הבית הקם והנופל
מעטים האמנים שלא ייצגו בתים ביצירתם. אינספור בתים – באבן, בבטון, בעץ (צריף, סוכה), בבד (אוהל) – צוירו, צולמו ואף פוסלו לאורך ההיסטוריה של האמנות הישראלית, בתי ממשות ובתי דמיון, בתים של ארץ ובתים של שמיים, בתים אנונימיים ובתים פרטיקולאריים (בית רביקוב בנווה-צדק – ציורו של מאיר גור-אריה מ- 1925; הצריף של ברנר בכינרת – אקוורל של צבי שור מ- 1930 בקירוב; וכו') – ותקצר היריעה מלהכילם. בה בעת, לאידיאה של הבית מקום כה מרכזי בתרבותו של אדם ובהכרתו המודעת והבלתי-מודעת, שלא לומר בנפש היהודית ובאידיאולוגיה הציונית, עד כי קנתה לה האידיאה גם מקום של כבוד בלכסיקון הדימויים הארכיטיפיים של תולדות האמנות בכלל ושל זו המקומית בפרט. להלן, נבקש לבחון דימוי ארכיטיפי זה של הבית, כפי שמתגלה לאורך מאה שנות אמנות בישראל. אנו יוצאים למסע מפותל, המאשר תנועת נפילה מאוטופיה של בית מקדש לבין דיס-טופיה של חרדת "אין-בית" (Unheimlich).
