קטגוריות
האישה

בתולות ציון

                              בתולות-ציון החסודות

             (פרקים בזהותה הנשית של האמנות הישראלית)

 

מספרים, שפסעה על הארץ יחפה וסמוקת-לחיים, שסיקלה, סללה, רעתה ועדרה. ובלילה, עם תום ההורה, כך מסופר, תנתה אהבים באהל או בחולות. ומסופר שנועזת היתה, אבנגרדית. אז, כיצד זה שכנפיים מטאפיזיות הוצמחו לה באמנותנו והיא מעופפת לה ברקיעים כמו היתה בת-אל בבתולי-עד?

 

על הפרק: דמות החלוצה באמנות הארצישראלית; פרק-על בעיצובה של הנשיות באמנות הישראלית, אמנות שנשלטה עד שנות השבעים בידי רוב מוחץ של גברים. אנחנו שואלים: מה עוללו זכרי-אמנותנו לבתולת-ציון? וכיצד שמרה זו על בתוליה? נודה ונתוודה: לכל אורך הדרך,  הכחשה עקבית ועיקשת את מיניות האשה. האשה העברית, כלומר. הנה כי כן, משום מה, ה"דרור ליצר", כקריאתו של שאול טשרניחובסקי, יתממש בעיקר בטריטוריה של האשה הערביה. במונחים טיפוליים: אוריינטליזציה סובלימטיבית של עקרון החמוקיים. וביתר שאת: ייצוג היהודיה האשכנזיה בסימולי הדחקה (דמות-אם) ועידון (מלאך, מוזה, אלה, מאדונה וכו'). כנגד זאת, ככל שמתקרב האמן העברי, איש העליות הראשונות, אל ייצוג הערביה, כן בא יותר על סיפוקו ופורקנו וכן מרבה בחמוקי גוף דשנים. הנוסחה המוכרת עוד מאז הסאלונים הצרפתיים של המאה ה- 19: יותר מזרח יותר סקס. בבחינת: אני במזרח ונפשי בפאתי המזרחיה.