קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

ברכת האדמה וקללתה

    ב ר כ ת   ה א ד מ ה    ו ק ל ל ת ה

 

א.   אדמה ארוטית:

 

חלקו הראשון של המאמר מבקש להצביע אל שורשי האדיפליות היהודית-ציונית המוקדמת. עניינו המעקב אחר מסכת ארוטית מורכבת, פרוורטית ורדיקלית, ביחסי החלוץ והאדמה, "מסכת סוטה", אם תרצו, המהדהדת זיקה לשונית עמוקה בשפה העברית בין אדמה לאדם (ודם), בין מולדת והולדה, בין הר להיריון ובין זרע (הנזרע באדמה) לזרע (ההפריה האנושית).

 

זהו, קודם כל, סיפורה של הספרות הארצישראלית – השירה, הדרמה, הסיפורת. בהתאם, אף אם הציור הארצישראלי משנות העשרים מציע לצופיו ארוס של שדות, פרדסים והרים (צמד ערימות חציר דמויי-שדיים ב"מנוחת צהריים" של נחום גוטמן מ- 1926; או ההרים כחזה נשי ב"פסטוראלה" של ישראל פלדי מ- 1928; או פרדסי יפו של גוטמן, האוצרים חמוקיה של ערבייה ערומה; או נופי הגליל של ראובן רובין, הרוויים חושניות רכה ומלטפת) – נאמנותו של המדיום החזותי למבט מנעה בעדו נרטיביות מורכבת ו/או מהלך מטפורי בר סיבוך-מפנה-פורקן וכו'. הספרות הארצישראלית, בעיקר היא, בכוחה היה להתמודד עם האתגר: ניסוח פסיכֶה קולקטיבי, המאחד מיתוס ותת-הכרה של אדם וחברה במקומם החדש.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור מודרניזם ישראלי

חלונות של אור ושל חושך

              חלונות של אור ושל חושך

 

"שלום רב שובך, ציפורה נחמדת,/ מארצות החום אל חלוני –", שורותיו הפותחות של "אל הציפור" הביאליקי מ- 1891 מפנות את מבטנו ההכרתי אל החלון כפתח המקשר את האני המוגן בתפנים ביתו אל העולם שם בחוץ. בחוץ – הטבע (ציפור), בחוץ – אופק התקווה (ציון), מבחוץ ודרך החלון מגיעה הבשורה. החלון הוא הקשר בין האני לבין העולם – האחים הרחוקים, האביב, הגיאוגרפיה ("ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים?"). אך, החלון לא רק נושא את בשורת העולם פנימה, כי אם גם מגַשֵר החוצה את מסר האני ("הוי, מִספר מי ימְנה לצרות העוברות,/ לצרות מתרגשות ובאות?"). החלון הוא פתח התקווה ליום חדש (" צפרירים", 1900: "על משקוף אשנבי התנער הקן,/ וירועע ויצופצף 'צויץ, צויץ' עד בלי די,/ ובזוהר אשנבי בפחזות חן-חן/ צפרירי הבקר משקרים אלַי."). החלון הוא הקריאה להתנערות ("עם פתיחת החלון", 1901: וכבשורת חג קרוב תדפוק חרש על לבבי:/ קומה נרדם! בא אור, נפל אור!"). החלון הוא הצוהר אל המחר האחר (באותו שיר: "אך הבקר בפותחי תריס חלוני הסתום,/ פָרץ פתאום, כעזוז מעין נעול גל-חתום,/ נחשול אורים אל חדרי וישטוף ויִז – ").

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

פרחי גאולה ואבל

 

                     פרחי גאולה ואבל

 

א. פרחי גאולה:

הולדתה של האמנות היהודית כאמנות ציונית בסוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 לוותה בזר של פרחים לאומיים. ב- 1904, על שער חוברת מס' 10 של "אוסט אונד ווסט", ירחון התרבות הציוני הרואה בברלין, עיצב אפרים משה ליליין עלמת-חן, חצאיתה מקושטת במגיני-דוד, תכשיט מגן-דוד לראשה וסבך קוצים כובל את רגליה. העלמה – בת-ציון, בתולת ישראל, או "האומה" – יושבת ואוחזת בידה השמאלית שושנת-יריחו יבשה, אך זו מוקפת בשני מעגלים של ענף פרחוני. המסר ברור: בקרוב, תשתחרר בת-ציון מאזיקי קוציה, ובדומה לשושנת-יריחו הרדומה וספק-מתה – תקום לתחייה. תאודור הרצל זה אך נפטר (ב- 3 ביולי) והאיור מבקש להקנות תקווה ועזוז לקוראים הציוניים. נוסיף עוד, שדימוי התחייה הלאומית, הנמשלת לשושנת-יריחו, חזרה בכתבים של סופרי ומשוררי ה"השכלה" מאז לודוויג פרנקל ("ירושלימה!", 1856), דרך משה הס ("רומא וירושלים", 1862) ועד לפואמה של זיגמונד קראוס מ- 1867 ואחרים.[1]

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

והספינה שטה? והספינה טובעת?

         והספינה שטה? והספינה טובעת?

 

מספר ספינות ארכיטיפיות, ידועות ביותר, הפליגו במימי התרבות האנושית: ספינתו של אותנפישתים, גיבור המבול השומרי; ספינתו-תיבתו של נוח; ספינתו של אודיסיאוס ההומרי; סירתו של חארון, מוביל המתים במיתולוגיה היוונית, ועוד. היו אלה ספינות של ישועה רבה בעת אסון רבתי, ספינות של הגשמת מסע חיים ושל דרך אחרונה, משמע מוות. כמה מתוך אלה זכו לייצוג באמנות הישראלית: תיבת נוח צוירה, בין השאר, ב- 1923 בידי אבל פן (והודפסה במספר נוסחים באלבום הדפסי האבן שלו, "בראשית"), או פסל הסירה שיצר הדס עפרת ב- 1993 לפי "ארץ ישימון" של ט.ס.אליוט: עפרת הפך את הסירה על פיה כמי שעונה לאופטימיות הקיומית ואף התיאולוגית המדומה של המילים "והספינה נענתה".

 

ספינות וספנות הופיעו לא אחת בתרבות הישראלית בהקשרים היסטוריים שונים: "לדרך ספן!", שרנו מאז שנות הארבעים של המאה העשרים את שירו של נתן אלתרמן, כמי שמזדהים עם מפעל ההעפלה ארצה; ואילו בשלהי שנות השישים זימרנו את מילותיה של רימונה די-נור – "שוטי, שוטי ספינתי", וזאת כבר לכבוד ספינות הטילים של חיל הים הישראלי. בחינת דימוי הספינה (סירה, אוניה) בהקשריה ההיסטוריים-לאומיים הוא הוא שמדריכנו, אכן, לאורך מאמר זה. בהתאם, להלן נפגוש ספינות סמליות רבות, ובה בעת, נתעלם מסירות דייגים (שמאז תבליט הדייג של דנציגר ועד רישומי הדייגים של משה גת) ו/או מספינות צי הסוחר.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

הבית הקם ונופל

      הבית  הקם והנופל

מעטים האמנים שלא ייצגו בתים ביצירתם. אינספור בתים – באבן, בבטון, בעץ (צריף, סוכה), בבד (אוהל) – צוירו, צולמו ואף פוסלו לאורך ההיסטוריה של האמנות הישראלית, בתי ממשות ובתי דמיון, בתים של ארץ ובתים של שמיים, בתים אנונימיים ובתים פרטיקולאריים (בית רביקוב בנווה-צדק – ציורו של מאיר גור-אריה מ- 1925; הצריף של ברנר בכינרת – אקוורל של צבי שור מ- 1930 בקירוב; וכו') – ותקצר היריעה מלהכילם. בה בעת, לאידיאה של הבית מקום כה מרכזי בתרבותו של אדם ובהכרתו המודעת והבלתי-מודעת, שלא לומר בנפש היהודית ובאידיאולוגיה הציונית, עד כי קנתה לה האידיאה גם מקום של כבוד בלכסיקון הדימויים הארכיטיפיים של תולדות האמנות בכלל ושל זו המקומית בפרט. להלן, נבקש לבחון דימוי ארכיטיפי זה של הבית, כפי שמתגלה לאורך מאה שנות אמנות בישראל. אנו יוצאים למסע מפותל, המאשר תנועת נפילה מאוטופיה של בית מקדש לבין דיס-טופיה של חרדת "אין-בית" (Unheimlich).