ואף על פי כן, בשבח הפאתוס
זה קרה, כמדומני, בשנות ה- 80 המאוחרות, במהלך ביקור בווינה. נדדתי נפעם בין אולמות ה"קונסט-היסטורישֶה-מוזיאום", גומע עוד ועוד יצירות מופת רנסנסיות, ברוקיות וכו'. זכורה לי העייפות ההולכת ומשתלטת ועמה דעיכת זמן הצְפייה בַציורים בואך נקודת השבירה. וכבר התחלתי מקצר את המרחב המוזיאלי בפסיעה מהירה דרך הגלריות הצדדיות ומבעד לאותם מסדרונות המוליכים אל החוץ הגואל, כאשר עיני צדה בחטף תמונה גדולה בָאולם הרחוק משמאל. אם לדייק, התמונה צדה את עיני. היום אני יודע שראיתי את "דוד עם ראש גוליית" מ- 1607, אבל אז – עדיין ממרחק – כל שקלטו עיני היו ניגודי תאורה עזים, תזמור תיאטרלי מאד של אור בקונטרסטים חריפים, הבונים פעולה דרמטית שכמותה טרם פגשתי בציור (וכן, כבר ראיתי, קודם לכן, בפאריז תערוכה מקפת של ציורי ז'ורז' דה לה טור, על תאורת הנרות הדרמטית הרווחת בהם; ולמותר לציין, כבר ראיתי אי אלה רמברנדטים עד אז). מיהו הדרמטיקון הנועז הזה, תהיתי, ובשארית כוחותי גררתי את עצמי אל הציור. היה זה הרגע בו גיליתי לעצמי את קרוואג'ו.
שנים ארוכות הייתי עיוור לייחודו של מיכלאנג'לו קרוואג'ו, והנה, לפתע – בשנייה אחת – חוויתי באורח מזוקק ומדויק את המפתח לשפתו. חשתי שאנרגיה חדשה מפעפעת לתוכי ונתתי עיני גם בשתי התמונות הסמוכות, שתיהן של קרוואג'ו – "המדונה של המחרוזת" (אף ציור זה הסתיים ב- 1607) ו"ההכתרה בזר-הקוצים" מ- 1604 בקירוב. הציור כהצגה בימתית, ציינתי לעצמי בהשתאות מול העבודות. אך, לא, לא היה זה מחזה בימתי; זאת הייתה אופרה! אור שמאלי עליון נגה במרוכז, כמו בזרקור, על פלג גופו הימיני של ישו ועל גבו של מענהו (האוחז בכבלי האסיר). כל השאר הוא דרגות של צל וחשיכה, שמתוכה התגלו חייל רומאי במדים שחורים (פונטיוס פילאטוס?) וגבר נוסף בלבוש אדום. השחור, האדום והאור הממוקד על גופם החשוף של השניים; המינימליזם של הסצנה; השימוש בניגודים צבעוניים אלמנטאריים; הקומפוזיציה הפשוטה (ישו במרכז) אך הכוריאוגרפית-פעולתית לא פחות; האקספרסיביות הישירה ובלתי מתפשרת של מבע העיניים של ישו; מחוות אצבעותיו – כל אלה גם יחד לפתו אותי ברתק חזותי-רגשי, שהבהיר לי באופן נחרץ: הציור הזה מטלטל את נפשי ואני מבין מדוע.
היה זה מספר שנים לאחר פרישתי הכפויה מאחת-עשרה שנות הוראה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. קודם לכן, לאורך תקופה ארוכה, הייתי שבוי בקסם הבמה, כולל קריירה קצרה מאד כשחקן בינוני ומבקר-תיאטרון רב-פעלים. דרמה הפכה חלק בלתי נפרד מאישיותי, וגם משקצתי בתיאטרון ומשהתפכחתי לחלוטין מקסמו ואף למדתי לתעבו ולהימנע ממנו, עדיין יקדו בי גחלי דרמה, שמצאו ביטוייַם ברגישות למבעים רגשיים עזים וקונפליקטואליים באמנות החזותית, כמו גם בסגנון דיבור, הרצאה וכתיבה, סגנון שלא בחל בהעצמה אמוציונאלית וב"פעולה". אוסיף עוד, שאין ספק, שעָבָרי התיאטרוני – מאז החוג הדרמטי של הגימנסיה, דרך הלהקה הצבאית, ניסיונות השתלבות כושלים בהצגות התיאטרון הרפרטוארי ועד להוראה באוניברסיטה ולביקורות תיאטרון – עבר עשיר ואינטנסיבי זה היה אחראי לסינתזה של ה"מיצג", לה הקדשתי זמן ומחשבה בין השנים 1979-1976.
אני מציין כל זאת, משום שהמפגש הלוהט עם קרוואג'ו, שם בווינה, לא היה מתרחש אלמלא הרקע האישי הנ"ל. יתר על כן, הנתונים האוטוביוגראפיים המובאים לעיל מבהירים מנטאליות תרבותית שאופיינתי בה כהיסטוריון, כמבקר אמנות ואוצר, ואשר קוממה עלי בשנות ה- 80-70 לא ביקורת אחת ולא שתיים שגם יצקו קיתונות של צוננים על להטי. שסגנון דיבור וכתיבה דרמטיים על האמנות החזותית, שלא לומר אהדה שגילתי כלפי הדרמטי, המלודרמטי ואף הפאתטי (מהסוג המסוים, כפי שיפורט להלן) – עוררו נגדי זעם חוזר בעולם האמנות התל אביבי (ובעיקר, בחוגי אדם ברוך ורפי לביא ז"ל). כי תל אביב העלתה על נס "דֶקורום" שונה בתכלית, כזה שמרכיביו המועדפים הם האיפוק, ההפנמה, הקרירות, הריחוק, השקט, ה- undertone והסֵבר האינטלקטואלי ווהחייכני-משהו. מעין ישראליות בלבוש בריטי. היפוכם של הערכים הללו – ישירות, החצנה, גילוי רגשות, הקצנה, זעקה ולהט – נתפסו כוולגאריות נמוכה, לא תרבותית, לבטח לא מתוחכמת. ואם תולדת ה"דֶקורום" המקומי הייתה אירוניה, סרקזם ולשון אל-אישית ורווית ארשת מתוחכמת, הרי שאני שבתי ומצאתי עצמי בעמדת התגוננות בגינם של צורות ותכנים "נלהמים", רחמנא לצלן.
