קטגוריות
בצלאל האמנות כדימוי וכסמל הגג והבור ציור ציוני

בין השמשות

                  ב י ן   ה ש מ ש ו ת

בשנת 1900, במסגרת איוריו לשירי בוריס פון-מינכהאוזן, "יודה" (או "יהודה"), ניסח אפרים משה ליליין לראשונה את הדימוי של ציון כשמש קורנת. כאן, באיור לשיר, "פסח", ייצג ליליין יהודי ישיש אפוף קוצים, המהלך בגלימת פסים בין פירמידות מצריות, עת באופק מפציעה שמש עתירת קרניים ובמרכזה המילה "ציון". נהרת האור הרַבה אוחדה עם פיתולי נהר היאור ("יאור" = אור), והארץ המובטחת שפעה כוח חיים וזיו עליון. תוך שנה, כבר חזרה השמש הציונית כשהיא זוהרת במזרח, הפעם בהזמנה לקונגרס הציוני החמישי: היהודי הזקן ישב שחוח וכפות בקוציו בפינה שמאלית, עת המלאך הניצב לידו מצביע אל עבר יהודי חורש (בנו?) הנע אל עבר השמש הזורחת. ב- 1902, באיורי ליליין ל"שירת הגטו" של מוריס רוזנפלד, שבנו ופגשנו ביהודי היושב לכוד בסבך הקוצים והוא נושא כפותיו למרחקים אל עבר השמש הקורנת בריבוא קרניה מעל ירושלים של פנטזיה.

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל

עקרות, פריון, אמנות

                  עקרות, פריון, אמנות

                                           

 

העקרות היא הצל של יצירת האמנות ושל היצירה בכלל. העקרות נוכחת בהיעדרותה, עת כל יצירה ויצירה היא הוכחת ההתגברות על העקרות והכנעתה. עקרות היא בלימתך בתוך עצמך ולמען עצמך; פריון הוא יציאתך אל מחוץ לעצמך, הרחבת עצמך. זוהי האמנות: הגדלת האני והרחבתו אל האחרים. עקרות היא אשרור סופיותך; ההפריה היא הנגיעה בנצח, המגע מדור אל דור. כזו היא האמנות: התחככות הסופי באינסופי. אמנות בנושא העקרות? תָרתֵי דסתרֵי.

 

אנו נזכרים באריסטו, מי שטבע בפואטיקה את הרעיון של יצירת האמנות כגוף אורגני חי ובעל נשמה. האידיאה, כך אריסטו, "מעוברת" בחומר, והאמן הריהו כמי שיולד את היצירה החיה. אם כך, האמן היוצר כמוהו כאישה ההרה. מיהו אפוא ה"גבר" המעַבֵּר? אין מנוס מהתשובה: האמן אינו זקוק ל"זכר" חודרני כלשהו לצורך מעשה  העיבור האמנותי. שהוא מתעבר מ"רוח הקודש", היא ההשראה, שמזווגת בתוך האמן את האידיאה הפנימית ואת החומרים החיצוניים וכך מנפישה את החומר, יוצקת בו חיים. אמרו, אם כן: האמן כמוהו כמריה הבתולה וכמרבית אימהותינו התנ"כיות הגדולות: הוא "עָקר", אלא אם כן זכה להתערבות אלוהית.

 

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

שריפה

                     ש   ר   י   פ   ה   !

 

כזו היא העיירה היהודית בציוריו של יעקב שטיינהרדט: צירוף של לילה ושריפה. לא בניין נשרף, לא בית, אף לא שכונה. העיר כולה בלהבות. בתים בוערים הם רקע לדמות היהודית המביטה לאחור כאשת לוט, בחיתוך העץ "פוגרום" מ- 1913;  בתים בוערים הם רקע דרמטי לאיוב ורעיו בחיתוך עץ אחר מאותה שנה; ועוד ועוד. יותר מתמונה של התנכלות פורעת כלפי היהודי, כלפי משפחתו, כלפי כמה משפחות ואפילו כלפי "רחוב היהודים" כולו, השריפה השטיינהרדטית מטפיזית יותר משהיא היסטורית. שהשריפה בציוריו של שטיינהרדט עניינה אפוקליפסה, אש תופת מכלה של "חזון יוחנן" מזה ושל סדום ועמורה מזה. וראו את התחריט "בריחת לוט" מ-1912, זה שברקעו העיר בתימרות אש ועשן.

קטגוריות
האמנות כדימוי וכסמל ציור עכשווי בישראל

אמנות היא מכתב

א מ נ ו ת   ה י א   מ כ ת ב

 

 

בשעות בהן נכתבות שורות אלו מוצגת בגלריה החדשה של "בצלאל" בירושלים – "יפו 23" – תערוכה בשם "התכתבויות". כתגובה למיקומה של הגלריה בראש בניין הדואר המרכזי, ניסח האוצר, רועי ברנד, נוסחה תערוכתית, לפיה ישגרו עשרה אמנים צעירים מאירופה ואמריקה הוראות לעשרה אמנים צעירים בישראל ואלה האחרונים יבצעו את ההוראות בבחינת תרגומם האישי. גם אם סביר שה"הוראות" הגיעו ארצה בדואר האלקטרוני, עדיין שימשה מסורת "אמנות הדואר" (Post-art) משנות ה- 70 רקע היסטורי מושגי לנוסחה הירושלמית העכשווית, ואף שמו של האמן היפני/אמריקאי, און קאווארה, הועלה מאוב כמי שנהג לשלוח גלויות יומיומיות ובהן השורה "עודני חי". במקביל, הוזכר גם שמו של סול לוויט, האמן המושגי האמריקאי שנהג לשלוח בדואר בשנות ה- 70-60 הוראות ביצוע לרישומי קיר מינימליסטיים, דוגמת זה שנוצר ב- 1975 במוזיאון ישראל בידי תלמידי "בצלאל".