Archive for ‘הגיגים על האמנות’

אפריל 21, 2017

הווידוי והתודה

                             הווידוי והתודה

 

וידוי הוא דרגתה הגבוהה ביותר של אמירת האמת. שהווידוי הוא טיהור הנשמה, זיקוקה משקר, מחצאי אמיתות ומהסתר שדבקו בה. במעשה הטיהור, נאמר אפוא, המתוודה עושה בדיבור מעשה שיש בו מן הדתי. המתוודה מודה. אלא, שהמודה על האמת מודה גם בבחינת "מודה אני", אומר תודה: "מודה אני לפניך/ מלך חי וקיים/ שהחזרת בי נשמתי בחמלה -/ רבה אמונתך." האומר תודה לאלוהיו ועל אמונתו בו (הווידוי כהקרבת קורבן נפשי, בבחינת "שלמי-תודה", קורבן-תודה) מתוודה בו בזמן על אמונתו שלו עצמו – אמונת המתפלל בבוראו.

 

זאת ועוד: הווידוי – ההודאה באמת – יש בו מן השחרור הגואל, עליו מודה המתוודה. מכיוון הפוך: כל תודה צופנת בחובה וידוי קטן, גילוי לב קטן, שהוא ה- merci – התודה שהיא גם אישור הרחמנות ((mercifulness. וגם כאן היסוד הדתי שבווידוי ובתודה: שבהתוודותי בפני האחר אני דן את עצמי לדיבור מונולוגי בפני הכומר או הקב"ה, מבקש רחמים, גם אם האחר הוא חוקר במשטרה או בת-זוגי בחדר-השינה. ואנו מציינים לעצמנו: הווידוי הוא דיבורו של האחד באוזני האחר השותק ואף הסמוי מהעין (מאחורי הפרגוד, או אי שם במרומים, ואפילו שהאחר נוכח ושותק). בווידוי, להבדיל מאמירת אמת בעלמא, גרעין הגאולה לנפש. ששורש הווידוי בייסורי המתוודה. אין וידוי ללא ייסורי נפש מקדימים, כפי שאין בנמצא וידוי ללא סוד. כי מה משחרר הווידוי אם לא סוד כמוס ונורא. וכאן, בצירוף של הסוד, הייסורים והגאולה, כאן סך דתיותו של הווידוי, גם כשהוא חילוני-לכאורה. אמרו אפוא: דיבור, אף ברמת מבע רגשי-אישי, יהפוך לווידוי רק משייגע בתחתיות הסוד, ורק משיטבול במימי הסבל ורק משיעפיל אל פסגת התודה.

 

המתוודה יודע: בתום וידויו ממתין עונש. שהלא שמירת הסוד הכמוס תכליתה הייתה ההימנעות מעונש. עתה, משנודעה האמת, המתוודה יבוא על גמולו וייענש. אמרו אפוא: בשורש הווידוי – חטא שסופו עונש, ולאחריו הגאולה ושיאה התודה.

 

עודנו במחוזות הדת, בתפילת יום-הכיפורים של המתוודים – "אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי, העווינו והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר…" – זו תפילת הווידוי שסופה שירת השמחה של המתפללים – "אבינו מלכנו", הממזגת תחינת ישועה עם תחושת השחרור הנפשי והתודה על ההיענות (המקווה) של האל. הנה כי כן, הגלישה מדיבור-אמת לדיבור-וידוי היא כגלישה מהחילוני לדתי, ובתור שכזו, היא פסגה בחיי אדם, ולבטח באמנות.

 

read more »

אפריל 18, 2017

הדבר האמיתי

                               הדבר האמיתי

בשנת 1946 יצר מרסל דושאן תמונה מופשטת, לה קרא "נוף פגום". רק ב- 1980, שנים אחרי מות האמן, התחוור לחוקרים, שהכתם האמורפי על בד הסאטן השחור אינו אלא כתם הזרע של דושאן. ההתרגשות הייתה רבה: לראשונה בתולדות האמנות, נעשה שימוש בזרע אדם לצורך יצירה אמנותית! ועכשיו אני שואל: ומה אם לא? כלומר – מה אם אין מדובר בזרע, אלא ב"כאילו-זרע" – האם נפגמה במשהו איכות היצירה? באורח ספונטאני, תיפלט מאיתנו התשובה: "כמובן, שנפגמה, ועוד איך!" שהרי עוצמה אדירה טמונה בידיעת אמיתותו של הדבר, של החומר, במקורו החד-פעמי, "הילת-ההילות", שלא לומר בתעוזת הנקיטה באינטימי-מכל-אינטימי בו לצורך דימוי בפרהסיה.

טוב, אז נמשיך הלאה: האם ציוריו של יוזף בויס בדם-ארנבת מהשנים 1977-1974 צוירו אמנם בדם-ארנבת, או שמא צוירו בצבעי מים המדמים דם-ארנבת? רוצה לומר, אם כל הרעיון הוא, שדם-ארנבת מסמל בעבור בויס את היצירתיות הנשית, מה לנו להידרש לדם הממשי ומה פסול בצבע אדום המדמה את דם-הארנבת? אם פרפר מסמל נשמה, כלום נכון להדביק לציור פרפר חי (רצוי, מפרפֵּר), או שמא די בציור פרפר נוסח יוסל ברגנר? אני מניח, שעודכם בתחושתכם הנחושה, שנוכחות ממשותו של דם-החיה או הפרפר החי (או המת, ראו דמיאן הרסט) תורמת כוח דרמטי לעבודת-האמנות. אני ממשיך אפוא להרהר: כאשר משה גרשוני מכתים ב- 1979 צלחות עם כתמי "דם", ולאחר מכן, בתחילת שנות ה- 80, מכתים ניירות בכתמים "מדממים" העשויים מצבעי זכוכית, אין לנו אלא להניח, שמבחינתכם, עבודותיו היו זוכות במשנה כוח אמנותי אילו הקיז גרשוני מדמו (אורי קצנשטיין עשה זאת בשנות ה- 80 במיצג), או, לפחות, היה משתמש בדם מהאטליז הקרוב אליו. האומנם? ואולי להפך?

השאלה מטרידה: מארק קווין, הפסל האנגלי, יצר ב- 1991 את דיוקן ראשו מדמו הקרוש שלו עצמו (שאותו עטף בסיליקון): כלום ייגרע מהיצירה אם ייוודע לנו, שלא דמו שלו, אלא דם-פרה, נניח, שימש אותו ליציקת פסל-הראש? ומה בדבר חומר סינתטי כלשהו שצבעו אדום (שהרי, מי לידינו יתקע שהפסל אכן עשוי מדם?!). והאם אין די בהצהרת העבודה (האמן) שה"ראש" עשוי מדם? שאלת "הדבר האמיתי" מטרידה במיוחד דווקא בימינו, כאשר עוד ועוד אמני מיצג בוחרים לפצוע ממש את גופם (פציעה עד מוות במקרהו המפורסם של הרמן שוורצקוגלר. ויושווה ריטושו העצמי עד מוות של הווינאי לצילומים המתעדים את ויטו אקונצ'י, האיטלקי, מבצע-לכאורה ניתוח לעצמו באבר-מינו, צילומים שהוצגו ב"דוקומנטה" 5 בקאסל, 1972), וראו מופעי הניתוחים הפלאסטיים ההזויים וזבי-הדם של ארלאן, הצרפתייה. ברם, מנגד, כשדמיאן הרסט בונה בסביבות שנת 2000 חדר-זכוכית ובתוכו "משרד" שאירוע-דמים התרחש בו לכאורה, אנחנו נכונים להניח שמדובר ב"כאילו", הגם שזכורים לנו מוצגי הכריש המת או הפרה והעגל המבותרים (הטבולים בפורמלין) של אותו אמן. אף יותר מזה: בעבודותיו הפוסט-מיצגיות של הרמן ניטש, איש קבוצת "אקציונן" הווינאית, הוא שפך על עצמו גלונים של דם פרה: האם הפסידה עבודתו מחמת התחליף הנוזלי לדמו שלו?

ואם לא דם: כלום מכריעה הידיעה, שבצילום "ג'ים וטום", שיצר רוברט מייפלתורפ ב- 1977 – הבחור האחד אמנם משתין – באמת ובתמים משתין – לתוך פה חברו? ואנדרס סראנו, האומנם הטביל באמת ובתמים את צילום ישו הצלוב בתוך השתן של עצמו, או אולי רק הצהיר זאת? ומה, בעצם, ההבדל?

אמנות האוונגרד סיפקה לנו הרבה דוגמאות ל"הלם הממשות", לבטח בתחום מה שיוליה קריסטבה קראה "אמנות הבְּזוּת". על פניו, כיצד נוכל להסתייג מהתופעה הזו, לאחר הלגיטימציה של ה"רֶדי-מֵייד" שמאז 1913?! שכן, אם מושא ממשי, נטול כל סטאטוס ייצוגי, מנוכס לחלל האמנות בבחינת יצירת האמנות – הכיצד נבלום את המגמה ונאסור חומרים אורגאניים מגופו של האמן (וזכורות לנו עבודותיה של יוכבד ויינפלד, שכללו את שיערותיה ושאר הפרשות גופה)?! ואולם, לאט לנו: האם נתיר את הרסן ונריע, לפיכך, לגיבור ההצגה "המלך אדיפוס" השופך את עיניו באמת ובתמים? וכלום נחווה ריגוש-"סְנָאף" אדיר בהצגת "מדאה", בה תשחט האֵם – ואני מתכוון לשחיטה של ממש – שני ילדים על הבמה? ואותלו שחונק למוות – ממש חונק למוות – את דסדמונה? "לא!!", אנחנו קוראים מזועזעים, "בשום פנים ואופן לא!".

ג'וזף קוסות נגע בסוגיה הזו, כאשר הציג ב- 1969 את הכיסא הממשי לצד צילום הכיסא ולצד הגדרה מילונאית של המילה "כיסא". בחירתו הייתה ברורה: האידיאה של האמנות (ההגדרה המילונאית) היא תמצית המעשה האמנותי. בסדר; אך, עדיין נידונה האמנות למתח המרחבי שבין המושא הממשי, ה"עולם", לבין ייצוגו הסמלי (ברמה זו, הבה נודה, אין זה כה משנה אם הדם מקורו באמן עצמו או באטליז: שהלא גם שחיטת החיה מקוממת ומזעזעת, משמע – תורמת "כוח" ליצירה). המתח המרחבי הזה שבין האמנות והעולם לא חדל להציק בתולדות האמנות: אפילו היציאה מהסטודיו אל הציור בטבע, אותו מהפך אימפרסיוניסטי וריאליסטי, נגוע בשאלה זו של מתח. כל ממד ה"אינדקס", נוכחות הממשי בתוך היצירה (כגון בהולוגרמות של מאן ריי) אומר את תשוקתה של האמנות למגע עם הממשי. ובהתאם, מה עשו "אמני האדמה" בשנות ה- 70-60 אם לא לעצב את הנוף הממשי במקום לעצב את הדמייתו על בד ונייר (אצלנו, דנציגר ב"פרוייקט נשר", 1970); ומה עשו אמנים פוליטיים, שפסעו במשעולו של יוזף בויס ונטשו בשנות ה- 70 את עולם האמנות לטובת המעורבות הישירה בפוליטי.

read more »

מרץ 16, 2017

אז, איפה היו האמנים כאשר…?

                     אז, איפה היו האמנים כאשר…?

 

מילותיו של מוריס מרלו-פונטי תפסו את עיניי:

"מן הסופר או מן הפילוסוף אנו מבקשים עצה או חוות דעת, […] וברצוננו שינקטו עמדה. […] רק לצַייר לבדו הזכות להביט בכל דבר ודבר ללא חובת הערכה כלשהי (כלומר, ללא נקיטת עמדה – פוליטית, חברתית, מוסרית ואחרת/ג.ע). בפניו, ניתן לומר, סיסמאות הידע והפעולה מאבדות את כוחן. […] אין כועסים על סזאן על כך שחי במסתור באֶסטָאק במהלך מלחמת 1870 (פרוסיה-צרפת/ג.ע). […] כאילו הייתה בעיסוקו של הצייר בהילוּת המתנשאת מעבר לכל בהילות אחרת. […] הוא נחוש בדעתו לחלץ מעולם זה – שבו מצלצלות השערוריות והתִפְאָרות של ההיסטוריה – תמונות, שיתרמו אך בקושי לכעסיהם או לתקוותיהם של בני האדם, והנה איש אינו מתרעם על כך."[1]

 

אם לא לבטא עמדה חברתית, פוליטית, מוסרית ואחרת בציוריו, מהי, אם כן, תעודתו של הצייר לפי מרלו-פונטי? – "הוא נותן קיום נראה למה שראיית החולין סבורה שהוא בלתי נראה. […] הרוח יוצאת דרך העיניים כדי לטייל בדברים."[2]

 

זהו: רוח הצייר יוצאת דרך עיניו על מנת לטייל בדברים… מרלו-פונטי כתב את הדברים הללו ב- 1960. הטקסט האחרון שלו. הוא לא חידש דבר בגישתו זו, אשר ספק אם נסכים להשלים עמה. עשרים שנים לפניו, הסיק ז'אן-פול סארטר מסקנה דומה בספרו, "ספרות מהי?": הצייר, טען סארטר (באופן הנראה כיום שערורייתי למדי), אינו מדבר בשפת סמלים. "הוא יוצר בית דמיוני על הבד ולא סמל של בית. […] הסופר יכול להנחותכם […], יוכל להצביע בכך על סמל אי-הצדק החברתי ולעורר את דמיונכם. אך, הצייר אילם הוא: הריהו מציג לפניכם בקתת-עוני אחת ולא יותר: רשותכם היא לראות בה ככל אשר תאבו. […] ו'גרניקה', יצירת מופת זו, האם סבור מי מביניכם שיש בה כדי לרכוש בה ולוּ אף לב אחד לטובת ספרד? […] מי יעז בתנאים אלה לתבוע מן הצייר או המוזיקאי שישתייכו (דהיינו, שיתגייסו ביצירתם/ג.ע)? ואילו הסופר, דווקא הוא עניינו אצל המשמעויות."[3]

 

הרי לנו, אם כן, כתב-הגנה דרבנן הפוטר את האמן החזותי מכל חובת ביטוי עמדה מוסרית-פוליטית-חברתית וכו' ביצירתו. והרי ל"פְטור" שכזה ממתינים אמנינו, הלא כן? אם כך, הבה נוסיף ונחזקם:

 

סזאן, קראנו, הסתתר בל'אֶסטָאק בימי מלחמת פרוסיה-צרפת. רק הוא?! וכי מה עשו כמעט כל כוכבי האימפרסיוניזם הפריזאיים (אלה שיפרצו בתערוכות המהפכניות מ- 1874) ואפילו הריאליסטים של ברביזון – האם הם השמיעו קול כלשהו ביצירתם בנושא מלחמת 1872-1870? קלוד מונא צייר ב- 1870 את "מלון הסלעים השחורים" שבטרוביל, עיר הנופש בנורמנדי, וכמו כן, נופים הולנדיים ב- 1871; אדוארד מאנה צייר ב- 1871 שתי דמויות שלוות יושבות בתוך חדר המשקיף על חוף אָרָשון, עיירת נופש בדרום-מערב צרפת; אדגר דגא צייר ב- 1871 את "השיעור למחול". האם יש צורך להמשיך?

 

מאחר שקצרה היריעה, נדלג הישר למלחמת העולם השנייה, לאותם ימים בהם נכבשה פאריז על ידי הנאצים (מאז יוני 1940) ונשאל: היכן, למשל, היה פיקאסו באותם ימים הרי-אסון והאם השמיע קול? במאמר ב"אובזרבר" הבריטי מיום 22.2.1999 פרסם הילטון קריימר, המבקר הניו-יורקי, מאמר על תערוכת "פיקאסו ושנות המלחמה 1945-1937", שהוצגה במוזיאון "גוגנהיים" שבמנהטן. קריימר סיפר כיצד הקצונה הנאצית בפאריז הכבושה התייחסה לפיקאסו באותו אופן מפנק-סוגד שבו מגיב כיום ציבור שוחרי האמנות: "הנאצים פטרו את פיקאסו מהטיפול האכזרי שהשיתו על נפשות כה רבות שמזלם הרע גרם להם להיות פחות מפורסמים מאיש השערוריות המפתה." הנאצים סלחו לו על אמנותו ה"מנוונת", וכדברי קריימר, פיקאסו זכה לחסותו של היטלר בה במידה שזכה לחסות סטאלין (עם הצטרפותו של הצייר למפלגה הקומוניסטית). "איך זה שפיקאסו קיבל את הבחורים הרעים הללו בסטודיו שלו בזמן הכיבוש – זהו נושא עדין", כתב מבקר האמנות.

 

read more »

פברואר 18, 2017

דמי הכסף ודמי האמנות

                       דמי הכסף ודמי האמנות

 

באחד מפרקי "כתבי שחרות" של קארל מארקס (1844-1843) מופיע התיאור הבא של הממון (הדגשות במקור):

"הכסף, כיון שיש לו הסגולה לקנות את הכול, כיון שיש לו הסגולה לרכוש לעצמו את כל המושאים, הריהו המושא בה"א הידיעה. האופי הכללי של סגולתו היא כל-יכולתו של מהותו ולכן הוא נחשב כישות כל-יכולה… הכסף הוא הסרסור שבין האדם ובין המושא, בין חיי-האדם לאמצעי-חייו. מה שמתווך לי את חיי שלי, הריהו אף מתווך לי את בני האדם האחרים."[1]

 

מארקס השלים את דבריו על הממון בשורת ציטוטים ממחזות של גיתה ("פאוסט") ושייקספיר ("טימון איש אתונה") ובפירושם. וגם בדברים שלהלן אבקש לשדך בין הממון לבין האמנות, אמנות חזותית בין השאר.

 

דברי מארקס על אודות הכסף גובלים בתיאולוגיה: הכסף מוגדר כאובייקט אולטימטיבי, כל-יכול, "ישות כל-יכולה", שכוחה הפוטנציאלי חל על כלל האובייקטים בעולם. אף בבחינת כוח תיווך, לכסף מעמד של מתווך-על, תיווך בין בני אדם לאובייקטים ובין בני אדם לבני אדם אחרים. ודומה, שבמהלך רעיוני-מטריאליסטי נועז, הכתיר קארל מארקס הצעיר את הכסף במקומו של הקב"ה.

 

התרבות והאמנות המערביות ידעו לקשר בין דת לבין ממון, ולא רק ברמת תרומות כסף לכוהנים וכו'. לצד ציורי חלפנים [דוגמת "החלפן ורעייתו" – ציור של מריוס ואן רֵיימֶרְסְוָואלֶה (Raymerswaele), צייר הולנדי מהמאה ה- 16], או לצד עיצוב דמות "היהודי הנודד" הלופת את נרתיק המצלצלין, לצד כל אלה שב וחזר הנושא הציורי של "מס מחצית השקל" – המעשה המסופר ב"ברית החדשה" ("מתי"), לפיו ישו מנחה את פטרוס למצוא מטבע בפה של דג בכדי לשלם לגבאי את מס המקדש – כך בפרסקו של מאזאצ'ו מ- 1425, או בציור של טיציאן מ- 1516, או בציור של מאתיָה פְּרֶטי מהמאה ה- 17, או של ג'והן סינגלטון קופלי איש המאה ה- 18. ויצוינו גם הציורים בנושא ישו המגרש את החלפנים מהמקדש – דוגמת זה של רמברנדט מ- 1626. לכל אורך מסורת הציור המערבי, הכסף והעוסקים בו נתפסו כטמאים, כאנשי Vanitas, הבל-הבלים, דוברי החומר, שכנגדם רוממה הנצרות את דובר הרוח, בן-האלוהים.

 

מפתיע למצוא אפוא, עד כמה בלתי שכיח, גם אם לא נדיר מדי, העיסוק האמנותי המודרני במוטיב הממון. זכורים, כמובן, ציוריו המונו-כרומיים מ- 1962 של אנדי וורהול את שטרות הדולר, כמו גם ציוריו הססגוניים מ- 1981 את סימן הדולר. באמצעות ההכפלה הסטנדרטית ההמונית של השטר ו/או של הסימן ביקש וורהול לאשר, כנגד התרבות הקפיטליסטית האמריקאית, דה-מיתולוגיזציה וזוהָר-נטול-הילה של הכסף. מכיוון מעט שונה, תצוגותיו של האנס האקה משנות ה- 70 של המאה ה- 20 – תיעוד נכסי הדלא-ניידי ו/או תיעוד חברי ההנהלות של מוזיאונים – אף הם תקפו את בעלי הממון, תוך כדי חשיפת כוחות השוק בכלל ובזירת האמנות בפרט.

 

ב- 1978 הוצגה ב"קונסטהאלה" שבדיסלדורף תערוכת "מוזיאון הקרבת הקורבנות, מוזיאון הכסף" באוצרותם של יורגן הארטן והסופר הורסט קורניצקי. התערוכה, שעברה ב- 1979 ל"מרכז פומפידו" שבפאריז, עסקה ביחסי הממון והאמנות על בסיס הטיעון, שיחסנו לכסף מבוסס על מבנים נפשיים בלתי מודעים הקשורים באידיאה של הקרבת קורבן – הקרבת האינסטינקטים לטובת הצרכים הכלכליים, אף הקרבת הטבע לטובת צרכי התרבות והחברה. במילים אלו, פחות או יותר, תמצת פּונׄטוּס הוׄלטֶן, מנהל "פומפידו" דאז את מהות התערוכה. וכך, לצד "עגל הזהב" – מופע בימתי ב"פולי ברז'ר" מ- 1925 (העגל כחיית קורבן, אך זו שעשויה זהב טהור), הוצגו בתערוכה עבודות רבות בנושא הקרבת קורבנות ושחיטת חיות, אך גם שטרות ומטבעות קדומים, הנושאים דימויי חיות קורבן. כל אלה שולבו בתערוכה בעבודות אמנות בנושא הממון: יאן הנדריקס ההולנדי הצטלם לבוש מעיל שכולו מודפס בשטרות דולר (1964-1963); ארמן, האמן הצרפתי, הציג פסל שקוף של ונוס הממולא למכביר בשטרות דולר; כמובן, "שטרות של שני דולרים", ציור של אנדי וורהול מ- 1962; כמו כן, ציור שטרות צרפתיים שעיצב לארי ריוורס ב- 1962; או ציור שטר של עשרה דולרים שצייר רוי ליכטנשטיין ב- 1956; ושאר יצירות של יוזף בויס, מרסל ברודהרסט ואחרים.

 

read more »

ינואר 23, 2017

אמנות ושקר

      

                               אמנות ושקר

 

שלושה הם תנאי היסוד של השקר:

(א) ייצוג (מילולי או אחר) של נתונים שאינם מתיישבים עם העובדות האמפיריות או עם כללי מערכת לא-אמפירית (מתמטית, לדוגמא).

(ב) כוונת המייצג (הדובר וכו') להוליך שולל [שללא כוונת השקר, הייצוג אינו שקר כי אם טעות].

(ג) היעדר הסכמה א-פריורית של הנמען (מאזין, צופה) לשחק את "משחק השקר" [שבתיאטרון ובקולנוע, למשל, אנו מקבלים עלינו, כצופים, את דין "משחק השקר" וה"כאילו" (as if)].

 

נבחין אפוא בין דרגות שונות שבין אמת לבין שקר: במקביל לשקר (העונה לשלושה התנאים הנ"ל), נכיר ב"אי-אמת". אמנם, שקר הוא אי-אמת, אך לא כל אי-אמת היא שקר! כגון, הטענה "הצמח הותקף בידי כנימה" (בשעה שהצמח הותקף, למעשה, בידי זבוב הים התיכון). אי-האמת המבוטאת בטענה אינה שקר, כי אם טעות. היות הטעות אמירת אי-אמת שלא במזיד, כלומר שלא מתוך כוונת שקר, מבחינה אותה מדבר-שקר. במקביל, נכיר בכך שביטוי שמקורו בדמיון בורא מרחב לא-אמיתי, אך אין זה מרחב שקרי. כאן מתקיימת אמת חלופית ("עובדות חלופיות", בלשון דוברי דונלד טראמפ), אמת שונה מזו המיוסדת על קורספונדנציה בין היגד לבין הממשות, כזו שאמיתותה בקוהרנטיות הפנימית שלה.

 

בתנ"ך קראנו: "שקר החן הבל היופי" ("משלי", ל"א, 30) אך תרבותנו הלכה ואימצה את השקר כמרכיב כה שכיח, כה רווח, עד כי הפך לחלק בלתי נפרד וכמו-מובן-מאליו של הווייתנו החברתית: פרסומות מסחריות אינן חדלות לשקר לנו – בטלביזיה, ברדיו, בשלטי ענק וכו' – מבטיחות לנו הבטחות-שווא בנושאי מניעת התקרחות, "טעם החיים", מוצרי חלב "עתירי בריאות", תרופות ומה לא. הפוליטיקאים אינם חדלים לשקר בהבטחות-שווא שלפני בחירות, ב"חזונות שלום" שאין מאחוריהם דבר וחצי דבר, בטיעוני "העיר שחוברה לה יחדיו" ומה לא. יחצ"נים ודוברים הפכו לאמני שקר בשכר. באשר נלך, באשר נפקח אוזנינו ועינינו – שקרים יעטפונו. ואין פוצה פה ומצפצף. כמו קיבלנו עלינו את דין האין-אמת כדין קיומנו.

 

יש, עם זאת, שהחברה מאשרת בגלוי את הלגיטימיות של השקר: בתנאים מסוימים, נאמר, למנהיג מותר לשקר, אם תועלת הכלל נגד עיניו (וראו להלן טיעון זה מפי סוקרטס). גם למפקדי צבא, משטרה ושאר שירותי ביטחון מותר להונות (כלומר, לשקר), אם פרי ההונאה הוא לכידתו של אויב, פושע וכו' המאיימים על שלום החברה. וגם ביחסים שבינו לבינה (או בין בני זוג, יהיו אשר יהיו) אנו נכונים למחול על "שקרים קטנים", שחשיפתם תאיים על תחזוקת הזוגיות. וכמובן, "השקר הלבן": שקר הנאמר מטעמי נימוס או משום דרכי שלום, ולכן היחס אליו סלחני, ולעתים אוהד, בניגוד ליחס לשקר. וכך, נחלקו בית שמאי ובית הלל ביחסם לסוג זה של שקר, שנמחל על ידי בית הלל, חרף הציווי התנ"כי – "מדבר שקר תרחק" ("שמות", כ"ג, 7).

 

בתחום אחד בחיינו בחרנו – כלומר, רבים מאיתנו בחרו – שלא לאשש או להפריך את האמת, והוא תחום האמונה: שהמאמינים בתוכנו בחרו (או חונכו לבחור) לקבל על עצמם תפיסת עולם כוללת, ואפילו שזו אינה תואמת את מה שההכרה האמפירית (שלא לומר, המדעית) מכירה כעובדות. אופן בריאת העולם, תאריך הבריאה, אבולוציה, הפרדת המינים וכיו"ב – את כל אלה סיווגנו מרצון (או בדין הנחלת מורשת) כאמת טרנסצנדנטית הפטורה ממבחן האמת-שקר הדיסקורסיבי.

 

אך, ישנו עוד תחום מרכזי בחיינו, בו השלמנו עם טשטוש הגבולות בין אמת לשקר, והוא תחום האמנות. אם הבחנו לעיל בין שקר לבין אי-אמת, דומה שמושגי הפנטזיה, האשליה, האמת החלופית – מוליכים הישר אל האמנות (הגם, שלא נתעלם מהיצירה הריאליסטית במדיומים האמנותיים השונים, זו בה מבקשת היצירה התאמה – קורספונדנציה – למצב עניינים עובדתי-פרטני לעולם החיצון). תהא ריאליסטית או בדיונית, יצירת האמנות מושתתת על מרחב מלאכותי, אלטרנטיבי לזה המציאותי, ובתור שכזאת נידונה א-פריורית לאי-אמת. האם נידונה האמנות לשקר?

 

read more »