קטגוריות
בצלאל האידיאה של האמנות הישראלית תרבות עברית

בוריס ש"ץ: מקדש האמנות העברית

         בוריס ש"ץ: מִקדש האמנות העברית

 

במאמר מוקדם (מגיל 22), "מלאכת מחשבת" ("הצפירה", 1888, גיליונות 216, 217) שמו,  ייחס בוריס ש"ץ את מקור היופי לכוחות הטבע, בין ברמת הארוס של התוכי המפתה בנוצותיו את התוכית ובין ברמת הפרח המושך אליו בצבעיו את הדבורה. דרוויניזם מדעי זה[1] אומץ בידי ש"ץ לתחום האמנות (כאמנות יפה!), ובה בעת, הוטען בטרנדסצנדנטליות: האמנים והציירים, טען, נגועים בכוחות יצירה טבעיים-ראשוניים, המעניקים להם מעמד עליון: "המה הציירים אשר מעולם אנשי השם, המה אשר שמם נקדש ונערץ סלה."[2] בצדק יאתר הקורא במילים הללו הדים למושג הרומנטי של הגאון; ודי אם נצטט את פראגמנט מספר 146 של הרומנטיקון הגרמני, פרידריך שלגל, בנושא האמנים הגאונים: "הם בני ברהמה, מעמד גבוה יותר, בעלי תואר-אצילות, אף שלא מלידה אלא בדרך חופשית של התקדשות עצמית."

 

קטגוריות
אמנות וספרות האידיאה של האמנות הישראלית מודרניזם ישראלי

ביאליק והאמנות הארצישראלית

              ביאליק והאמנות הארצישראלית

 

ביום 26.3.1924 עצרה רכבת בתל-אביב ברחוב יהודה הלוי בואך קרן רחוב אלנבי. היה זה יום חורף נעים, והמונים המתינו על הרציף להגעתה של הרכבת מלוד, כשהיא נושאת את המשורר הלאומי בן ה- 51, שהגיע רצוץ לאחר מסע ימי מפרך מנמל טרייסטה לאלכסנדריה ומשם ברכבת ללוד ולתל-אביב. אך, כמות האהבה והערצה בה נתקבל עתה בעיר העברית הראשונה לבטח רוממה את מצב-רוחו של חיים נחמן ביאליק, שידע כי הנה הגיע סוף-כל-סוף לתחנתו הגיאוגרפית האחרונה, ולא רק ברמת מסעו הנוכחי. כי, מעתה ועד פטירתו ב- 1934, תל-אביב (ורמת-גן) יהיו ביתו. יהיה זה עשור, שאולי לא יכריע בשירתו של ביאליק, אך לבטח יכריע בכל הקשור לתרבות הארצישראלית ולמרכזיותו של ביאליק בה. מטרת הדפים הבאים לנסח את תפיסת האמנות של ביאליק, לפרט על אודות תרומתו החשובה של המשורר לאמנות הארצישראלית, אודות השפעתו על התפתחות נתיבם של הציור והפיסול המקומיים ואודות קידום והעשרת עולם-האמנות התל-אביבי.

 

קטגוריות
האידיאה של האמנות הישראלית

גדעון עפרת: ממקום פיזי למקום מטאפיזי

     גדעון עפרת: ממקום פיזי למקום מטאפיזי

 

א.

מאז ראשית דרכי באמנות הישראלית, בסביבות שנת 1970, ולו בתוקף שני הנתיבים שעליהם אפסע מאז ואילך – היסטוריה של האמנות הישראלית ופילוסופיה – ראיתי את יעודי באיחוד שני המסלולים. מבקר האמנות (או היסטוריון האמנות) כאיש רוח וכפילוסוף היה בעבורי אידיאל, ובהתאם, סגדתי לפועלם של אישי תרבות היסטוריים כגיתה, לסינג, בודלר, היפוליט טן וכיו"ב.[1] לא פחות מכן, ראיתי את האמן כפילוסוף של אינטואיציות וחושים בעיקר, ואת יצירות האמנות ראיתי כמכלול חומרי-צורני הצופן בתהומותיו הסמויים מן העין אידיאה פילוסופית. ברור היה לי, לפיכך, שאתגר ראוי לו למבקר האמנות לצאת מהפרטיקולאריות הקונקרטית של יצירה נתונה אל מרחבים מופשטים, המוליכים אל זיקות היסטוריות תרבותיות של המקום והלאה עד אל הפשטות פילוסופיות אוניברסאליות, אשר כל יצירת אמנות איכותית מחויבת להן, ולו גם באורח שאינו מודע ליוצר. זכור לי שכתבתי על מודל דמוי חרוט, שתחתיתו נקודה (היצירה האחת) וראשו מעגל רוחני רחב ביותר.[2]