ראשית תעשיית מוצרי עץ הזית בירושלים

    ראשית תעשיית עץ הזית היהודית והנוצרית בירושלים[1]

"מסורת חיטוב העץ הובאה (לירושלים) בידי נזירים פרנציסקנים. הללו הורו את הנוצרים המקומיים את טכניקת גילוף העץ, וכמו כן, את העבודה באם-הפנינה. מוצרי עץ (ירושלמיים) מוכּרים עוד מהמאה ה- 17, ואפשר עוד קודם לכן. נוסעים קדומים מתארים מחרוזות עץ-זית יפות וצלבים מעץ זית שהיו פופולאריים בין עולי הרגל. במאה ה- 19 יהודים שהמירו דתם לנצרות ייצרו אף הם מוצרי עץ זית."[2]

 

"אפשר שהאומנות האופיינית מכל האומנויות של ארץ הקודש הייתה חיטובן של מזכרות מעץ זית. הפופולאריות של אלה מוכחת בעובדה  שאלה העסיקו את דמיונם של בעלי מלאכה משלושת הדתות המונותאיסטיות. מרכזי אומנות זו היו בבית-לחם ובירושלים, שבהן עץ הזית מצוי בשפע. עץ הזית הוא כבד ודחוס. חיטוב החומר הקשה חושף את דפוסיו הפנימיים המעודנים […]. הגם שתחילתה של מלאכה זו בבית-לחם, מאות שנים קודם למאה ה- 19, היה זה בסוף אותה מאה ובתחילת המאה ה- 20 שאומנות זו זכתה לפופולאריות גוברת בין תיירים ועולי רגל. בעלי מלאכה נוצרים, מוסלמים ויהודים עיצבו סוגים שונים של כלים וחפצים דקורטיביים, כגון קופסאות (לסיגריות, לתכשיטים וכו'), פמוטות, כריכות לספרים, משקלות נייר וקנקנים."[3]

 

בספרו של ל.א.פרנקל "ירושלימה, ספר המסע לארצות אזיא הקטנה, סיריען ולאדמת הקודש" (שנכתב במקור בוינה ב- 1860) מנה הנוסע לא פחות משישה "עושי משבצות" יהודיים, דהיינו משבצי צדף במוצרי עץ.[4] בספרו של פנחס גרייבסקי מ- 1930, "החרש והמסגר בירושלם", מסופר על ר' חיים יעקב, ירושלמי שהיה ראשון בתעשייה המקומית של מזכרות מעץ זית – "מלפני כשישים ושבע שנים", משמע – 1863. אותו ר' יעקב, כך נכתב, אף זכה ב- 1867 לאות כבוד מטעם התערוכה העולמית בפאריז. אחריו מילא את מקומו בנו, דוב יעקב, ש"רכש לו שֵם אומן נבחר, לא רק בין תושבי עיר ירושלים אלא גם באירופא."[5] בבית המלאכה של דוב יעקב עבדו בין 30-15 פועלים וב- 1888 הזמינו ממנו הממונים על כולל אוסטריה ואונגריה בירושלים תיבת עץ משובצת צדף ועץ שחור, שי לקיסר פרנץ יוזף. התיבה, כך העיד הקונסול האוסטרי בירושלים, הוצגה בווינה בבית הנכאת הפרטי של המלך. עדיין ב- 1910, לרגל ביקור הנסיך הגרמני, איטיל, ורעייתו, נתבקש אותו דוב יעקב מטעם מנהל מחלקת עצי הזית של בית היתומים הסורי "שנלר", להביא מוצגים מעבודתו, והצמד המלכותי רכש ממנו טס עץ גדול ושולחן כתיבה.

 

אמנות החול

                         א מ נ ו ת   ח ו ל

 

 

"קו רקיע דק בכתום זוהר נמתח מעל הדיונות שנראות עתה כהות, חלקן מזדקרות לשמיים כפטמות של שד עטופות צל עגום. נדמה כאילו קו נוף של ים אפרפר תכלכל ומסתורי מציץ מבין שְדֵי הדיונות. אלה נדמות לעתים למפלצות כהות, רוחשות מזימות בפרפור אחרון של גסיסה. ענני נוצה מעטים משורטטים מעליהן והרוח משייפת וחורצת בחול גלים מעגליים, ולמרגלות הדיונות הגבוהות, מעצבת דיונות קטנות יותר, מין קמרים וקערים, גבעות ועמקים עשויים חול רך, מין בנות דיונות עליזות ומפרפרות בתנועות מעוגלות של ריקוד, פושטות על פני המרחבים, והרוח מלטפת את לחייהן הסמוקות."

 (לימור שריר, "דיונות הזהב והכסף", כרמל, ירושלים, 2008)

 

                                  *

מתישהו במחצית השנייה של המאה ה- 19 – עשרות בשנים בטרם ייסוד העיר תל-אביב – צִיֵיר צַיָיר הולנדי בשם הנדריק וֶודֶר ציור שמן גדול-מידות (150X90 ס"מ) של דמויות בחוף יפו. וֶודֶר, צייר ריאליסטן מ"אסכולת האג" ומי שנודע בזיקתו לנופי ים, הגיע ארצה בנתיב האוריינטליזם, התמקם מצפון ליפו, אי שם באזור מנשייה, והשקיף משפת הים אל עבר צללי עיר הנמל הקדומה והמפרץ, עת מבטו חולף דרך דייגים, סירות, גמל, תושבים מקומיים – כולם על החוף המואר בשמש חמה, כולם על החול הבהיר והרך המאכלס את מרבית חלקו התחתון של הציור.  

 

בטון

עיבור הבטון המזוין

 

"נלבישך שָֹלמת בטון ומלט", שוררו מאהביה של ארץ-ישראל; "הך פטיש, עלה וצנח, כבישי בטון בחול נמתח", החרו-החזיקו עוגביה הנמרצים; "מוצק הבטון ומורם המנוף, ספינות המטען מגיעות אל החוף", זימרו בוני נמל תל-אביב; ואילו בקומדיה "בטון" (1930) מאת אהרון אשמן, פועלי בניין עליזים ייצגו את החלוציות העברית במיטבה. שהרי הבטון במיתולוגיה הציונית השלים את מעשה הייעור והחריש, בבחינת "כיבוש השממה", שהוא מעשה הכיבוש הארוטי של האדמה ("עורי שממה, דינך נחתך: אנו באים לכבוש אותך"); ובהתאם, המיזוג הפלאי של עקרון המציאות (עבודה) ועקרון העונג: "אנו אוהבים אותך מולדת בדמעה, בגיל ובעמל."

אם לדייק, מרבית כבישיה של הארץ לא נבנו מבטון, וגם הבתים עטו טיח וסיד על גבי הבטון נוסח "העיר הלבנה" או גלגוליה האקלקטיים הקודמים. ואף על פי כן, איש לא ייטול משחר הציונות המעשית את האון הזכרי של הבטון המזוין, הוא ה"אייזן-בטון" – מיזוג הברזל, החצץ והמלט. והנה, חרף כל האמור, עשרות שנים תחלופנה בטרם תחשוף הארץ ברבים את "ערוות" בטונה. שכן עד שנות ה- 60 של המאה ה- 20 זימרו הורינו והורי-הורינו על בטון (גם ציירו את פועלי הבניין עם המריצות ומערבל הבטון), אבל דאגו לכסותו בשכבות טיח ו"שפריץ", שלא לומר עלווה ירוקה ומרעננת של עצים ושיחים. במילים אחרות: הבטון הודחק לאורך תקופה ארוכה, עד כי שב ופרץ באון.

אמנות החימר: בין אכילה לבין קורבן

      אמנות החימר – בין אכילה לבין קורבן (1984)

 

לדעת את אמנות החימר פירושו לדעת את האדמה. פנחס שדה הקשיב לשתיקתה; וויצק של ביכנר נמלט מרעמיה; אמני החימר מבקשים להתאחד איתה. כמאמר ניטשה: "העלאדם הוא טעמה של הארץ". וכדברי הלדרלין: "הקדיש לבי עצמו לאדמה". אצלנו, הייתה זו הדוויג גרוסמן, האם הגדולה של אמנות החימר בארץ, שהפנתה את תשומת הלב אל הזיקה המיתית של הקדרות ואמנות החימר בכלל אל האדמה:

"אדם מאדמה נוצר. אדם ואדמה – זיווג ראשוני. האדמה היא חומר. האדם היוצר – הוא הקדר. הקדרות היא אם הפיסול. הכד הוא הפשטת דמות, דמות אדם, צמח או חיה."[1]

 

פיסול כתפאורה

            פיסול כתפאורה (פרק מתוך "בבואות", ירושלים, 1983)

 

תפנית הציור החדש והגדרתו החדשה את הנייר, הרישום, הפורמט והצבע[1] מחייבת גם את הפיסול של ימינו ומקומנו. אנטי-אפלטוניות של הציור חלה גם על הפיסול, אשר ברמתו הניאו-אפלטונית הרנסאנסית ביטא את המאבק המירבי בחומר הקשה (השיש) במגמה לחשוף מתוכו את הצורה האידיאלית, האלוהית. האידיאה, או הצורה, חבויה בתוך החומר ועל הפסל לסלקו מדרכו המוליכה אל עולם האידיאות. כך מיכלאנג'לו (המבטא רעיון זה במפורש גם בשיריו) וכך בני דורו. די במבט שטחי על הפיסול הצעיר, המתהווה בשחר שנות השמונים, כדי להבין שחומרי פח, קרטון, פרוות, דיקט ואפילו עץ אורן רך דוחים את רעיון המאבק ההרואי בחומר. במקביל, די באותו מבט חפוז כדי לתפוס, שאידיאל הברבריזם של איש המערות מושך את הפסל הצעיר יותר מאידיאל הפילוסוף האפלטוני המשתחרר מן המערה. משחקיות ילדותית, דקורטיביות פרימיטיבית, פולחניות אי-רציונאלית, מגע בעל חזות תמימה וראשונית וכו' – הם אשר מאפיינים את הפיסול החדש של שחר שנות השמונים, הרבה יותר מן העיצוב האידיאי הטהור וה"אפלטוני" של מינימליסטים דוגמת סול לוויט, קארל אנדרה, דונלד ג'אד וחבריהם.