קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה

בשביל מי היא האמנות?

                       בשביל מי היא האמנות?

 

עכשיו, יותר מתמיד, זהו הזמן לשאול: של מי, בעצם, היא האמנות? בשביל מי היא? מהי הטריטוריה האמיתית שלה? מיהו קהלה האמיתי? השאלות הללו, שביסודן הן אחת – האם האמנות היא של ובשביל "העם", למען כלל הציבור? – הפכו דחופות דווקא לנוכח הדגל שהניפה הביאנאלה ה- 55 בוונציה. ששָם, כפי שכבר דווח רבות (כולל ב"מחסן" זה), הוצאה האמנות מ"עולם האמנות" ומוקמה בשוליים ההזויים של ה"חיצוניים" – ה"אאוטסיידרים", אותם "לווייני אמנות" תימהוניים, הפטורים מהנורמות של "עולם האמנות".

 

הנה כי כן, מכשפה עממית מצויה, מסוג זה או אחר, המציירת לה קלפי גורל, אחת שלא בגרה שום אקדמיה לאמנות, לא פילסה דרכה מבעד לשורת תערוכות מבחן, לא סוננה במסננות הביקורת האמנותית, ויותר מכל, משוחררת מכל דין וחשבון לתולדות האמנות בעבר ובהווה, למושג האמנות ולשפות האמנות של הזמן והמקום, ובכן – המכשפה המציירת הזו כמוה ככל אותם "אמנים נאיביים" ואמני "ברוט" למיניהם: היצירתיות שלה מודרכת אך ורק על ידי "דחף פנימי", מצייתת אך ורק ל"עין שלישית", לחוש חזיוני, לאמת הפרטית המטאפיזית שלה. היא פטורה מההיסטוריה ומהקודקס ה"אֶתי" המקצועי של גילדת הציירים. מבחינתה, היא אינה "ציירת", כי אם יידעונית, בדיוק כשם שיוצרי המסכות בשבט האפריקאי או האוסטרלי אינם "פַסָלים", אלא עוזרי כהונה. המכשפה הזו מועמדת מהשורה הראשונה לתערוכת "ההיכל האנציקלופדי" שבז'ארדיני וב"ארסנלה".

 

מובנים לי, כמובן, געגועיה של האמנות אל האזורים התמימים הללו, אל מחוזות ה"אמת" האישית, הצרופה, אל מרחבים שלא טומאו בפיתויי המסחור, בכזבי השיווק והיח"צנות, בהבלי הכיבודים והאגו, שעולם האמנות כה מצטיין בהם, והיום יותר מתמיד. אך, השאלה הקשה היא, האם ניתן כיום – לאחר כל שהתחולל באמנות המודרנית והפוסט-מודרנית – לשוב אל מרחב התמימות הבלתי אמצעית, לחזור לגן-עדן? שאלה קשה, שהתשובה עליה תובעת אומץ לומר דברים שאינם "פוליטקלי קורקט".

 

קטגוריות
הגיגים על האמנות פילוסופיה

על חשיבות האמנות

                           על חשיבות האמנות

 

יש לנו סיבות טובות מאד להסכים על אי חשיבותה של האמנות. עשרות שנים אני בעסק הזה ואני אומר לכם בפיכחון גמור: על פניו, תחום נטול כל חשיבות. איני מתכוון, כמובן, לחשיבותה של האמנות לאמנים: בעבור אלה, האמנות היא טעם החיים. אני מתכוון – חשיבותה לנו, הציבור הרחב, החברה, האדם. לכאורה, שום חשיבות של ממש. ראו אותה מתגודדת בכוכיה הזניחים בשוליים הירודים של הערים, מוקצה מחמת מיאוס ממרבית זירות המדיה, חבולה מקיצוצי תקציבים, מודחת מתוכניות לימודים, נעדרת כל שמץ של השפעה על השיח הציבורי, מדברת עם עצמה בלשון משל עצמה, כחוֹלַת-רוח שהחברה הפקירה לגורלה.

 

– "חשיבות" האמנות; מה פירוש "חשיבות"?!

 

הצדק עמכם. חשיבות היא מושג יחסי: הן לכל דבר "חשיבות" כזו או אחרת, בזמן כזה או אחר, לאדם זה או אחר. כל דבר שבעולם הוא חשוב ולא חשוב באותה מידה. אלמנטארי. מבחינה זו, המאמר הזה מיותר מלכתחילה. אבל, לא: כי בין השקרים והצביעויות שהתָרבות קלעה אותנו לתוכה, לא נוכל להתכחש לסתירה בין זלזולה הגמור של החברה באמנות לבין אצטלה של חשיבות נאצלה שהיא עוטרת לאמנות: הנה כי כן, עוד כשנהגנו להביא ספרים כמתנות, היו אלה ספרי האמנות שעמדו בראש; אנחנו נוסעים לחו"ל ועומדים שעות בתור על מנת להציץ בציורים ב"אופיצי", ב"אורסיי" וכו'; אנחנו בונים מוזיאונים כהיכלות ומציפים אותם באדם; אנחנו מהללים את זיכרונן של אימפריות בזכות יצירות אמנות ששרדו מהן – פסלים, פסיפסים, מקדשים וכו'; משרדי ממשלה מתנָאים בפרסים ומלגות שמעניקים (עד כמה שמעניקים) ליוצרים; את דירות השרד של הנשיא וראש הממשלה מקפידים לגדוש בתפארת האמנות המקומית; וכשאלה מעניקים שי לראש מדינה אחר – תהייה זו יצירת אמנות (על פי רוב, קיטש מביך)…

 

פרדוקס. שהרי, בתוך תוכו או תוכה, השר או השרה בזים לאמן או לאמנית, בעצם – אדישים לו/לה לחלוטין, ולכל היותר, יקבלו אותם כדקוראטורים לעת מצוא. האם קראו השר או השרה אי פעם קטלוג על יצירת האמן או האמנית? כלום ליד מיטתם מונח ספר על שטרייכמן או אריה ארוך? אמרו אפוא: חשיבות עליונה של האמנות לצד דחיקתה המזלזלת כמיותרת לגמרי.

 

הסכיזופרניה הזו מטלטלת אותי כל חיי. עוד מספר ימים אחגוג גיל מופלג, מביש ממש, ועודני שסוע בין חשיבות האמנות לבין שפל עליבותה, שמקרינה בהכרח על עליבות עיסוקי, משמע חיי.

 

קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה פילוסופיה

ואף על פי כן, בשבחי הפאתוס

                     ואף על פי כן, בשבח הפאתוס

 

זה קרה, כמדומני, בשנות ה- 80 המאוחרות, במהלך ביקור בווינה. נדדתי נפעם בין אולמות ה"קונסט-היסטורישֶה-מוזיאום", גומע עוד ועוד יצירות מופת רנסנסיות, ברוקיות וכו'. זכורה לי העייפות ההולכת ומשתלטת ועמה דעיכת זמן הצְפייה בַציורים בואך נקודת השבירה. וכבר התחלתי מקצר את המרחב המוזיאלי בפסיעה מהירה דרך הגלריות הצדדיות ומבעד לאותם מסדרונות המוליכים אל החוץ הגואל, כאשר עיני צדה בחטף תמונה גדולה בָאולם הרחוק משמאל. אם לדייק, התמונה צדה את עיני. היום אני יודע שראיתי את "דוד עם ראש גוליית" מ- 1607, אבל אז – עדיין ממרחק – כל שקלטו עיני היו ניגודי תאורה עזים, תזמור תיאטרלי מאד של אור בקונטרסטים חריפים, הבונים פעולה דרמטית שכמותה טרם פגשתי בציור (וכן, כבר ראיתי, קודם לכן, בפאריז תערוכה מקפת של ציורי ז'ורז' דה לה טור, על תאורת הנרות הדרמטית הרווחת בהם; ולמותר לציין, כבר ראיתי אי אלה רמברנדטים עד אז). מיהו הדרמטיקון הנועז הזה, תהיתי, ובשארית כוחותי גררתי את עצמי אל הציור. היה זה הרגע בו גיליתי לעצמי את קרוואג'ו.

 

שנים ארוכות הייתי עיוור לייחודו של מיכלאנג'לו קרוואג'ו, והנה, לפתע – בשנייה אחת – חוויתי באורח מזוקק ומדויק את המפתח לשפתו. חשתי שאנרגיה חדשה מפעפעת לתוכי ונתתי עיני גם  בשתי התמונות הסמוכות, שתיהן של קרוואג'ו – "המדונה של המחרוזת" (אף ציור זה הסתיים ב- 1607) ו"ההכתרה בזר-הקוצים" מ- 1604 בקירוב. הציור כהצגה בימתית, ציינתי לעצמי בהשתאות מול העבודות. אך, לא, לא היה זה מחזה בימתי; זאת הייתה אופרה! אור שמאלי עליון נגה במרוכז, כמו בזרקור, על פלג גופו הימיני של ישו ועל גבו של מענהו (האוחז בכבלי האסיר). כל השאר הוא דרגות של צל וחשיכה, שמתוכה התגלו חייל רומאי במדים שחורים (פונטיוס פילאטוס?) וגבר נוסף בלבוש אדום. השחור, האדום והאור הממוקד על גופם החשוף של השניים; המינימליזם של הסצנה; השימוש בניגודים צבעוניים אלמנטאריים; הקומפוזיציה הפשוטה (ישו במרכז) אך הכוריאוגרפית-פעולתית לא פחות; האקספרסיביות הישירה ובלתי מתפשרת של מבע העיניים של ישו; מחוות אצבעותיו – כל אלה גם יחד לפתו אותי ברתק חזותי-רגשי, שהבהיר לי באופן נחרץ: הציור הזה מטלטל את נפשי ואני מבין מדוע.

 

היה זה מספר שנים לאחר פרישתי הכפויה מאחת-עשרה שנות הוראה בחוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית. קודם לכן, לאורך תקופה ארוכה, הייתי שבוי בקסם הבמה, כולל קריירה קצרה מאד כשחקן בינוני ומבקר-תיאטרון רב-פעלים. דרמה הפכה חלק בלתי נפרד מאישיותי, וגם משקצתי בתיאטרון ומשהתפכחתי לחלוטין מקסמו ואף למדתי לתעבו ולהימנע ממנו, עדיין יקדו בי גחלי דרמה, שמצאו ביטוייַם ברגישות למבעים רגשיים עזים וקונפליקטואליים באמנות החזותית, כמו גם בסגנון דיבור, הרצאה וכתיבה, סגנון שלא בחל בהעצמה אמוציונאלית וב"פעולה". אוסיף  עוד, שאין ספק, שעָבָרי התיאטרוני – מאז החוג הדרמטי של הגימנסיה, דרך הלהקה הצבאית, ניסיונות השתלבות כושלים בהצגות התיאטרון הרפרטוארי ועד להוראה באוניברסיטה ולביקורות תיאטרון – עבר עשיר ואינטנסיבי זה היה אחראי לסינתזה של ה"מיצג", לה הקדשתי זמן ומחשבה בין השנים 1979-1976.

 

אני מציין כל זאת, משום שהמפגש הלוהט עם קרוואג'ו, שם בווינה, לא היה מתרחש אלמלא הרקע האישי הנ"ל. יתר על כן, הנתונים האוטוביוגראפיים המובאים לעיל מבהירים מנטאליות תרבותית שאופיינתי בה כהיסטוריון, כמבקר אמנות ואוצר, ואשר קוממה עלי בשנות ה- 80-70 לא ביקורת אחת ולא שתיים שגם יצקו קיתונות של צוננים על להטי. שסגנון דיבור וכתיבה דרמטיים על האמנות החזותית, שלא לומר אהדה שגילתי כלפי הדרמטי, המלודרמטי ואף הפאתטי (מהסוג המסוים, כפי שיפורט להלן) – עוררו נגדי זעם חוזר בעולם האמנות התל אביבי (ובעיקר, בחוגי אדם ברוך ורפי לביא ז"ל). כי תל אביב העלתה על נס "דֶקורום" שונה בתכלית, כזה שמרכיביו המועדפים הם האיפוק, ההפנמה, הקרירות, הריחוק, השקט, ה- undertone והסֵבר האינטלקטואלי ווהחייכני-משהו. מעין ישראליות בלבוש בריטי. היפוכם של הערכים הללו – ישירות, החצנה, גילוי רגשות, הקצנה, זעקה ולהט – נתפסו כוולגאריות נמוכה, לא תרבותית, לבטח לא מתוחכמת. ואם תולדת ה"דֶקורום" המקומי הייתה אירוניה, סרקזם ולשון אל-אישית ורווית ארשת מתוחכמת, הרי שאני שבתי ומצאתי עצמי בעמדת התגוננות בגינם של צורות ותכנים "נלהמים", רחמנא לצלן.

 

קטגוריות
הגיגים על האמנות פוסטמודרנה

על ימין ושמאל באמנות

                       על ימין ושמאל באמנות

 

כיון שנשאבתי לאחרונה לנושאי ימין ושמאל פוליטיים באמנות הישראלית, אני מניח שקוראי המסורים והמזדמנים משוכנעים, שהנה, אני בא להטריחם בעוד מאמר ברוח עוכרי ישראל י"ש. תשמחו אפוא לדעת, שלא זו כוונתי, אלא שענייני הנוכחי הוא בימין ושמאל צורניים, ימין ושמאל של כיווני מבט במֶחברים ציוריים. וכל כך למה? משום, שבדרך המקרה החביבה עלי, נתקלתי בחוברת ישנה, מודפסת במכונת כתיבה, שפורסמה ב- 1969 באוניברסיטה העברית ונושאת את הכותרת היומרנית, "ביטאון החוג לתולדות האמנות". והנה, גיליתי פה מאמר שכתב מיכאל סגן-כהן, הזכור לטוב, ושמו "על ימין ושמאל בתמונה". כמובן, שמיד קניתי את החוברת.

 

מאמרו של סגן-כהן מסכם בתמציתיות מאמר שפרסם היינריך וולפלין, היסטוריון האמנות השוויצרי הדגול, בספר בגרמנית בשם "מחשבות על תולדות האמנות" (באזל, 1940). שם מאמרו של וולפלין זהה לשם מאמרו של סגן-כהן. וולפלין היה נערץ מאד על מורי החוג לתולדות האמנות באוניברסיטה העברית, ובפרט על פרופ' משה ברש, וספרו, "מושגי יסוד בתולדות האמנות", שראה אור בעברית ב"מוסד ביאליק" ב- 1962, היה ציוד חובה לתלמידי החוג (בו לא למדתי מעולם). רוצה לומר, המאמר המסוים בנושא ימין ושמאל בציור לא היה מוכר לסטודנטים, אלא אם כן טרחו לקרוא בגרמנית את הספר המצוין לעיל.

 

מהי טענתו של וולפלין? שמרבית ציורי הרנסנס והבארוק מאשרים תנועת עיצוב ומבט משמאל לימין. מהיכרותי האוטו-דידקטית את תולדות האמנות, ידעתי שקיימת נטייה כמעט קבועה בציורי התקופות הנ"ל למקם את מקור האור בצד שמאל של הציור. ואולם, טענתו של וולפלין, בתיווכו של סגן-כהן, הייתה חדשה בעבורי, באשר עניינה במֶחבר הציורי. וולפלין מעיין, לדוגמא, ב"מאדונה הסיקסטינית" של רפאל (1512 בקירוב) ומאבחן בקומפוזיציה המשולשת כך:

"…קיימת הנטייה מבחינת העיצוב משמאל לימין לעלות באלכסון השמאלי ולרדת בזה מולו. ברגע שהתמונה מוחלפת בצדדיה וכך גם הכיוונים שבה, מתעוותת התמונה והמוטיבים נראים כחסרי קשר וכנעים נגד הזרם."[1]

 

קטגוריות
Uncategorized הגיגים על האמנות

אמנות לזמן חירום

                          אמנות לזמן חירום

 

ככל שהניגודים הפוליטיים דוהים ומרוּדָדים יותר בחברה הישראלית, כן אני מוצא את עצמי מקצין יותר. ככל שהרידוד הנדון יוצר פסוודו-מרכז (מרכז?) אחד גדול, כך אני נידון להוציא את עצמי מן הכלל, לפרוש מהקונצנזוס ולהתביית עמוק בבועתי הרדיקלית, כלוא מרצון באבלי על החלום הישראלי האבוד, כועס, בודד, בוש ונכלם נוכח המתחולל סביב, מתבונן ונבעת.

 

ביטול הניגודים וההאחדה החד-ממדית תובעים מאתנו הקצנה. כך בכל תחום מחיינו הפוסט-מודרניים: ככל שמתעצמת תופעת ההומוגניות האורבאנית, למשל, וערים שונות בארצות שונות ורחוקות לובשות צביון זהה של מדרחובים, מספר גורדי שחקים ונבחרת קבועה של חנויות מותגים – כן גוברות בנו הסלידה ותשוקת-הנגד להרחיק אל האקזוטי, הנידח, העממי. וככל שמציפות אותנו עוד ועוד מסעדות בכל גווני הקשת הבינלאומיים ומנעדי ה"גורמֶה", וככל שהטלוויזיה מאביסה אותנו עד לזרא בעוד ועוד תוכניות אוכל – כן הולכת ומתעצמת בינינו האופוזיציה של האכילה הרדיקלית: טבעונות, צמחונות, אנטי-לקטוז (חלב), אנטי-גלוטן (קמח) וכו'.

 

אכן, העידן הפוסט-מודרני דן אותנו למרחבים של האחדה משטיחה, שאינה מותירה דרך תגובה אחרת מאשר הפרישה המיליטנטית המקצינה של המיעוט. לתופעת ההומוגניות של הפירות והירקות המזומנים על דוכנינו מכל רחבי העולם ומכל העונות גם יחד, כל אותם פירות וירקות שגברו על מרחקי חלל וזמן בזכות פלאי הכימיה וקסמי הקירור, אין לנו אלא להגיב בשעטה אל עבר הפירות והירקות האורגאניים. ומה פלא, שנוכח השפה העברית ההופכת נגד אוזנינו למרק דלוח, על בליל תחליפי האנגלית ופתיתי הערבית, אני מגיב בגעגועים לארמית וללשון התנ"ך.