Archive for ‘הגיגים על האמנות’

מרץ 16, 2017

אז, איפה היו האמנים כאשר…?

                     אז, איפה היו האמנים כאשר…?

 

מילותיו של מוריס מרלו-פונטי תפסו את עיניי:

"מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת, […] וברצוננו שינקטו עמדה. […] רק לצַייר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי (כלומר, ללא נקיטת עמדה – פוליטית, חברתית, מוסרית ואחרת/ג.ע). בפניו, ניתן לומר, סיסמאות הידע והפעולה מאבדות את כוחן. […] אין כועסים על סזאן על כך שחי במסתור באֶסטָאק במהלך מלחמת 1870 (פרוסיה-צרפת/ג.ע). […] כאילו הייתה בעיסוקו של הצייר בהילוּת המתנשאת מעבר לכל בהילות אחרת. […] הוא נחוש בדעתו לחלץ מעולם זה – שבו מצלצלות השערוריות והתִפְאָרות של ההיסטוריה – תמונות, שיתרמו אך בקושי לכעסיהם או לתקוותיהם של בני האדם, והנה איש אינו מתרעם על כך."[1]

 

אם לא לבטא עמדה חברתית, פוליטית, מוסרית ואחרת בציוריו, מהי, אם כן, תעודתו של הצייר לפי מרלו-פונטי? – "הוא נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה. […] הרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים."[2]

 

זהו: רוח הצייר יוצאת דרך עיניו על מנת לטייל בדברים… מרלו-פונטי כתב את הדברים הללו ב- 1960. הטקסט האחרון שלו. הוא לא חידש דבר בגישתו זו, אשר ספק אם נסכים להשלים עמה. עשרים שנים לפניו, הסיק ז'אן-פול סארטר מסקנה דומה בספרו, "ספרות מהי?": הצייר, טען סארטר (באופן הנראה כיום שערורייתי למדי), אינו מדבר בשפת סמלים. "הוא יוצר בית דמיוני על הבד ולא סמל של בית. […] הסופר יכול להנחותכם […], יוכל להצביע בכך על סמל אי-הצדק החברתי ולעורר את דמיונכם. אך, הצייר אילם הוא: הריהו מציג לפניכם בקתת-עוני אחת ולא יותר: רשותכם היא לראות בה ככל אשר תאבו. […] ו'גרניקה', יצירת מופת זו, האם סבור מי מביניכם שיש בה כדי לרכוש בה ולוּ אף לב אחד לטובת ספרד? […] מי יעז בתנאים אלה לתבוע מן הצייר או המוזיקאי שישתייכו (דהיינו, שיתגייסו ביצירתם/ג.ע)? ואילו הסופר, דווקא הוא עניינו אצל המשמעויות."[3]

 

הרי לנו, אם כן, כתב-הגנה דרבנן הפוטר את האמן החזותי מכל חובת ביטוי עמדה מוסרית-פוליטית-חברתית וכו' ביצירתו. והרי ל"פְטור" שכזה ממתינים אמנינו, הלא כן? אם כך, הבה נוסיף ונחזקם:

 

סזאן, קראנו, הסתתר בל'אֶסטָאק בימי מלחמת פרוסיה-צרפת. רק הוא?! וכי מה עשו כמעט כל כוכבי האימפרסיוניזם הפריזאיים (אלה שיפרצו בתערוכות המהפכניות מ- 1874) ואפילו הריאליסטים של ברביזון – האם הם השמיעו קול כלשהו ביצירתם בנושא מלחמת 1872-1870? קלוד מונא צייר ב- 1870 את "מלון הסלעים השחורים" שבטרוביל, עיר הנופש בנורמנדי, וכמו כן, נופים הולנדיים ב- 1871; אדוארד מאנה צייר ב- 1871 שתי דמויות שלוות יושבות בתוך חדר המשקיף על חוף אָרָשון, עיירת נופש בדרום-מערב צרפת; אדגר דגא צייר ב- 1871 את "השיעור למחול". האם יש צורך להמשיך?

 

מאחר שקצרה היריעה, נדלג הישר למלחמת העולם השנייה, לאותם ימים בהם נכבשה פאריז על ידי הנאצים (מאז יוני 1940) ונשאל: היכן, למשל, היה פיקאסו באותם ימים הרי-אסון והאם השמיע קול? במאמר ב"אובזרבר" הבריטי מיום 22.2.1999 פרסם הילטון קריימר, המבקר הניו-יורקי, מאמר על תערוכת "פיקאסו ושנות המלחמה 1945-1937", שהוצגה במוזיאון "גוגנהיים" שבמנהטן. קריימר סיפר כיצד הקצונה הנאצית בפאריז הכבושה התייחסה לפיקאסו באותו אופן מפנק-סוגד שבו מגיב כיום ציבור שוחרי האמנות: "הנאצים פטרו את פיקאסו מהטיפול האכזרי שהשיתו על נפשות כה רבות שמזלם הרע גרם להם להיות פחות מפורסמים מאיש השערוריות המפתה." הנאצים סלחו לו על אמנותו ה"מנוונת", וכדברי קריימר, פיקאסו זכה לחסותו של היטלר בה במידה שזכה לחסות סטאלין (עם הצטרפותו של הצייר למפלגה הקומוניסטית). "איך זה שפיקאסו קיבל את הבחורים הרעים הללו בסטודיו שלו בזמן הכיבוש – זהו נושא עדין", כתב מבקר האמנות.

 

read more »

פברואר 18, 2017

דמי הכסף ודמי האמנות

                       דמי הכסף ודמי האמנות

 

באחד מפרקי "כתבי שחרות" של קארל מארקס (1844-1843) מופיע התיאור הבא של הממון (הדגשות במקור):

"הכסף, כיון שיש לו הסגולה לקנות את הכול, כיון שיש לו הסגולה לרכוש לעצמו את כל המושאים, הריהו המושא בה"א הידיעה. האופי הכללי של סגולתו היא כל-יכולתו של מהותו ולכן הוא נחשב כישות כל-יכולה… הכסף הוא הסרסור שבין האדם ובין המושא, בין חיי-האדם לאמצעי-חייו. מה שמתווך לי את חיי שלי, הריהו אף מתווך לי את בני האדם האחרים."[1]

 

מארקס השלים את דבריו על הממון בשורת ציטוטים ממחזות של גיתה ("פאוסט") ושייקספיר ("טימון איש אתונה") ובפירושם. וגם בדברים שלהלן אבקש לשדך בין הממון לבין האמנות, אמנות חזותית בין השאר.

 

דברי מארקס על אודות הכסף גובלים בתיאולוגיה: הכסף מוגדר כאובייקט אולטימטיבי, כל-יכול, "ישות כל-יכולה", שכוחה הפוטנציאלי חל על כלל האובייקטים בעולם. אף בבחינת כוח תיווך, לכסף מעמד של מתווך-על, תיווך בין בני אדם לאובייקטים ובין בני אדם לבני אדם אחרים. ודומה, שבמהלך רעיוני-מטריאליסטי נועז, הכתיר קארל מארקס הצעיר את הכסף במקומו של הקב"ה.

 

התרבות והאמנות המערביות ידעו לקשר בין דת לבין ממון, ולא רק ברמת תרומות כסף לכוהנים וכו'. לצד ציורי חלפנים [דוגמת "החלפן ורעייתו" – ציור של מריוס ואן רֵיימֶרְסְוָואלֶה (Raymerswaele), צייר הולנדי מהמאה ה- 16], או לצד עיצוב דמות "היהודי הנודד" הלופת את נרתיק המצלצלין, לצד כל אלה שב וחזר הנושא הציורי של "מס מחצית השקל" – המעשה המסופר ב"ברית החדשה" ("מתי"), לפיו ישו מנחה את פטרוס למצוא מטבע בפה של דג בכדי לשלם לגבאי את מס המקדש – כך בפרסקו של מאזאצ'ו מ- 1425, או בציור של טיציאן מ- 1516, או בציור של מאתיָה פְּרֶטי מהמאה ה- 17, או של ג'והן סינגלטון קופלי איש המאה ה- 18. ויצוינו גם הציורים בנושא ישו המגרש את החלפנים מהמקדש – דוגמת זה של רמברנדט מ- 1626. לכל אורך מסורת הציור המערבי, הכסף והעוסקים בו נתפסו כטמאים, כאנשי Vanitas, הבל-הבלים, דוברי החומר, שכנגדם רוממה הנצרות את דובר הרוח, בן-האלוהים.

 

מפתיע למצוא אפוא, עד כמה בלתי שכיח, גם אם לא נדיר מדי, העיסוק האמנותי המודרני במוטיב הממון. זכורים, כמובן, ציוריו המונו-כרומיים מ- 1962 של אנדי וורהול את שטרות הדולר, כמו גם ציוריו הססגוניים מ- 1981 את סימן הדולר. באמצעות ההכפלה הסטנדרטית ההמונית של השטר ו/או של הסימן ביקש וורהול לאשר, כנגד התרבות הקפיטליסטית האמריקאית, דה-מיתולוגיזציה וזוהָר-נטול-הילה של הכסף. מכיוון מעט שונה, תצוגותיו של האנס האקה משנות ה- 70 של המאה ה- 20 – תיעוד נכסי הדלא-ניידי ו/או תיעוד חברי ההנהלות של מוזיאונים – אף הם תקפו את בעלי הממון, תוך כדי חשיפת כוחות השוק בכלל ובזירת האמנות בפרט.

 

ב- 1978 הוצגה ב"קונסטהאלה" שבדיסלדורף תערוכת "מוזיאון הקרבת הקורבנות, מוזיאון הכסף" באוצרותם של יורגן הארטן והסופר הורסט קורניצקי. התערוכה, שעברה ב- 1979 ל"מרכז פומפידו" שבפאריז, עסקה ביחסי הממון והאמנות על בסיס הטיעון, שיחסנו לכסף מבוסס על מבנים נפשיים בלתי מודעים הקשורים באידיאה של הקרבת קורבן – הקרבת האינסטינקטים לטובת הצרכים הכלכליים, אף הקרבת הטבע לטובת צרכי התרבות והחברה. במילים אלו, פחות או יותר, תמצת פּונׄטוּס הוׄלטֶן, מנהל "פומפידו" דאז את מהות התערוכה. וכך, לצד "עגל הזהב" – מופע בימתי ב"פולי ברז'ר" מ- 1925 (העגל כחיית קורבן, אך זו שעשויה זהב טהור), הוצגו בתערוכה עבודות רבות בנושא הקרבת קורבנות ושחיטת חיות, אך גם שטרות ומטבעות קדומים, הנושאים דימויי חיות קורבן. כל אלה שולבו בתערוכה בעבודות אמנות בנושא הממון: יאן הנדריקס ההולנדי הצטלם לבוש מעיל שכולו מודפס בשטרות דולר (1964-1963); ארמן, האמן הצרפתי, הציג פסל שקוף של ונוס הממולא למכביר בשטרות דולר; כמובן, "שטרות של שני דולרים", ציור של אנדי וורהול מ- 1962; כמו כן, ציור שטרות צרפתיים שעיצב לארי ריוורס ב- 1962; או ציור שטר של עשרה דולרים שצייר רוי ליכטנשטיין ב- 1956; ושאר יצירות של יוזף בויס, מרסל ברודהרסט ואחרים.

 

read more »

ינואר 23, 2017

אמנות ושקר

      

                               אמנות ושקר

 

שלושה הם תנאי היסוד של השקר:

(א) ייצוג (מילולי או אחר) של נתונים שאינם מתיישבים עם העובדות האמפיריות או עם כללי מערכת לא-אמפירית (מתמטית, לדוגמא).

(ב) כוונת המייצג (הדובר וכו') להוליך שולל [שללא כוונת השקר, הייצוג אינו שקר כי אם טעות].

(ג) היעדר הסכמה א-פריורית של הנמען (מאזין, צופה) לשחק את "משחק השקר" [שבתיאטרון ובקולנוע, למשל, אנו מקבלים עלינו, כצופים, את דין "משחק השקר" וה"כאילו" (as if)].

 

נבחין אפוא בין דרגות שונות שבין אמת לבין שקר: במקביל לשקר (העונה לשלושה התנאים הנ"ל), נכיר ב"אי-אמת". אמנם, שקר הוא אי-אמת, אך לא כל אי-אמת היא שקר! כגון, הטענה "הצמח הותקף בידי כנימה" (בשעה שהצמח הותקף, למעשה, בידי זבוב הים התיכון). אי-האמת המבוטאת בטענה אינה שקר, כי אם טעות. היות הטעות אמירת אי-אמת שלא במזיד, כלומר שלא מתוך כוונת שקר, מבחינה אותה מדבר-שקר. במקביל, נכיר בכך שביטוי שמקורו בדמיון בורא מרחב לא-אמיתי, אך אין זה מרחב שקרי. כאן מתקיימת אמת חלופית ("עובדות חלופיות", בלשון דוברי דונלד טראמפ), אמת שונה מזו המיוסדת על קורספונדנציה בין היגד לבין הממשות, כזו שאמיתותה בקוהרנטיות הפנימית שלה.

 

בתנ"ך קראנו: "שקר החן הבל היופי" ("משלי", ל"א, 30) אך תרבותנו הלכה ואימצה את השקר כמרכיב כה שכיח, כה רווח, עד כי הפך לחלק בלתי נפרד וכמו-מובן-מאליו של הווייתנו החברתית: פרסומות מסחריות אינן חדלות לשקר לנו – בטלביזיה, ברדיו, בשלטי ענק וכו' – מבטיחות לנו הבטחות-שווא בנושאי מניעת התקרחות, "טעם החיים", מוצרי חלב "עתירי בריאות", תרופות ומה לא. הפוליטיקאים אינם חדלים לשקר בהבטחות-שווא שלפני בחירות, ב"חזונות שלום" שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר, בטיעוני "העיר שחוברה לה יחדיו" ומה לא. יחצ"נים ודוברים הפכו לאמני שקר בשכר. באשר נלך, באשר נפקח אוזנינו ועינינו – שקרים יעטפונו. ואין פוצה פה ומצפצף. כמו קיבלנו עלינו את דין האין-אמת כדין קיומנו.

 

יש, עם זאת, שהחברה מאשרת בגלוי את הלגיטימיות של השקר: בתנאים מסוימים, נאמר, למנהיג מותר לשקר, אם תועלת הכלל נגד עיניו (וראו להלן טיעון זה מפי סוקרטס). גם למפקדי צבא, משטרה ושאר שירותי ביטחון מותר להונות (כלומר, לשקר), אם פרי ההונאה הוא לכידתו של אויב, פושע וכו' המאיימים על שלום החברה. וגם ביחסים שבינו לבינה (או בין בני זוג, יהיו אשר יהיו) אנו נכונים למחול על "שקרים קטנים", שחשיפתם תאיים על תחזוקת הזוגיות. וכמובן, "השקר הלבן": שקר הנאמר מטעמי נימוס או משום דרכי שלום, ולכן היחס אליו סלחני, ולעתים אוהד, בניגוד ליחס לשקר. וכך, נחלקו בית שמאי ובית הלל ביחסם לסוג זה של שקר, שנמחל על ידי בית הלל, חרף הציווי התנ"כי – "מדבר שקר תרחק" ("שמות", כ"ג, 7).

 

בתחום אחד בחיינו בחרנו – כלומר, רבים מאיתנו בחרו – שלא לאשש או להפריך את האמת, והוא תחום האמונה: שהמאמינים בתוכנו בחרו (או חונכו לבחור) לקבל על עצמם תפיסת עולם כוללת, ואפילו שזו אינה תואמת את מה שההכרה האמפירית (שלא לומר, המדעית) מכירה כעובדות. אופן בריאת העולם, תאריך הבריאה, אבולוציה, הפרדת המינים וכיו"ב – את כל אלה סיווגנו מרצון (או בדין הנחלת מורשת) כאמת טרנסצנדנטית הפטורה ממבחן האמת-שקר הדיסקורסיבי.

 

אך, ישנו עוד תחום מרכזי בחיינו, בו השלמנו עם טשטוש הגבולות בין אמת לשקר, והוא תחום האמנות. אם הבחנו לעיל בין שקר לבין אי-אמת, דומה שמושגי הפנטזיה, האשליה, האמת החלופית – מוליכים הישר אל האמנות (הגם, שלא נתעלם מהיצירה הריאליסטית במדיומים האמנותיים השונים, זו בה מבקשת היצירה התאמה – קורספונדנציה – למצב עניינים עובדתי-פרטני לעולם החיצון). תהא ריאליסטית או בדיונית, יצירת האמנות מושתתת על מרחב מלאכותי, אלטרנטיבי לזה המציאותי, ובתור שכזאת נידונה א-פריורית לאי-אמת. האם נידונה האמנות לשקר?

 

read more »

ינואר 16, 2017

האמת של נעלי ון-גוך: ארבע גרסאות

             האמת של נעלי ון-גוך: ארבע גרסאות

read more »

ינואר 14, 2017

אמת באמנות

                                אמת באמנות

 

ההוגה והמבקר האנגלי הוויקטוריאני, ג'והן ראסקין, טען ברוח המסורת האפלטונית והניאו-אפלטונית, ש"שום דבר שאינו אמיתי אינו יכול להיות יפה". בהתאם, שאלת נוכחותה של אמת ביצירת האמנות, או שאלת ערך האמת של יצירת אמנות (אמת ייחודית בעומקה, כזו שרק האמן מסוגל לגעת עדיה?) – לא חדלו להציק לאסתטיקונים מודרניים. חלקם, מיעוטם אם לדייק, נכון היה לאשר נוכחות חלקית ובלתי הכרחית של אמיתות באמנות. כך, ב- 1956 פרסם אלכסנדר סֶסונסק ((Sesonske מאמר בשם "אמת באמנות", בו ניאות להכיר בנוכחותם האפשרית של שלושה סוגי אמיתות באמנות, שהן בעלות השפעה על החוויה האסתטית:

א. אמיתות על פני-השטח של היצירה (.(Surface truths

ב. אמיתות מוטמעות במטפורה (.(truths embedded in metaphor אלו תובעות מאיתנו – הצופים, הקוראים, המאזינים וכו' – מעורבות יצירתית בחשיפת האמת המוצפנת במטפורה.

ג. אמיתות מוגשמות (embodied truths): אמיתות הנמסרות על ידי היצירה בכללותה ברמת "משמעות-העומק", או "הרובד המשני". אלו הן אמיתות יסוד, המוכרות לנו מניסיוננו החוץ-אמנותי, אך אנו מוצאים אותן ביצירה כחלק מהמבנה המורכב שלה ש"מגשים" את האמיתות. למשל, בשירה –

"האמת מעניקה אותנטיות ומשמעות לדימוי הפיוטי ולרגש; השיר מעניק לאמת את התוכן הרגשי והחווייתי ששכחנו או שמעולם לא שמנו לב אליו."[1]

 

נדגיש: אין סוסנסק טוען, שיצירת האמנות חייבת לשאת אמיתות בחובה, אלא רק – שיצירות לא מעטות (דוגמת "גרניקה" לפיקאסו", שמשמשת מושא לניתוחו) עשויות לשאת אמיתות, ואלו תמצאנה ביטויין לפחות באחד משלושה האופנים הנ"ל.

 

 

אלא, שעקרון היסוד המודרניסטי של האמנות החזותית – האוטונומיה של היצירה – תבע הפקעתה מהמישור הקוגניטיבי של הרפרנציאליות (יחס היצירה לעולם) בכלל ושל הקורספונדנציה (התואַם בין תוכן היצירה למציאות) בפרט. במילים פשוטות יותר: אמת היצירה נותרה כלואה בתוך המושא האמנותי ברמת העקביות והאחדות הפנימיות של המושא. ואף ביתר פשטות ותמציתיות: המודרנה הכריזה מלחמה על רעיון האמת באמנות, כל עוד זוהתה אמת זו עם אישור למצב עניינים בעולם. יודגש כבר עתה: האמת של הקוהרנטיות הפנימית (עקרון אריסטוטלי במקורו), ואף יותר מזה, אמת האותנטיות של המבע האמנותי – אמיתות אלו הועלו על נס במודרנה.

 

לא תפליא אפוא העובדה, שהאסתטיקה האנגלו-סקסית האנליטית לא חדלה להידרש באורח ביקורתי לשאלת מעמדה של האמת באמנות, כך לאורך המאה ה- 20. אסתטיקון ואסתטיקונית, אחד ואחת אחרי השני והשנייה, שבו לעסוק בנושא, כשהם מנסים לחלץ את האמת מהדחתה הגמורה מתחום האמנות. להלן נפגוש, לאו דווקא בסדר כרונולוגי, את דוברי הסוגיה:

 

read more »