קטגוריות
וידיאו ישראלי פוסטמודרנה

תשובתו של אורי ניר לדמיאן הרסט

               תשובתו של אורי ניר לדמיאן הרסט

 

אורי ניר עשה זאת שוב. האמן המצוין הזה מדהים אותנו במרתף של גלריה "ברוורמן" בעבודת ווידיאו מהפנטת, המסתירה תהליך יצירה מקורי ומבריק, ויותר מכל, צופנת בחובה תוכן מתוחכם מאין כמותו. מקור העבודה של ניר בתערוכה קבוצתית שהוצגה בנובמבר האחרון במוזיאון רוקפלר שבירושלים – "Re-Visiting Rockefeller", באצירת סאלי הפטל וינאי סגל. לכאן הוזמנו אמנים צעירים על מנת להגיב ביצירותיהם לממצאי המוזיאון, לאופני התצוגה, אף למוזיאון עצמו, כאשר היצירות משולבות בינות למוצגים.

 

אורי ניר הציג בתערוכה זו את "heat Archer" (קשת חום), סרט שהתבסס על התקנת גולגולת גבוה בחצר המוזיאון, כך שסילון מים קשתי זורם דרך ארובת עינה של הגולגולת לתוך בריכה. לצורך הבהרה נוספת של העבודה, אביא את תיאורה המלא, כפי שפורסם מפי האמן לקראת פתיחת התערוכה ב"רוקפלר":

"הסרט מתאר אירוע שהתקיים בחצר מוזיאון רוקפלר בירושלים והוא מוקרן בתוך חדר הסמוך לחצר. בסרט אנו רואים סילון דק של מים בצורת קשת זורם מגג בניין המוזיאון אל מרכז בריכת נוי הממוקמת במרכז החצר. גולגולת אדם מרחפת בין שמים וארץ כשהיא פונה לבריכה בזמן שקשת המים חוצה את הגולגולת דרך ארובת העין הימנית שלה. הסיטואציה הזו מיוצרת כאירוע פיזי לגמרי, ללא התערבות הדמיה. הסרט מצולם במצלמה תֶרמית, מצלמה שלא רואה, אלא רק מרגישה חום. דרך מצלמה כזו עצמים קרים מופיעים כחשוכים, ועצמים חמים מופיעים כמוארים. המים שזורמים דרך הגולגולת הם חמים, וכך הם מופיעים כמוארים על הרקע הכהה של מבנה האבן הקריר. […] הסרט מסתיים בשקיעתה של הגולגולת לתוך הבריכה במקום שסומן על ידי פגיעתה של קשת המים. לאורך התערוכה כולה נחה הגולגולת הממשית על קרקעית הבריכה.

"הרקע לסרט הוא הסיפור הידוע של אדגר אלן פו 'חיפושית הזהב'. הסיפור מתאר חקירה בלשית בעקבות אוצר אבוד של שודדי ים. בשיאה של החקירה מגלה הבלש בתוך יער צמרת יבשה של עץ שלאחד מענפיה מחוברת גולגולת אדם. הוא משחיל דרך ארובת העין שלה חוט המחובר למשקולת בצורת חיפושית מוזהבת, עד שהחיפושית נוגעת באדמה למרגלות העץ ומסמנת את מקום קבורת האוצר. הסרט שאני מצלם עושה דבר דומה, רק שבמקום מנגנון למציאת אוצר נבנה מנגנון שמצביע על הנקודה שבה המנגנון עצמו נקבר. ארובת העין של הגולגולת היא העדשה שדרכה מסומנת נקודת קבורתה שלה, והנקודה הזו היא גם במקרה מרכז מבנה המוזיאון כולו."

 

הסרט המוקרן ב"ברוורמן" הופרד, כמובן, ממעשה התלייה של הגולגולת,  אקט מיצבי כשלעצמו,שהיה Site Specific  מובהק ורב-משמעות – בין משום שענה למוצגי ה"חפירות" של המוזיאון בדימוי הקשור לסיפור חפירת אוצר, ובין משום ש"קבורת" הגולגולת בבריכה, בבמרכז מבנה המוזיאון, רמזה על המוסד המוזיאלי כקבר.  אבל, עדיין, חרף המעבר מירושלים לתל אביב (הירידה למרתף הגלריה כמוה כירידה לבור האוצָר לעת לילה, כמסופר בסיפורו של אדגר אלן פו), עדיין שומרת עבודת הווידיאו על עוצמה נדירה, המעמידה את העבודה כאחת המופתיות שנוצרו במחוזותינו וכיצירה שראוי שתירכש במהרה על ידי אחד המוזיאונים המובילים שלנו. כאן, ב"ברוורמן", אני מצויד גם בדף החוזר ברובו על ההסבר המובא לעיל, אך מוסיף את הנתונים החשובים הבאים:

"מדי פעם בסרט זרם המים מחטיא את ארובת העין ופוגע בגולגולת מעוצמת המכה הלסת התחתונה משתחררת, ולוע הגולגולת נפער ונסגר בקצב של תנועות דיבור. קולות הדיבור מתואמים עם תנועת הלסת כקולה של הגולגולת עצמה, המתארת את התכונות הפיזיות שלה ושל חלקיה בחלל, כפקודות. הקול הגברי, הנמוך והמגורען של הגולגולת מבטא הנאה עצומה מעצם הסמכותיות שלו, בו בזמן שהוא מבטא את הסמכות העצומה של ההנאה."

 

קטגוריות
וידיאו ישראלי

נוישטיין: מוריד הגשם

                         נוישטיין: מוריד הגשם

 

התערוכה של יהושע נוישטיין במוזיאון ישראל עוברת בדממה, למרות שמדובר במי שתרם יותר מכל אמן אחר בארץ להרחבתו של מדיום הרישום. אני מבקש להפנות את תשומת הלב לעבודה אחת, שנראית בעיני כמרתקת מכל שאר המוצגים בתערוכה: סרט וידיאו צנוע המתעד טפטוף מי ברז לתוך גביע יין הניצב על צלחת בתוך כיור. אט-אט, נמהלים המים ביין עד כי גוברים עליו וכובשים את הגביע עד תום. היין הפך למים. זהו.

 

אנחנו זוכרים את "נס היין" שחולל ישו:

"וביום השלישי הייתה חתונה בקָנה אשר בגליל ואֵם ישוע הייתה שם. […] וישוע ותלמידיו היו גם הם קרואים אל החתונה. ויחסר היין, ותאמר אם ישוע אליו: יין אין להם. […] ותאמר אמו אל המשרתים: ככל אשר יאמר לכם תעשו. והנה שישה כדי אבן ערוכים שם […]. ויאמר אליהם ישוע: מלאו לכם הכדים מים וימלאום עד למעלה. ויאמר: שאבו נא והביאו אל רב המסיבה ויביאו. ויטעם רב המסיבה את המים אשר נהפכו ליין ולא ידע מאין הוא…"  ("הבשורה על פי יוחנן", ב', 9-1)

 

נוישטיין עונה לנס-היין הנוצרי בנס מים "יהודי": גביע יין אדום הופך לגביע מים. את העבודה המבריקה הזו יצר נוישטיין עוד  ב- 2007 לקראת תערוכה שכמעט ואצרתי באתונה שביוון, "ירושלים ואתונה" שמה, בה שמונה ממיטב אמני ישראל (בהם מיכה אולמן, דני קרוון, מיכל רובנר, דורון רבינא ואחרים) אמורים היו להגיב ביצירותיהם לפסלים יווניים קלאסיים שיושאלו מהמוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה. בעל המוזיאון הפרטי לאמנות מודרנית, "פריסיראס", חזר בו ברגע האחרון מהכוונה לארח את התערוכה.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל וידיאו ישראלי

בתוככי בית מקדשנו

                        

               על עבודת וידיאו מרתקת של רן סלוין ועל מקדשים אחרים

 

אפתח בגילוי לב אינטימי: מדי בוקר, משאני קם ממיטתי ומודה לאל על שהחזיר בי נשמתי, אני מסיט בחרדה את הוילון מעל חלון חדר-השינה ומכוון מבטי המודאג אל עבר הר-הבית הנשקף מנגד על ההר. האם עודם ניצבים המסגדים על עומדם?, אני חרד; שמא הגשימו מטורפי עיר-הקודש את זממם ופוצצו את המבנים המקודשים הללו ובזאת פתחו במלחמת עולם שלישית?, אני תוהה בחלחלה.  אכן, כך נפתחים ימַי – בבעתה אפוקליפטית הקשורה בשני מבני תפילה מוסלמיים, האחד עם כיפת זהב והשני עם כיפה שחורה. כך נפתחים ימַי – בצֵל אימת בית המקדש השלישי. 

 

איני מרבה לבקר בעיר העתיקה, חרף העובדה שביתי רחוק מ"שער יפו" מרחק רבע שעה הליכה בלבד. כשאני נכנע ללחצו המתון של ידידי, איל, ובכל זאת גורר את עצמי אל עבר מגדל-דוד ואל "הצד האחר", אני עושה זאת בזכות החומוס האלוהי שהוא נוטלני אליו, אי שם בסימטאות הרובע המוסלמי. מהרובע היהודי אני נוהג להדיר את רגלי, מחמת משיחיות ממוסחרת שעשתה בו שָמות. יותר מכל, בשרי נעשה חידודין-חידודין ודמי קופא בעורקי משאני עובר בסמוך ל"מכון המקדש". שאז, במחיצת מקָרבֵי הגאולה, משמע מקרבי הקטסטרופות של מלחמת גוג ומגוג, משיח בן-יוסף וכל השאר – נעתקת ממני נשמתי ופורחת לה הרחק ככל האפשר מסמטת משגב לדך מס' 24. ובכלל, מזה שנים הבנתי, שחוויית בית המקדש לא הייתה הרבה יותר מקדושה המיוחסת לבית-מטבחיים ענק, שדמם של אינספור חיות שחוטות, על לא עוול בכפן, זרם בו נהרות-נהרות וריחות פיגולי-מנגל (קרי: מזבח) עלו ממנו בכמויות מחניקות. נאמר כך: איני מאוהדי הרעיון של בניית בית המקדש השלישי. שלא לדבר על כך, ש"כיפת הסלע" נראית לי מבנה ארכיטקטוני מרהיב בהרבה מאותו מבנה, שתבניתו הועברה לא מכבר ממתחם "הולילנד" המפלצתי למוזיאון ישראל המחודש.

 

קטגוריות
וידיאו ישראלי

מאשה יוזפולסקי: עיניים עצומות לרווחה

        ע י נ י י ם   ע צ ו מ ו ת   ל ר ו ו ח ה

 

                                                       

 

ב- 1995 הציגה מאשה יוזפולסקי בגלריה "קדמת עדן" בתל-אביב סרט וידיאו בשם "בקרוב" (soon) ובו הקרינה מאמץ מתמשך להירדם. כאן, במרחב השרעפים, באזור הדמדומים שבין עֵרות לשינה, או – אם תרצו – בין חיים למוות, צפו דימויים הזויים במילים ובתמונות, רוויים באין שמעֵבר, מתרפקים ועורגים אליו. "להימצא בגבול, על סף חלימה […], קיום הנגוז אל הריק", כתבה האמנית בשולי עבודתה, "אפריל 1964" (חודש לידתה בלנינגרד), יצירה שהוצגה במוזיאון הרצליה ב- 2004. שבע שנים מאוחר יותר, ב- 2011, היא עודנה שבה ומבהירה בדו"אל: "בשלוש השנים האחרונות המראָה עמומה ונטולת בבואות. אין זה הריק הבודהיסטי, וגם לא ה'אף אחד' של בקט ב'מחכים לגודו'. זהו ריק סתמי, שרירותי ומוצף בה בעת. דבר לא מקושר שם לדבר."