Archive for ‘כבתוך שלו: פרשנות לתנ"ך’

אפריל 19, 2016

אבלו של אברהם על שרה

                   אבלו של אברהם על שרה

 

"וַתָּמָת שָׂרָה, בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן–בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיָּבֹא, אַבְרָהָם, לִסְפֹּד לְשָׂרָה, וְלִבְכֹּתָהּ." ("בראשית", כ"ג, 2) כאשר שרה גססה ואזלה, שהה אברהם בבאר-שבע. הוא לא היה שם לצדה, לאחוז בכף ידה, ללטפה ולעודדה. מישהו, מן הסתם, הגיע לבשר לו את דבר מותה. לא לפני זמן רב, שב אברהם ממסע בן שלושה ימים ושלושה לילות מהר המוריה (ירושלים) לבאר-שבע. עתה, הוא יוצא לדרך בת כיומיים לכיוון חברון. הרבה זמן לחשוב על שרה, על דמותה, על החיים עמה, על הפרידה ועל מותה. הרבה זמן לחשוב ולהתייסר ברגשות אשם על הפקרת אשת-חייו. רק לפני מספר שבועות, כשהיה בדרכו להר המוריה, הרהר אברהם בעתיד-לבוא – בעקידה הצפויה, בשחיטת בנו והעלאתו לעולה, בציווי האלוהי הנורא, באיל שאולי יזמן לו הקב"ה. עתה, רכוב על חמורו, מהרהר אברהם הישיש בעבר – ביופייה הנדיר של שרה, ששברה את לבבות פרעה ואבימלך מלך גרר; בבן המאוחר שילדה נגד כל הסיכויים; בריחוק שגזרו השניים על עצמם. ולכל אורך אותן שעות של רכיבה, צפה ועולה שרה נגד עיניו והיא זכה וטהורה מתמיד, יפה ומוארת מתמיד, ואהבתו גואה בו יותר משחווה כלפיה מעולם. ועם כל אמונתו באלוהים, חש אברהם לפתע בודד בחלד כפי שלא חש אף פעם. מותו הלא-רחוק מאותת לו, ולא עוד שרה עמו לחזקו.

 

רבות תהו המפרשים על האות כ"ף הזעירה שהתקין הכתוב במקור במילה "לִבְכּותָהּ". ויש כתבו,"בעבור שלא בכה אותה לפי כבודה."[1] כאילו ראויה הייתה שרה לבכי בכ"ף רבתי, בכי מזעזע ספי עולם. ועוד ראו המפרשים, שסדר העניינים – "לספוד לשרה ולבכותה" – אינו תואם, לא את ההלכה (שהקדימה בכי למספד) ולא את הניסיון: שקודם כל, אנו בוכים על האובדן המר ועל הייסורים והצער שידע המת(ה) קודם מותו(מותה), ורק לאחר מכן אנו מספידים, כלומר אם נמצא בנו הכוח הנפשי להספיד ואם עודנו מאמינים בטעם מילות ההספד ובטעם השמעתן ברבים.

 

והנה, אברהם מספיד, ורק לאחר מכן, אפשר שבדין סערת הנפש שמחולל בו ההספד, הוא בוכה ומבכה. האם קדימות ההספד – הדיבור בפרהסיה על המָנוחה – מרמזת על מעצור נפשי, שלא לומר שיתוק רגשי של אברהם? ואולי בכלל הבכי מאוחר הרבה יותר, משתפס אברהם את גודל האובדן ואת עוצמת געגועיו, שלא לומר רגשות האשם המכים בו ללא רחם.

 

ולא הביא הכתוב את דבר ההספד של אברהם. אך, ברור מה אמר אברהם, הלא כן? כי כיצד לא יגולל אברהם את סיפור היכרותו הראשונה עם הנערה הבבלית היפיפייה, שרי, שם באור-כשדים; כיצד נלוותה אליו ללא אומר לחרן, ומאוחר יותר, לארץ כנען, מבלי להבין וכנגד כל היגיון וחרף כל מה שלמדה להאמין בו בבית הוריה; מה גם שעקרה הייתה וחשה כמי שאינה מממשת את הייעוד הנשי המקובל באותה עת ובאותו מקום; וכיצד נדדה עם אברהם על פני ארץ כנען עד שהכו השניים יתד בנגב, במדבר; וכיצד נאותה להתמסר לפרעה למען הצל את חיי אברהם; וכו' וכו' עד נס הולדת יצחק בגיל תשעים (עתה היא כבר "שרה", בהוראת האל) ועד… עד הלם נכונותו של בעלה (בהחלטה אישית, ללא שיתופה) להקריב את בנם יחידם, מכה ממנה לא עוד נרפאה. כזה היה ההספד של אברהם, וכולו הערצה למסירות ללא סייג, כולו פליאה על כוח הויתור העצמי של שרה (ויתור, שכמובן, אין לשפטו במונחי פמיניזם עכשווי).

 

ורק אז בכה אברהם. רק אז פרץ בבכי תמרורים וזעק, "שרה, שרה שלי! שרה אהובה שלי!!…".

 

תהו פרשנים על פשר המילים "ויבוא אברהם…": האם מתארות המילים את מהלכו מבאר-שבע לחברון? או, שמא "ויבוא" כוונתו התעוררות, התכוננות נפשית (כפי שסבר רמב"ן[2])? עיון בחמישה התקדימים של "ויבוא" (במקור: "ויבא") בספר "בראשית" מלמד, שהשימוש בפעל משמעו – או הגעה למקום ("ויבוא וישב באלוני ממרא" – "בראשית", י"ג, 18), או מגע מיני ("ויבוא אל הגר ותהר" – שם, ט"ז, 4), או התגלות ("ויבוא אלוהים אל אבימלך בחלום" – שם, כ', 3). אני מבקש להציע, בדרכי הפרשנית הנסחפת בנסיבות חיי, ש"ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" רוצה לומר את שלוש המשמעויות הללו גם יחד: כי, כאמור, כן, אברהם בא לחברון מבאר-שבע; וכן, הוא בא עתה אל הגר כמאהב אל אהובתו המתה; וכן, לאחר עשרות רבות בשנים של אגוצנטריות וקבלת מסירותה של שרי-שרה כמובנת מאליה, חווה אברהם התגלות בדרך לרעייתו המתה: הוא יודע אותה במובן זה של מי שסוף-סוף מכיר אותה ומכיר בה, בכל זכויותיה הנדירות. וזהו הספדו, ההספד הקודם לבכי, ההספד שבסימן גדלותה של שרה ובסימן קטנות עצמו, קטנות מידותיו המגולמות בקטנות האות כ"ף: שבכיו של אברהם, ב"ולבכותה", מהו אם לא אף הוא ביטוי של אגו, כולל רחמים עצמיים. שרה הייתה גדולה מבכי זה, מבכי בכ"ף זעירה. כי שרה הייתה שרה בשי"ן גדולה.

 

 

 

 

[1] תוספות השלם, חיי שרה, עמ' רלא, סעיף יט.

[2] פרשנות רמב"ן ל"בראשית" כ"ג, פסוק ב'.

מאי 7, 2011

מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

מדוע ולמה אכל יחזקאל את המגילה?

המעבר ההיסטורי התרבותי מדיבור לכתיבה התרחש במזרח-התיכון העתיק בתהליך מורכב, הרווי בחשדות ובאי-אמון כלפי מרחב הסימנים החזותיים. כזכור לקוראי "פיידרוס" של אפלטון, עוד בעידן המיתולוגי המצרי של אָמוֹן ותוּת, בנו, סירב האב האלוהי למתנת הכתב של הבן. ניתוחו המזהיר של ז'אק דרידה את הפרשה המצרית ("בית-המרקחת של אפלטון", 1968) איתר רעל בשפה הכתובה, ורעל זה עדיין המשיך לאיים על אפלטון, במאה ה- 5 לפנה"ס, משהוביל את המעבר הגדול מהדיבור של סוקרטס (מי שלא כתב מימיו) אל הכתיבה (הדיאלוגית, עדיין ה"דיבורית") של תלמידו, הוא אפלטון. וכפי שציין דרידה, הוראתו של אפלטון למכותבו הסירקוזי – "שרוף את המכתבים!", טומנת בחובה הטלת ספק גדול בכוחו של הכתב לאצור בתוכו אמיתות של ממש.

התנ"ך, המשתרע על פני מרחבים קדומים בואך העת הקלאסית העתיקה, חייב היה להדהד את המתח ההיסטורי הטעון בין הדיבור לבין הכתיבה, בין הביטוי הראשוני, הישיר, הבלתי-אמצעי, המקורי, האותנטי, החי לבין ייצוגו המשני, העקיף, המוסכמתי, המלאכותי, המת.

כיצד מתמודד התנ"ך עם דואליות תרבותית זו?

read more »

מאי 7, 2011

כבתוך שלו: תוכן עניינים

 

 

 

 

 

                    כִּבְתוֹך שֶלוֹ

          קריאות בתנ"ך ובמקורות

 

 

תוכן עניינים:

 

read more »

מאי 7, 2011

גדעון

               הקדמה: ג ד ע ו ן

 

אינני אוהב את גדעון. האישיות הנגלית בפרקים ו'-ח' של ספר "שופטים" רחוקה מלעורר בי הערצה ואפילו סימפטיה. פחדן, הססן, יהיר, "אדם שהולך רק על בטוח". הנה, בימים בהם מחביאים בני-ישראל את יבולם במנהרות ובמערות מפני החמס המדייני ("שופטים", ו', 2) אנו מגלים לראשונה את גדעון העפרתי כמי ש"חובט חטים בגת להניס מפני מדיין." (ו', 11) גדעון מתחבא ומחביא; כמוהו ככלל בני-ישראל; אם לא איש-העדר, כי אז, לפחות, שָרדָן. לפיכך, אין להבין על שום מה מכנה מלאך ה' את גדעון ברגע פגישתו עמו בשם "גיבור החייל" (ו', 12). שהרי, שום סימן גבורה לא הסתמן בגדעון בן-יואש, ולבטח לא בנסיבות אלו של ההסתתרות בגת. אלא אם כן, התואר מבקש לרמז לבאות.

 

read more »

מאי 7, 2011

קדיש

קדיש: גאולת הלשון

 

"יתגדל ויתקדש שמי רבה": יתגדל ויתקדש שמו הגדול.  תהילת השם. באשר האל קדוש הינו מעצם מהותו, מהו מעשה הקדיש אם לא קידוש שמו, רוצה לומר – קידוש לשון-אדם המייצגת אלוה? "יתברך ויתקדש שמו הגדול". הקדיש – מעשה השבת הלשון למעמדה כלשון בוראת. כי הלשון, מזכירנו הכתוב, בראה את העולם בדיבור: "שמו הגדול בעולם שברא כרצונו". זו הלשון שדולדל כוחה ברמת אנוש ומול פני מוות, אך זו גם הלשון שיש בכוחה העתידי לפעול על עולם, אדם ואלוה, ולו רק תקודש בקדיש. כי בשורשה הנשגב של הלשון, משמע – בשם הקדוש כתמצית לשון-הקודש, תמליך הלשון את מלכות-האל. כן, הלשון תגאל וכוח גאולתה יחול אף על אלוה: קידוש שמו הגדול של האל יצמיח גאולתו ויקרב משיחו. כי האל שרוי בגלות, ושומה על האדם לעשות מעשים בלשונו למען ישוב. מעשה קידוש-השם כמעשה השבת האל. בקרוב, בעזרת-השם. אמן. ה"אמן" מגביה ונועל את חלקה הראשון של פעולת המגיה הלשונית. ה"אמן" – מילת-קודש התומכת בקידוש המילה האחרת – "שמו".

 

read more »