטעים נבחרים ממאמרי, "האבל והמלנכוליה של 'איכה'" (אפריל, 2011):
"מגילת 'איכה' כמגילה של אבל ומלנכוליה. […] הדיכאון השורה על 'איכה' ואשר מחלחל לאורכה מאשר את הפסיכולוגיה של האֵבֶל לפי זיגמונד פרויד.[4] בלב חוויית האבל ב'איכה' האישה המתאבלת – ציון – המתוארת 'כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם' (א, 1). כּאלמנה, אנו מציינים לעצמנו. ואף על פי כן, זו הדומה לאלמנה אינה חדלה מלבכות: 'בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ…' (א, 2). אכן, היא מצויה באבל כבד: ' דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת […] כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוׄת וְִהיא מַר לָהּ..' (א, 4) ועוד: '… נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ.' (ה, 15) [… עם זאת,] 'בעלה' של האלמנה לא מת, הוא אך רחק ממנה והענישה. זיגמונד פרויד על חוויית האבל: 'האובייקט לא מת, חלילה, באמת, אך הוא אבד כאובייקט של אהבה…[5] שיותר מאלמנה המתאבלת על מות בעלה, ציון (או בת-ציון, בת-עמי, בתולת-יהודה) היא אם שכולה: […] רבים מבניה נהרגו בקרבות ו/או נטבחו במעשי נקם של הכובש: אך, תמצית סבלה הנורא של ציון האבלה הוא גלות: 'גָלְתָָה יְהוּדָה' (א, 3); [וכלום אין בחוויית האבל משום תחוש הגלות מהחיים?…] ורק עתה, מובהרת התשובה לתמיהתנו בנושא מעמדה האישי של בת-ציון: ' יְתוֹמִים הָיִינוּ [וְאֵין] אָב אִמֹּתֵינוּ כְּאַלְמָנוֹת.' (ה, 3) פעם נוספת – כּאלמנות, כמו אלמנות. פרויד: האבל הוא, דרך קבע, תגובה לאובדנו של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון 'מולדת'.[6] […] מה מצבה הנפשי הספציפי יותר של ציון האבלה? ריקנות. האישה-עיר שוממה וריקה: 'כָּל שְׁעָרֶיהָ שׁוֹמֵמִין' (א, 4). […] מצבה הגופני והנפשי של ציון ירוד ועומד בסימן התרוקנות עצמית: '…נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי …' (ב, 11), '… שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ…' (ב, 19), […]. פרויד: 'באבל מדובר בעולם הנעשה דל וריק…'[7] אשת "איכה" האבלה היא זו שקודש וחג ממנה והלאה, יופייה אבד, כבודה נידף, ובעליבותה כי רבה, היא מנודה ומבוזה. עתה, היא חווה בדידות ('אֵיכָה יָָשְְבָה בָדָד…' – א, 1), היא חווה אובדן חירות ('הָיְתָה לָמַס' – שם), היא חווה מוות מלבר ומוות מלגו, בבית, בלב ('…מִחוּץ שִׁכְּלָה חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת'– א, 20). העולם סוגר עליה כמֵצר ('כָּל רוׄדְפֶיהָ הִשִיגוּּהָ בֵּין הַמְצָרים' – א, 3), והיא כמושלכת לבור ('קָרָאתִי שִמְךָ ה' מִבּוׄר תַחְתִיוׄת' – ג, 55). באבלה הכבד, נידונה בת-ציון לרגרסיה: 'וַתָּשָב אָחוׄר' (א', 8), או: 'הֱשִיבַנִי אָחוׄר' (א, 13). פרויד: ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא בדאבון לב עמוק, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב ואף בבלימת כל הישג ובפגיעה בדימוי העצמי. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתוכחות עצמיות ובגידופים עצמיים, והיא הולכת ומתגברת עד לציפייה מוטרפת לעונש.'[8] ואכן, תיאוריה הגופניים העצמיים של בת-ציון גובלים בהתפרקות המערכת הפיזיונומית, וראו לעיל ביטויי המעיים החמרמרים, הלב הנהפך, הכבד הנשפך. פרויד: 'צלו של האובייקט (האבוד/ג.ע) נפל, אם כן, על האני […]. בדרך זו הומר אובדן האובייקט לאובדן האני…'"[9]
וחשוב מכל, יום התענית: הצורך העמוק לשמר את הצער, לחזור אליו לאורך הדורות, פעם ועוד פעם. לא רק משום צו ה"זכוׄר!", אלא משום ששימור הצער הוא שימור מושא האבל, שימור האהוב(ה), המיאון להיפרד ממנו/ממנה. תשאלו את האלמנים ואת האלמנות.
[1] רמב"ן, פרשת וישלח, פרק לה, פסוק ח.
[2] אהרון קומם, "הרטוריקה של האבל והשכול", במרשתת.
[3] שם.
[4] זיגמונד פרויד, "אבל ומלנכוליה", תרגום: אדם טננבאום, רסלינג, תל-אביב, 2002.
[5] שם, עמ' 10.
[6] שם, עמ' 8.
[7] שם, עמ' 11.
[8] שם, עמ' 7.
[9] שם, עמ' 15.
המחסן של גדעון עפרת 