Archive for ‘האידיאה של האמנות הישראלית’

נובמבר 14, 2019

מוזיאון ת"א 2019: המצע הסמוי מן העין

מוזיאון ת"א 2019: המצע הסמוי מן העין

 

צָפיתי/האזנתי להקלטת-וידיאו של אירוע המפגש ("תיקון-חצות:על יחסי המוזיאון ושדה האמנות בישראל"), שהתקיים לפני מספר ימים ב"הלנה רובינשטיין" בין הציבור לבין דורון רבינא (אוצר ראשי) ודלית מתתיהו (אוצרת בכירה לאמנות ישראלית) ממוזיאון תל אביב. לא מעט דברי טעם נאמרו במפגש מפי השניים, גם אם לא יקדה בהם אש (שהיא נטייה אישית מגונה של הכותב), לא בסגנון הדיבור ולא בתוכן. לא שנגולו יריעות הרקיע ונתגלו אורות גנוזים, אך מצאתי בפי הדוברים שלושה מסרים, המצטרפים יחדיו למשהו כמו מצע רעיוני סמוי של מוזיאון תל אביב 2019: שניים מאלה, נשמעו מפי רבינא. באחד, הצהיר בזכות ה"הססנות" וה"אין לי מושג":

"הרבה פעמים נדרשתי לנסח ולהציג חזון. […] לאחר שבניתי חזון מאד מפורט ומנומק למוזיאון כמוסד במאה ה- 21 […] תמיד היה סעיף שחשוב היה לי לשמר: סעיף ההססנות. […] המוזיאון נהנה מסוג של סמכות; הוא אמור להופיע כיודע […] באים אליו כמקור של מסקנה. לי חשוב לענות עכשיו וגם לענות ביומיום, שליד הידיעה העמוקה של ההיסטוריה של האמנות ושל ההווה של האמנות […] – להגיד את האמירה המאד יסודית הזאת: אין לי מושג."

 

מניה וביה, הודיע רבינא לקהל, כי אין לו מושג לאן מועדות פני האמנות העכשווית וכי היא בבעיה:

"אני חושב שאמנות פלאסטית נמצאת בבעיה ברגע הזה […]. דוֹמוּת מאד גדולה. האמנות הפלאסטית נמצאת כרגע, באופן כללי [… במצב בו] עדיין לא הציעה לָעולם דברים שעד היום לא הציעה במקום אחר. […] יש סוג של מיצוע, סוג של דוֹמוּת…"

 

המסר השלישי שדליתי מאותו "תיקון-חצות" בא מפי דלית מתתיהו, שהגנה על זכות כתיבה בלתי-מובנת של טקסטים לתערוכות:

"…הטקסט צריך שיהיה בו משהו מהמורכבות (של היצירה האמנותית/ג.ע). לא אי-בהירות כמטרה, אך גם לא בהכרח הינַתנות מלאה […]. החוויה של המובנוּת היא לא בעיניי החוויה המרכזית של האמנות, והיא גם לא החוויה המרכזית של החיים […]. אנחנו מסתובבים בעולם ולא מבינים כלום […], וכשאנו נכנסים לתערוכה אנחנו פתאום רוצים להבין…"

 

שלושה המסרים הללו מצטרפים לקו רעיוני מוצהר אחד: אמנות על סף הצל והחשיכה של הבלתי נהיר.

 

קוראי הרשימות ב"מחסן של…" יודעים, שאני מסכים מאד-מאד עם ההבחנה של רבינא אודות מצבה של האמנות ואף מחריף אותה עד לכדי אבחונה של מחלת "ניוון שרירים" של האמנות העכשווית (בישראל ובעולם). הקוראים הנאמנים גם יודעים, שמה שרבינא תמצת בשפתו הרהוטה כ"סוג של דומוּת" הוא מה שאני, בשפתי האגרסיבית יותר, אבחנתי לעייפה כדשדוש של ריבוי מתסכל ושל היכלאות אמנותית עכשווית בתחבירי העבר. ואף על פי כן, אילו נכחתי במפגש (ונגזר על ירושלמים להגות בתל אביב אך לא להגיע שמה, מחמת פקקי תנועה בלתי-נסבלים), הייתי תובע מהאוצר הראשי תשובה על השאלה: ומה עשה או עושה או יעשה המוזיאון לגבי מצבה הבעייתי של האמנות, הדומוּת וכו'? האם איתגר אי-פעם המוזיאון את המצב בתערוכה רעיונית או באירוע? האומנם המוזיאון הוא אך ורק גוף פאסיבי הצופה במצב הבעייתי ומשלים עמו בלית-ברירה, או שמא ניתן לצפות ממנו לנקוט פעולה תרבותית יזומה המתערבת במצב (כפרובוקציה? כנושא לדיון? כספקולציה עתידית?)? רבינא, שהודה בחולשתה של האמנות כיום לעומת העניין שמותירים בו תופעות כמו טראמפ, התפתחויות טכנולוגיות, פֵייק ועוד, נראה כמי שהשלים עם תבוסתה של האמנות. ובמילים פשוטות: הכיצד זה, שביחד עם העקרונות הראויים של ההססנות ואי-הידיעה, לא נקט המוזיאון כל צעד תערוכתי לכיוון בחינה/אבחון/עיון בנוגע למצב העניינים באמנות הישראלית והבינלאומית של שנות האלפיים?!

 

אגב, את הטענה המוטמעת בשאלותיי הנ"ל הייתי מַפנה כמעט לכל המוזיאונים לאמנות עכשווית באשר הם. ולמותר לציין, שיותר משאֵלות המצפות לתשובה, אלו הם ביטויים רטוריים של אי-נחת אישית.

 

ובאשר לאבחנתה הנבונה של האוצרת, הייתי מוסיף כלדקמן: סוגיית ההבהרה/המובנוּת הטקסטואלית את יצירת האמנות (יצירות, תערוכה וכו') ראשיתה בעצם האידיאה של התרגום. שהרי, הטקסט בקטלוג ו/או על קיר-התערוכה הוא סוג של תרגום תמציתי את התערוכה או היצירה. כל תרגום, ממהותו, אינו זהה למקור, ולבטח תרגום ממדיום למדיום. וכבר בעצם הסטייה ההכרחית מהמקור האמנותי – כבר בה טמון הקושי, המחסום, בדרך מהטקסט אל היצירה. מה שחל, כמובן, גם על עקרון הפרשנות, שהוא משימת האוצר(ת) בטקסט שכתב(ה) לתערוכה. כי גם הפרשנות היא סוג של תרגום מסלף. בהכרח.

 

אבל, הדיבור על "טקסט מובן" הרי מתכוון למשהו שונה: יותר משעניינו פיצוח סוד היצירה (וכל יצירה איכותית נוצרת סוד[1]), עניינו התקשורת בין האוצר(ת) לבין הקהל. לכן, מן הדין להבחין בין שמירה על גרעין אי-המובנות הקיים בכל יצירת אמנות איכותית לבין מובנוּת הטקסט המגן על אי-המובנות הזו. אדרבה, יכתבו האוצרים על מורכבות, תחכום וקושי של היצירה או התערוכה, אך יכתבו זאת בלשון בהירה ופשוטה. אין לבלבל בין אי-מובנות אימננטית של יצירת האמנות לבין אי-מובנות הטקסט על אודות היצירה. אין קשר בין השתיים.

 

לזכות האוצרת ייאמר, שתערוכתה, "עסק-ביש", נגעה במישרין באותו גרעין כאוטי החבוי בכל תהליך יצירה ובכל מושא אמנותי, שהוא הגרעין המסרב להנהרה והסדרה. אך, בהקשר זה, שאין עליו עוררין, דומה שמתבקשת גם התביעה האוצרותית ההפוכה: להעיז, לומר, לאשר, להאיר, להמר, לנסח וכו'.

 

כי, מקנן החשש, שמא הדגילה, זו השגורה בחוגים אינטלקטואליים, שהיא הדגילה בהססנות, בספקנות, בהודאה באי-ידיעה, בהגנה על המוצלל והבלתי-ניתן-לפיצוח – שמא הדגילה הזו היא גם אופן של מחסום יצירתי וחשש מנועזות (שאמנם, סכנה בצדה). האם, אכן, זהו המצע הסמוי של מוזיאון תל אביב 2019?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "הסוד", באתר המרשתת הנוכחי, 31.5.2018.

יולי 6, 2019

הסיפור שלי עם בנימין תמוז

             הסיפור שלי עם בנימין תמוז

 

את הדברים שלהלן אני כותב במלאת 100 שנים להולדת בנימין תמוז ו- 30 שנים למותו.

 

בחור צעיר הייתי, בתחילת שנות העשרים לחיי, כשהתחלתי שולח מאמרים לפרסום במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" בעריכת בנימין תמוז. היה זה במחצית השנייה של שנות ה- 60, ואני אז סטודנט בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, נתון כל-כולי לאתגר כתיבת מאמרים על מחזאות כללית וישראלית, שאותם שלחתי לפרסום ב"הארץ". כל מאמריי זכו לתשובה מהירה ושלילית, המנוסחת בסטנדרטיות לקונית בת שתי שורות. אף על פי כן, לא נשברתי ברוחי והמשכתי לכתוב ולשלוח עוד ועוד מאמרים. יש גם, שהבאתי אותם ישירות לחדר-המערכת שברחוב מזא"ה, שם פגשתי במבטה הרחום של רות אלמוג, מזכירתו של תמוז, שכבר ניחשה את הגורל הצפוי לטקסט שהשארתי בידיה. במבט מהיום, נראה לי שתמוז צדק בפסילותיו ואני מודה לו על כך.

 

ככל שזכור לי, רק מאמר אחד מתוך שורה ארוכה של מאמרים שלי אישר תמוז לפרסום, טקסט לקטני ואלמנטארי בנושא "עולמו הדרמטי של סמואל בקט". אלא, שזמן קצר לאחר מכן, התמזל מזלי, וחופשה ארוכה של תמוז הרחיקה אותו ממערכת "תרבות וספרות" וגרמה להחלפתו הזמנית באברהם רימון. הלה, משום מה, נטה לי חיבת-מה ופרסם את מאמריי, זה אחר זה, כולם בנושאי הדרמה הישראלית. על מאמרים אלה אשלם כהוגן מפיו של גרשון שקד, אבל זהו סיפור אחר.

 

ברבות הימים, המרתי את אהבתי לתיאטרון באהבה לאמנות והתחלתי לחטוא בכתיבה פרשנית והיסטורית ובעשייה אוצרותית. אפשר, שהתפנית הייתה חייבת לא-במעט לדיסרטציות הדוקטורט שלי בפילוסופיה, "הגדרת האמנות", שגם עוּבדה לספר שראה אור ב- 1975. את אחד מעותקי הדיסרטציה המקורית שלחתי לבנימין תמוז, ששימש אז כנספח תרבות בשגרירות ישראל בלונדון. תשובתו, בכתב-יד ועל נייר רשמי של השגרירות, נכתבה ב- 3 בינואר 1974:

"לגדעון עפרת שלום רב.

קיבלתי אתמול את ספרך ואני מודה לך על כך. רוני ארד נהנה ממה שראו עיניו, ואמרתי שאשמח, אף אני, לקרוא. יישר כוחך, אפוא, על שלקחת את זה ברצינות. אתמול התחלתי לקרוא, אך לפי גודל כתב-היד ולפי מיעוט הפנאי שברשותי, יחלפו שבועות רבים בטרם אכָלֵה את המלאכה. בשלב זה אוכל לומר רק זאת:

  1. עצם המשימה, לכתוב על הגדרת האמנות, על עצם האפשרות – או הצורך לעשות זאת, מעוררים בי גם עניין, גם תמיהה, והרבה ספקות. שהרי טרם קראתי את דבריך.
  2. העולם שממנו שאבת את המוטו ((Warhol ואת החומר הוויזואלי – הוא הוא העולם המקומם אותי והמעורר בי הרהורים של הערצה לכושר ה- Public Relation של כמה אוונגרדיסטים, והרהורים של רחמים על מיעוט כושר ההתנגדות של הציבור, שעליו מטילים האנשים הזריזים הללו את פגזיהם.

עד כאן הרהורים שלפני הקריאה. ושוב, תודה.

בנימין תמוז."

 

השנים נקפו ואת המכתב הזה שכחתי בדין פעילותי הנמרצת כמרצה, ככותב וכאוצר. מה הוחמאתי לקבל יום אחד ב- 1979-1978 את פנייתו האישית של בנימין תמוז לחבור לדורית לויטה (שכתבה אז ביקורות-אמנות במוסף לספרות של "הארץ") ולכתוב ביחד עמה ספר על תולדות האמנות הישראלית. הספר ייקרא "סיפורה של אמנות ישראל", הוא ייצא לאור בהוצאת "מסדה" והוא ייערך בידי בנימין תמוז. מבחינתי, היה זה כבוד גדול לעבוד לצדו של מי שהערכתי אז כאחד מהסופרים העבריים האהובים עלי מכל.

 

במהלך כתיבת פרקי הספר, שנחלקו ביני לבין דורית, שבנו ונפגשנו עם תמוז, בין אם בדירתו התל אביבית (כאן הוקסמתי מרעייתו, מרים) ובין אם בביתי הירושלמי. תמוז, כדרכו, שפע קסם וחוכמה, המתובלת בהומור ובארסיות. כמובן, שמעורבות מיוחדת גילה לגבי הפרק הדן ב"כנעניות" של יצחק דנציגר וחבורתו (עליה נמנה, כידוע), כשם שגילה חשדנות מיוחדת לא פחות באשר לאמנות ולאמנים האוונגרדיים הנסקרים בפרק ה"עכשווי" (אז, שנות ה- 70).

 

על אודות הדברים המוזרים שכתב תמוז במבוא לספר תקראו בחלקה הבא, ה"רציני" יותר, של רשימה זו. אציין רק, שמהלך כתיבת הספר, ובעיקר שלב עריכתו הסופית ערב הדפסתו, לוּוּ בקונפליקטים חוזרים ביני לבין תמוז, שחזר ופסל אמנים ויצירות משנות ה- 70, אותם בחרתי לכלול בספר: אלה קוצצו כנפיהם, אלה בוטלו צילומי עבודותיהם, והיו גם שנמחקו. בשלב מסוים, אף נאסר עלי להיכנס למשרד ההפקה ב"מסדה" שמא אתערב בהכנת הספר לדפוס (שכן, תמוז שהה בלונדון).

 

כך קרה, שכאשר יצא הספר "סיפורה של אמנות ישראל" לאור ב- 1980, נאלצתי להצטדק בפני מבקריי, שאיני אחראי בפרק האחרון בספר להיעדרות X ולנוכחות ממוזערת של Y. על כך לא מחל לי בנימין תמוז לעולם. בהתאם, ב- 1986, משהגעתי ל"שבעה" בדירתם החיפאית דאז של אברהם ותלמה אופק, סמוך מאד לקבורת בתם, אפרת, קיבל אברהם את פניי בלבביות החמה האופיינית לו, הובילני בחיבוק לחדר-האורחים, העמידני מול ספה שעליה ישב בנימין תמוז, והכריז: "בנימין, הנה גדעון!"

 

תמוז הסב את פניו הצדה לבל יראני.

 

מאז לא נפגשנו ולא החלפנו מילה, לא בכתב ולא בעל פה.

 

                               *

בנימין תמוז, תלמידו של יצחק דנציגר בחוג הפַסלים ה"כנעניים" ופַסל בזכות עצמו (החל בפסל הגבס, "קדֵשה", 1940, וכלה ב"אנדרטה לטייסים", טכניקה מעורבת, 1955 בקירוב), שימש בשנות ה- 50 כמבקר-אמנות של העיתון "הארץ", בטרם התמסר לעריכה ולכתיבה ספרותית והפך לאחר מבכירי הסופרים בישראל. שני מאמרי-מבוא נרחבים פרסם תמוז בשערם של שני ספרים שערך בנושא תולדות האמנות הישראלית, האחד ב- 1963 (כותבים: יונה פישר, מירה פרידמן, אביה השמשוני וג'ון צ'יני) והאחר ב- 1980 (כאמור, כותבים: דורית לויטה וגדעון עפרת). בשני מאמרים אלה ניסח את עמדתו בנושאי האמנות בכלל ואמנות ישראל בפרט.

 

בעבור תמוז של 1963, הגם שהאמן פטור מפרשנות, הוא מצוי בשיג ושיח עם תנועות רוח ותרבות רחבות, החוצות יבשות ועידנים (מהעבר, ההווה והעתיד). "ההיסטוריונים של האמנות ופרשניה חייבים לעקוב אחר מהלך הקשרים הללו…"[1]. מנֵיה ובֵיה, נולדת התמודדות דו-סטרית בין האמנות למבקריה, בין היצירות לפרשניהן, בגין העימות בין מרחב היצירה הפרטי לבין ההקשרים התרבותיים-פרשניים הכלליים. בשלב זה, עדיין הכיר תמוז בערכו של מעשה-התיווך הפרשני באמנות, אף כי הצביע על פער עקרוני בין האמן למתווכיו.

read more »

אפריל 20, 2019

האלגוריה על האמנות הישראלית (ד)

 

 

 

הגענו לשנות האלפיים.[1] ב- 2001, שנתיים לאחר חזרתו לכפר יהושע, מקום הולדתו, צייר אלי שמיר בצבעי שמן את "דיוקן-עצמי בנוף": כאן הוא נראה ניצב ליד כן-ציור בלב נוף עמק יזרעאל, לבוש רק במכנס קצר וגבו אלינו, כשהוא מצייר דיוקן-עצמי הנשקף ממראָה עגולה שלשמאלו. אלא, שהציור הריאליסטי הזה מתעתע:[2] כי, בעוד הצייר לוכד את דמותו במראה ורושם על הבד שמימינו את הבבואה דבבואה, עין אחרת צופה ממרומים בצייר ובעמק הענק הנפרש לעומקו מזרחה עד לאופקי הגלבוע וג'נין. מבטו של שמיר סימולטאני וכפול, אם כן: האחד ממוקד באני וכמו מתעלם כליל מהנוף הסובב; השני מבליע את האני ב"מקום" – סביבתו השורשית והאוטוביוגראפית של האמן ומשפחתו, קרקע תרתי-משמע, שאינה חפה מהיבטים כלל-חברתיים ("העמק") ואף פוליטיים (ג'נין הנחבאת באופק). בדומה לציורים נוספים של שמיר את נוף העמק הנשקף מכפרו, מבטו מקפיד למזג מסמני פריון עם מסמני חידלון (גוויית שור, עצים גדועים וכו'). בציור הנוכחי האדמה החרושה אינה מצמיחה דבר.

 

אין ספק באלגוריוּת של הציור (אלגוריזם מפורש שוכן ביסוד רבים מציורי שמיר). כי היצירה הנדונה מבקשת לטעון טענה בזכות אמנות חזותית דואליסטית, כזו בה המבט העצמי, המעורטל והנרקיסיסטי אינו נפרד מהמבט בקרקע גידולו של האמן (וראו את גוון גופו השזוף בצבע הרגבים). יותר מזה: המבט האוטוביוגראפי ב"מקום" אינו מבט "שבוי", כי אם אמביוולנטי ונושא זרעי מועקה ודאגה, הן ברובד האישי-קיומי (בדידותו של האמן) והן ברובד ההיסטורי והגיאו-פוליטי.

 

בתחילת שנות האלפיים צייר יצחק ליבנה באקריליק את גרסתו למיתוס הולדת הציור, כפי שנוסח על-ידי פליניוס (בּוּטאדס, קדר יווני, היה אביה של צעירה שהתאהבה בעלם צעיר. בטרם ייצא האהוב למרחקים, רשמה אהובתו את צורת צל-ראשו, ולאחר מכן, יצק אביה בחימר את דמות הצל). בדומה לבתו של בוטאדס, העלמה בציורו של ליבנה אוחזת בלון צהוב בשמאלה, שעה שצל גופה והבלון מוטל על הקיר שלידה, והיא מצויה בעיצומו של ציור הצל באמצעות עיפרון או מכחול שבידה הימנית. אך, בעוד בתו של בוטאדס רשמה צל-אדם (שאולי נפרד ממנה לעד ואולי אפשר שישוב), עלמתו של ליבנה מציירת צל-בלון. לאמור: לא זו בלבד שהאונטולוגיה היא זו של צל, משמע – ישות משנית, ערטילאית, חומקת – גם המקור, "העולם" הוא בלון ריק, בועה. האמנות היא הנכחת הנעדר, אומר לנו ליבנה, שעה שמטעין – לא רק את המסמן, אלא גם את המסומן בהיעדרות אימננטית.

שנים קודם לכן, ב- 1995, צייר יצחק ליבנה באקריליק את "המודל": בחור עירום יושב בצדודית ומטיל צלו על יריעת בד התלויה לשמאלו. בציורו זה אישר הצייר דרגות התרחקות ממקור אל תחליפים: ראשית, הדוגמן, כשמו, הוא רק "דוגמא" למשהו (יותר מאשר עניין בזהותו הפרטיקולארית, אנו מבקשים לראות דרכו את הטיפוס הכללי המיוצג על ידו). אך, לדוגמן של ליבנה נלווה הצל כתאומו, והשתקפותו על היריעה מלמדת על היות הייצוג (ציור על בד…) מעשה לכידתו של צל. זאת ועוד: קפלי היריעה בציור דומים ביותר לקפלי הציור "ורוניקה", שליבנה צייר ב- 1993. ומהי יריעת ורוניקה אם לו זו שלכדה את בבואתו של ישו, בן-האלוהים:

 

"…ציורו של ליבנה 'ורוניקה', מ- 1993, הוא טענה תיאולוגית: פניו האמיתיות של האל שהוטבעו במטפחתה של ורוניקה (ורה-אמת, איקון-דימוי) הוחסרו והותירו את הריק כמסמן של האבסולוטי."[3]

 

מכאן, שלפי ליבנה, האמנות אינה מתאחדת עם "מקום", וגם אין היא מגיבה ביקורתית להוויה ריאלית סובבת, באשר אמנות עניינה חידת הייצוגיות, קרי – היעדרות פנומנולוגית ותיאולוגית. הרומן המורכב שמנהלים ציורי ליבנה עם המוות הוא ביטוי נוסף לאידיאה זו.

 

ברם, אמנים ישראליים אחרים אינם שותפים לטיעון האלגורי הזה. ב- 2006 הציגה זויה צ'רקסקי במוזיאון תל אביב ("ביתן הלנה רובינשטיין") את תערוכתה, "ציור פעולה". כותרת זו, המקובלת בעולם האמנות כמייצגת זרם של ציור מופשט ספונטאני ובלתי-אמצעי, ביקשה לכוון גם למשמעות אחרת: לציור הנוקט בפעולה ביקורתית. ואכן, מציור לציור – בסגנון החייב לאנימציה קולנועית והממזג ריאליזם וגרוטסקה – הציגה צ'רקסקי חללי מוזיאונים לאמנות בת-זמננו, בהם מתחוללות "פעולות", שהן סצנות איקונוקלסטיות של אלימות, ביזוי והשחתה: עדת דוברמנים שועטת בין המוצגים; עשן פצצה מיתמר במרכז אולם מוזיאון יפני; מסור חשמלי, הנתון בידיה של אישה חשופת-דד, מרטש צופים במוזיאון; ערימת צואה ענקית בלב תצוגה מוזיאונית אחרת; ועוד. כל אלה והשאר נושאים בחובם מסר אלגורי אנרכיסטי בנוסח האוונגרד המוקדם (פוטוריזם, דדאיזם), אשר לו נלוות עתה אירוניה פוסט-מודרנית, במו היות הציורים אובייקטים פיגורטיביים מונומנטאליים הקוסמים לשוק-האמנות… זויה צ'רקסקי ניצבת בלב הפרדוקס של הפיתוי והבוז ושולטת בו.

 

 

IMG_4094.JPGמה שונה דויד ריב, כאשר צייר ב- 2008 באקריליק על בד את ציורו הפוסט-צילומי, "הקריה": כשהוא ניצב בשער מוזיאון תל אביב, כיוון ריב את מצלמתו דרומה אל עבר צריח התקשורת של "מחנה רבין", המטכ"ל, ואל בניין משרד-הביטחון, תוך שמבטו חולף מבעד לפסל הארד ("אישה שרועה") של הנרי מור, המוצב סמוך לכניסת המוזיאון, ולשלט-בד אנכי המפרסם את התערוכה "התרוקנות" (מאוסף, דורון סבג), שהוצגה באותה עת במוזיאון. ציורו של ריב מתרגם צילום תיעודי לציור ריאליסטי והוא מזמין אותנו להגות אודות הזיקה שבין המוסד האמנותי למוסדות הביטחוניים שמנגד. שכנות גיאוגרפית מוצגת כסוג של שיתוף-פעולה עקיף בין מוסדות שלטוניים; ואם לא כהזמנה למחשבות אל תפקודה של אמנות בנסיבות של מיליטריזם כובש, כי אז כהזמנה למחשבות על קטבים המתרוצצים בתרבות התל אביבית. ובה בעת, עינו הביקורתית של דויד ריב אינה מחמיצה את המודעה הגדולה המותקנת ממול (והחוזרת בהקטנה פרספקטיבית בדרך אל "הקריה") המכריזה על הצגת אוסף התמונות של חבר בכיר בוועדות מוזיאון תל אביב ומי שעושה הונו מניהול חברת כוח-אדם. ביקורת הקפיטליזם מוכרת מציורי ריב, אך בפעם זו נוסף לה רובד ביקורתי בנושא יחסי מוזיאון ואספנים; ומעל לכל – הכותרת "התרוקנות", אשר כמו מרמזת על "התרוקנות הערכים" (ומה הם ערכים אלה יחליט כל צופה לעצמו).

 

דויד ריב יצר ציור אלגורי על אמנות ככלי חזותי-ביקורתי. הערכים החזותיים בציורו ברורים: מתח בין התצורות האורגאניות של פסל הארד לבין תצורות ארכיטקטוניות ברקע; מתח בין אופקיות הפסל לבין אנכי הצריח שממול ועמוד החשמל שמימין; מתח צבעוני בין הגוונים החומים-אדומים של החצי התחתון לבין התכלת של החצי העליון. אך, ברורים מהם הערכים הביקורתיים, שלא ישלימו עם אוטונומיות צורניות לשמן, אלא יאתגרו את המבט בתכנים סרבניים. כי ציורו של ריב הוא אלגוריה על צו אחדותם של האסתטי והאתי.

 

והרי לנו ארבעה ציורים מהעשור הראשון של שנות האלפיים, ארבע הצעות רעיוניות שונות לתעודתה של האמנות. ודומה, שמתחילת דרכה של האמנות הישראלית, אז בשחר המאה ה- 20, חוזרת הדילמה בין "אמנות למען אמנות" ובין "אמנות למען החברה".

 

 

 

[1] דילגנו מעל שורת ציורים אלגוריים חשובים משנות ה- 90-80, דוגמת אלה של יהושע בורקובסקי, לארי אברמסון ואחרים, בהם "השיעור באמנות" – תמונה מתוך ציור הקיר האפי של אברהם אופק, "ישראל: חלום ושברו", אוניברסיטת חיפה, 1988-1986. על משמעותו של "השיעור באמנות" עמדתי בספרי, "אברהם אופק: הבית והמשכן", ירושלים, 2016, עמ' 351.

[2] ראה: אליק מישורי, "האדם אינו רק נוף מולדתו", בתוך: "אלי שמיר, ציורים: 2003-1995", גלריה "אלון שגב", תל אביב, 2004, עמ' 4-3.

[3] יונתן הירשפלד, "מדוע הציור 'ורוניקה' הוא מענה ל'מקור העולם' של קורבה", "הארץ", 18.11.2015.

אפריל 18, 2019

האלגוריה על האמנות הישראלית (ג)

 

אנחנו בשנות ה- 70. לא מעט אלגוריות על האמנות מוכרות לנו מעשור זה בזכות המושגיות וממהותה הרפלקטיבית העצמית. אחת המוקדמות שבאלגוריות אלו אף קדמה לאמנות המושגית, וכוונתי לתערוכת הציורים שהציג איוון שוויבל ב- 1971 במוזיאון ישראל. היו אלה ציורי שמן שמיזגו פיגורטיביות אקספרסיוניסטית בהפשטה אקספרסיוניסטית ואשר שבו והציגו תמונות של האמן הוא עצמו בסטודיו הקמרוני שלו בעין-כרם, כשהוא מצייר ו"עושה אהבה", מציג עצמו באירוניה יחסית כדמות מיתולוגית וחוגג אמנות וארוס. בציוריו אלה עטף שוויבל את עצמו בבועת הסטודיו שלו, שהפך בעבורו לארקדיה אישית, בה "אירח" בציוריו, מלבד את דמות רעייתו האהובה דאז, אביבה, או את דמות ידידו הטוב – אורי ליפשיץ, גם את גדולי האמנות המערבית, שמאז הרנסנס והבארוק ועד המודרנה – טיציאן, ג'ורג'ונה, ונציאנו, ולאסקז, פוסן, קורבא, סזאן… לא במקרה, שלושה מתוך 34 ציורי התערוכה הגיבו ל- Et in arcadia ego"" של ניקולא פוסן: אך, בעוד פוסן זימן את המוות לארקדיה (כאשר צמד רועים פוגש לפתע במצבה), שוויבל ענה בצהלת הליבידו – היצר, החושים, התשוקה לאישה ולאמנות. במקביל, אחד מציורי התערוכה נקרא "בונז'ור!", תוך שעונה לציורו של גוסטב קורבא מ- 1854, "הפגישה" ("בונז'ור, מסייה קורבא"): שוב, אם קורבא הציג את עצמו מטייל במונפלייא, שעה שפטרונו קד לו קידה, משמע – בעוד קורבא הכריז בציורו מלחמה אמנותית נגד הבורגנות , הרי ששוויבל אישר בציורי הסטודיו שלו מרחב אוטרקי, מספיק לעצמו, האמנות כקוסמוס גן-עדני מוגן ואישי. בראיון שנערך עמו בקטלוג התערוכה במוזיאון ישראל, אמר האמן:

"תוכל לכנות רבים מציורים אלה בשם: 'בונז'ור, אדון שוויבל'. והכוונה היא: האם אתה נמצא? האם אתה ער? האם אתה חי, שוויבל. השאלה 'היכן אתה?' מתעוררת, ואני עונה שאני בסדנא. למעשה 'האמן בסדנתו' הוא שם מתאים לכל ציור כאן."[1]

 

ב- 1974 הצטלם יהושע נוישטיין בחצר דירתו שבאבו-טור הירושלמית, בין עצי האורן שברחוב עמינדב, נשען נון-שלאנטית על ענף כעל מוט-נדודים, כאשר מולו, מעבר לשביל, עומד ידיד צעיר וארוך-שיער. "בונז'ור, מסייה נוישטיין", קרא האמן לתצלום. נוישטיין תמצת את הסצנה מציורו של קורבא במטרה להצהיר על מחווה לאוונגרד. כי בתצלום הנדון חזר האמן לקורבא כמי שחוזר אל אבי האוונגרד (כפי שאבחנה לינדה נוצ'לין, שנוישטיין קרא את ספרה מ- 1971, "ריאליזם"), אך הקפיד להמיר את מפגשו האנטגוניסטי של האוונגרדיסט והבורגנים בפגישת שני אוונגרדיסטים צעירים מאותו מחנה חברתי: "פגישתו הנונשלאנטית [של נוישטיין] עם הידיד גם מפיגה את ה- stress האוונגרדי של המאה ה- 19. אפילו לא המסתורין הרב שאפיין את ציור 'בונז'ור, מסייה גוגן' מ- 1889, בו פוגש האמן בנזירה מסתורית בחורש כחלחל. ב- 1974 האוונגרד משוחרר ובוטח בעצמו."[2]

 

האירוניה הנוישטיינית לא מנעה מתצלומו לתפקד כאלגוריה בזכות אמנות האוונגרד. בה בעת, לא נתכחש לעובדה, שבתצלומו זה, נוישטיין נשאר באינטימיות של חצר-ביתו וחוג ידידיו; דהיינו – "הצהרתו" אינה כה רחוקה מההצהרה ה"שוויבלית" הנ"ל, הגם שבּוּעת האמנות האוטונומית של נוישטיין דוגלת בתחילת שנות ה- 70 בחשיבה מינימליסטית-מושגית ולא בציור שמן על בד. כך, גם כשהציג ב- 1971 (בתערוכת "מושג + אינפורמציה", מוזיאון ישראל) סדרת צילומים-בתוך-צילומים, בהם מוּצָאים התצלומים בהדרגה מאולם-התצוגה אל מחוץ למוזיאון, עדיין החוץ והפנים – העולם והאמנות – אוחדו בברית הזיכרון.

 

אך, ה"אלגוריה" הבאה בעיוננו כבר תצעד צעד נועז החוצה מהאמנות אל העולם: ב- קיץ 1972 הצטלמו אביטל גבע, מיכה ואלמן ומשה גרשוני, כשהם נראים מגבם צועדים בחברת יצחק בן-אהרון, אז מזכ"ל ההסתדרות. המסר היה ברור: מעשה האמנות תובע אקט של יציאה מהסטודיו הסגור אל החברה, יציאה אידיאולוגית מגויסת (ברוח ההומניזם הסוציאליסטי), ולא פחות מכן, יציאה קולקטיבית בסימן חבירה אמנותית.

 

רעיון היציאה מהסטודיו ינק לא-מעט מרוח פעולותיו הפוליטיות של יוזף בויס בדיסלדורף דאז. לכן, מעניינת ההשוואה בין התצלום הקבוצתי הנ"ל לבין תצלום מ- 1973 בו נראה דוד גינתון כורע ברך מול דלת ביתו של בויס. על פניה, תנוחת עולה-רגל נוצרי בפני מוסד סגידה טרנסצנדנטי ונעדר (בויס לא היה בבית…). כזה היה אז מעמדו של בויס כאמן נערץ, בין בגרמניה ובין ב"בצלאל". לא כן בחוגי "המדרשה" (אז, ברמת-השרון): תמר גטר יצרה ב- 1974 את "מכתב לבויס" ובו ניסחה בכתב ובתצלום אוטוביוגראפיות אירוניות שבסימן התגייסות האמנות לנזקקי החברה. האירוניה לא פסחה גם על עבודתו של גינתון: כריעתו אמביוולנטית ונושאת בחובה ביקורת על היחס למעמדו המופרז של בויס, בין בפני עצמו ובין בפני מעריציו. לפיכך, גם בתצלום אחר – "דוד ואני" – מאותו מסע של גינתון באירופה ב- 73, בו צולם האמן הצעיר עומד בפירנצה שמוט-זרועות מתחת לצל ענק של פסל "דוד" למיכלאנג'לו – המסר הוא זה של הקטנת האני, תחושת הפיחות של אמן-הפריפריה בפני גדולי המרכז, אך גם ההימנעות מההרואיות של השלכת האבן על גוליית.

 

בבחינת שתי אלגוריות על האמנות (שתיים שנלוות להן אלגוריות נוספות בתצלומי גינתון מאותה תקופה, רובן למחרת מלחמת יום-כיפור ובהתייחס אליה) – דוד גינתון אינו שותף להצהרה הלוחמנית של היציאה המגויסת מהסטודיו לטובת המאבק החברתי.

 

בשנות ה- 70, שפת האמנות הפכה, אכן, מושגית, אידיאית, וכליה העיקריים הם המצלמה ומכונת-הכתיבה. ב- 1975 צילם מיכאל דרוקס את עצמו ניצב בפתח חדרו בקאסל שבגרמניה (עיר תערוכות ה"דוקומנטה"). בחדר שמאחוריו ניתן להבחין בשולחן-עבודה ועליו ספרים ומכשיר רדיו ולמרגלותיו מוניטור. גופו ופניו של דרוקס פונים מזרחה (שם העבודה: "התכוונות למזרח") והוא – לשעבר, תלמיד הפנימייה הדתית – מניח תפילין, לכאורה. די במבט מהיר כדי לגלות, שלא "בתי"-תפילין ולא רצועות-תפילין על מצחו וזרועו, כי אם שתי מצלמות ורצועות-מצלמה. הוסיפו לזה את הדפים שבידיו, טקסט עיוני כלשהו (ולא "סידור"), והרי לכם הצהרה על יסודות האמנות המושגית ואמצעיה התקשורת שלה. "אני מתנגד לפולחן כפוי (הנחת תפילין) ומתרכז בפולחנים (העבודה) שלי. באותה תקופה, כלי הפולחן היה מצלמה.", אמר דרוקס לאדם ברוך.[3] מאוחר יותר, סיכמה גליה בר-אור:

"הטקסט הקדוש בקופסת התפילין הומר בסרט הגנוז בבטן ה'קמרה אובסקורה', הלשכה האפלה של המצלמה, כשהוא לוכד זיכרון ותודעה באופן החוצה זמן ומרחב."[4]

 

אלגוריה אחרת על האמנות נוצרה בסוף 1975, כאשר פנחס כהן גן יצר הדפס משולב (ליתוגרפיה ודפוס-משי) המייצג דמות ארכיטיפית של גבר צעיר הניצב עם ידיו על חגורתו, מצדו הימני כתם מופשט בעל אופי אקספרסיבי, וכנגדו צמד מלבנים גיאומטריים מינימליסטיים – האחד, כחול, מכסה את פלג-גופו העליון והשני, אדום, סמוך לו משמאל. שניים משלישיית צבעי היסוד של המודרנה. בתחתית שמאלית של ההדפס רשם כהן גן את הנוסחה: A1 = f (N.C). לפי משוואה זו, 'אמנות' (או סגמנט ספציפי שלה) היא פונקציה של כפולת 'טבע' ב'תרבות'. בהקשר זה, אביא קטע ממאמרי, "נוסחת פנחס כהן גן":

"בתאריך 3 באפריל 1975, בשעה רבע לשמונה בערב, הגיע אלי לפתע מברק מפנחס כהן גן. היה כתוב בו כך (ואני מוסיף פיסוק): 'שלום. בעניין הגדרת האמנות: במושג אמנות מבחינים במערכות ופעולות מאוזנות בין טבע לתרבות. בתמצות זה ייראה כך: האמנות הנה פונקציה של (מכפלה) תרבות וטבע, (א.מ) A=F-S. פנחס כהן גן, שלישי לאפריל 1975 ירושלים.'[…]מברקו של כהן גן נשלח אלי למחרת הופעת ספרי, 'הגדרת האמנות', וברור היה שהאמן מבקש לענות לטיעונַי הפילוסופיים בטיעון פילוסופי מתומצת משל עצמו. […] תוך כשנה [פגשתי] ליתוגרפיה שיצר כהן גן, בה עוצב איש עומד בין שני מלבנים צבעוניים שונים ולמרגלותיו כתובה הנוסחה: (A1=f(N.C. […] הנוסחה המירה A של אמנות ב- 1A – קטע של אמנות! כאילו הבין עתה האמן שהנוסחה שלו בכוחה לפעול רק על פלח חלקי של האמנות."[5]

 

איני יודע מה פירוש מכפלת טבע בתרבות, ולפיכך אסתפק בהבנת המשוואה של כהן גן כאומרת: האמנות היא תולדת יחס כלשהו בין טבע לבין תרבות. גם איני משוכנע בדיכוטומיה שבין טבע ותרבות, אך אכבד את הדואליות הזו (ששורשיה במחשבת ה"השכלה"), הזכורה גם ממחקרי קלוד לוי-שטראוס שהשפיעו על כהן גן בשנות ה- 70.

 

התחלנו בארקדיה הירושלמית של הסטודיו, בה התאחדו טבע (יצרים) ותרבות (אמנות); עודנו בירושלים, המשכנו ביציאת אמן (תרבות) לחצרו (טבע) על מנת לאשרר את האמנות כאוונגרד; הרחקנו לקיבוץ גבעת-חיים (מאוחד) בכדי לפגוש באמנים אוונגרדיים המתגייסים לפעולה חברתית (תרבות); הרחקנו עוד יותר עד לדיסלדורף, בה צפינו בספקנותו של אמן באשר לרעיון ההתגייסות החברתית; לאחר מכן, הגענו לקאסל על מנת לאשר את האמנות כטענה שכלתנית ומתעדת; ולבסוף סגרנו את המעגל באמצעות נוסחה אמנותית המאשרת תלות התרבות והטבע.

 

בקרוב: פרק אחרון בסדרה

 

 

[1] "שיחה על כוס יין עם איוון שוויבלל בביתו שבעין-כרם", קטלוג תערוכת "איוון שוויבל: האמן בסדנתו", מוזיאון ישראל, ירושלים, 1971, ללא מספרי עמודים.

[2] גדעון עפרת, "נוישטיין: רב-ענפין, 1977-1973", בתוך: "ביקורי אמנות", הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים, 2005, עמ' 425-424.

[3] "כותרת ראשית", 9.11.1983. מצוטט בתוך: גליה בר-אור, "מיכאל דרוקס: מסעות בדרוקסלנד", המשכן לאמנות, עין-חרוד, 2007, עמ' 115.

[4] שם, שם.

[5] גדעון עפרת, "נוסחת פנחס כהן גן", בתוך אתר המרשתת הנוכחי, 24.11.2012.

אפריל 17, 2019

האלגוריה על האמנות הארצישראלית (ב)

 

 

              

בשנת 1940 צייר יוסף זריצקי את עצמו מצייר על גג ביתו את נוף גגותיה של תל אביב. היה זה, כידוע, אחד מתוך סדרה של עשרות רבות של אקוורלים, שצוירו בידי זריצקי במהלך שנות ה- 30 וראשית ה- 40, ואשר אודותיהם נכתב רבות.[1] הציור מייצג את האמן ניצב בגבו אלינו ואוחז מכחול בימינו, שעה שהגגות הסמוכים וגבעות רמת-גן הרחוקות נגלים לעינינו מתחת לרקיע – ספק כנוף הנשקף מגג ברחוב הגליל (מאפו) 2 וספק כציור ענק המצויר בתהליך התהוותו. הצייר, הניצב משמאל, בפינת הגג, לבוש מכנסיים קצרים (חאקי?), חולצה כחולה (שוליה מחוץ למכנס) וחובש מגבעת להגנה מקרני השמש. לבושו פשוט מאד, נטול כל סממן של פיאור ורימום (מהסוג המוכר לנו מייצוגים עצמיים של אמנים כרובנס, רמברנדט, ורמיר וכו'). אך, חשובה ובולטת מזה, האחדות וטשטוש הגבולות בין הנוף הריאלי, הנוף המצויר והנייר שעליו מצויר הציור: כי כאן טמונה טענת היסוד הזריצקאית: ציור אינו חלון למציאות שמעבר לו, אף לא חיקוי אמנותי של מציאות זו, כי אם עיצוב מערכת צורנית שטוחה ואוטונומית על נייר (או בד, או כל משטח אחר). מעתה, התבוננות בציור הנדון של זריצקי מ- 1940 היא מבט ביחסי האלכסון הימני (מעלה-המדרגות) והאנך השמאלי (העמוד) ו/או במתח שבין הפס האופקי לבין האופק הגלי הכחול (של הגבעות הרחוקות) ו/או בדו-שיח שבין האדום והכחול, בין הנייר הריק לבין הכתמים והקווים, ועוד ועוד. בקצרה, ציורו הנדון של זריצקי כמוהו כתמצית מאמרו של קלמנט גרינברג מ- 1940, "לקראת לאוקון חדש" (ואם נדייק: כמוהו כמניפסט סאלון "ריאליטה נובל" בפאריז דאז). כאן, נדגיש, לאגו של האמן – בבחינת דימוי עצמי – אין כל מעמד אמנותי, ולפיכך הוא חף מכל אידיאליזציה.

מעניין ההבדל המתגלה אצל זריצקי תוך עשור בסדרת האקוורלים של "יחיעם". באלה, מסמנים "הירוגליפיים של אדם, חיה ונוף (של אנשי הקיבוץ, סוס, כלב) משולבים במסמנים מופשטים, גיאומטריים וליריים גם יחד, של נוף קיבוץ יחיעם. אך, ביחד עם כל אלה, שב וחוזר בסדרת "יחיעם" (1951-1949) סימן-הדמות של "האמן": פיגורה מרחפת בשמים או ניצבת על האדמה ואוחזת בידה בלוח-ציירים (פּאלֶטה). על הפיגורה הזו כתב מרדכי עומר:

"המנצח על 'תזמור הזמן אל מחוץ למודעות' הוא דמות האמן, המופיעה כמעט בכל הציורים בסדרת 'יחיעם': ידיו נשואות מעלה, שמאלה אוחזת בפאלטה ואצבע ימינו מורה השמיימה במעין מחווה של השתאות או ברכה, המזכירה במידת-מה את המחווה הפולחנית של ה'אורנט' [המסמן קדושה/ג.ע] הקלאסי והנוצרי. בהתפרשותם החגיגית של איבריו, בכבירות ממדיו ובמיקומו בתמונה, נראה האמן בין שאר הנוכחים ככוהן אשר על הטקס."[2]

 

אם כן, זריצקי של 1950 בקירוב מחזירנו אל האמן הפלאי, המאגיקון. האמן הוא – לא עוד מי ש"הטבע זורם דרכו" (עמנואל קאנט), אלא מי ששולט בטבע בבחינת זה שמעצבו מחדש ומשפרו (במעשה היצירה).

 

אנחנו שבים ל- 1940. באותה שנה צייר משה קסטל את עצמו יושב בתוך הסטודיו הצפתי שלו ומצייר. זווית כיסאו ופניו מופנים אל עבר דמות יהודי מזרחי הרובץ על משטח אבן (צבעו האדמדם כצבע רצפת החדר), הסמוך לנישה של חלון קשתי ומתחת לקימורי האולם הערבי עבה-הקירות. האם דימה קסטל להושיב מולו את אביו, יהודה קסטל (שהלך לעולמו ב- 1936)? שהרי, ציורי האב, במתכונת דומה למדי, מוכרים מיצירת קסטל משנות ה- 30 (זו שצוירה בפאריז) וראשית ה- 40 (שצוירה כבר בצפת). אפשרות זו, שנתמכה בפרשנויות שנכתבו על הציור הנדון, מוצאת תימוכין נוסף באופן עיצוב הקיר שמנגד לצייר ואשר למרגלותיו רובצת הדמות המזרחית: לוח "שיוויתי" (השם המפורש מודפס בקדקודו) תלוי בראש הקיר המקומר, מימינו מנורת שבת "ספרדית" ומתחתיו – במרכז הקיר – מלבן דמוי דלת-ארון נעול, שלימינו עששית. משהו בארון מעלה על הדעת אסוציאציה לפרוכת-ארון-קודש, והקיר כולו מעלה על הדעת כותל מזרח של בית-כנסת. הסטודיו הוא אפוא מעין "מקדש מעט", ובו מתחברת דמות-האב לאב העליון ולמסורת היהודית-דתית. דומה, שקסטל – שחזר ארצה לא מכבר (1939, לאחר תריסר שנים בפאריז, מצהיר בציור זה על ברית האמנות והמסורת היהודית-מזרחית ועל מקומה המרכזי של הפטריארכאליות בברית זו.

 

הרי לנו, אם כן, שני ציירים ישראליים, שניים שיימנו על הבולטים שבציירי "אופקים חדשים", שמצהירים – איש איש בדרכו האלגורית – על אידיאה של אמנות המקיימת זיקה הדוקה לטרנסצנדנטי, גם אם האחת בסימן חילוניות "פגאנית" (זריצקי) והשנייה בסימן מסורת דתית יהודית (קסטל).

 

חילונית עד תום האלגוריה על האמנות שיצר שלום (זיגפריד) סֶבּא בגבעתיים בשנות ה- 40.

 

בין 1959-1944 יצר סבא מספר ציורים בטכניקות שונות ועל מצעים שונים בנושא "הסטודיו": שני ציורי "טורסו באטֶלייה" מ- 1944 מייצגים פסל ניאו-קלאסי של עירומה (זרועותיה וקרסוליה קטומים) המוצב על כן, ולמולו כן-פיסול גבוה וריק. בציור מ- 1944 בשם "בחדר החושך" נראית זרוע נשלחת אל עבר תשליל המוקרן על בסיסה של מכונה להגדלת צילומים. באותה שנה צייר סבא שני ציורים בשם "הסוס העיוור": באחד מאלה, נראה גבר (האמן, מן הסתם) שרוע פרקדן על מיטה בסטודיו לרקע צללית של מכונה להגדלת צילומים, שחלקה העליון מכוסה בד. הציור הנוסף מתמקד במכונת ההגדלה וביריעה העוטפת את ראשה – משמע את העדשה, בד המקנה למבנה העטוף צורת ראש-סוס. עדיין ב- 1944 צייר סבא ציור נוסף בשם "האטֶלייה של הפסל", ובו – לצד שני פסלי גבס ניאו-קלאסיים של גבר עירום ואישה עירומה – פסל נוסף עטוף כולו בבד. אזכיר עוד ציור מ- 1959, "לילה (האטֶלייה של הפסל)" בו עוטפת יריעת בד פסל כלשהו לרקע חלל הסטודיו האפלולי (ירח נראה מעל) ובו צלליות סולם וכן-פיסול.

 

אנו שמים לב: הצייר, שלום סבא, ש"חָטא" אמנם בצילום (גם בעבודות-מתכת), אך עיקר עיסוקו בציור, מצייר חדרי-אולפן של פַסל ושל צַלם. כאילו ביקש לדעת את עצמו במו החריגה מעצמו. במקביל, אנו שמים לב לנטייתו לכסות בבד ולהסתיר, הן את כלי היצירה והן את היצירה (הפֶסל). גליה בר-אור כתבה ב- 1994 על תצלומיו של סבא ואף קראה למאמרה, "הסוס העיוור". לתפיסתה, "סבא עסק בציור בשאלות שהיו רלוונטיות לצילום."[3] כוונתה הייתה בעיקר לעניינו האקספרימנטאלי של סבא בפרספקטיבה. ועוד הוסיפה:

"הצילום נוכח ברמה האיקונוגראפית בעבודתו של סבא, ומורֵה, יש לשער, על יחסי יצירה-מציאות. הציורים המתמקדים בתפנים הסטודיו של האמן רומזים על עיסוק רפלקסיבי, מורכב, דו-משמעי, במעשה האמנות."[4]

 

מהי, אם כך, הרפלקסיה של שלום סבא על מעשה האמנות? מעל לכל, המתח בין הנראה לבין הבלתי נראה, ה"עיוורון". "הסוס העיוור" עונה למבט בעיוורונה של העדשה הלוטה. כמוהו, הפסלים המוסתרים בבד באפלולית הליל, וכמוהו – השינה של האמן/צלם בסטודיו. האמן הרואה הוא גם האמן שאינו רואה (גם בשני ציורי "טורסו באטֶלייה" בולט חלון גדול המגלה לילה אפל), כפי שהיחס בין שני הציורים הללו הוא זה של הצללה גוברת. ש.סבא – אמן אינטלקטואלי משכמו ומעלה – הקדים אפוא בעשרות שנים את האידיאה האמנותית הפוסט-מודרנית של העיוורון.

 

ונסיים פרק זה של אלגוריות על האמנות בציור, "ברחובות פאריז", שצייר נפתלי בזם ב- 1950, במהלך שהייתו שם. ציור-השמן על מזוניט צויר ברוח ציורי-קיר וניכרת בו השפעת דייאגו ריברה. במרכז, ניצב האמן, יחף, לבושו כחול כבגד פועל. מאחוריו, קנבס מרובע גדול וצהוב, המוצב על כן-ציירים. בימינו אוחז האמן לוח-ציירים ובשמאלו מכחול. הלאה משמאלו, תמונת קברט עם רקדניות "קנקן" החושפות ערוותן; אישה עירומה שרועה למרגלותיו ומגישה לו פרח, שעה שהאמן דורך עליה בכף רגלו הימנית. מצדו הימני של הצייר, ניצב "מורה", המרצה בפני שני בורגאנים, כאשר מאחוריו צועדים המונים בהפגנת שלום (שלטי Paix ויונה נישאים בידיהם). מבנה הציור מהדהד את ציור "הסטודיו" של גוסטב קורבא והמסר ברור: האמן המגויס ימצא דרכו בין ההמון הפציפיסטי לבין הדקאדנס הרקוב והבורגנות השבעה, תוך שיתקרב לרוח הדברים של "המורה" (דבריו המרקסיסטיים, בהכירנו את דמות "המורה" מהציור הריאליסטי-חברתי), העומד אמנם סמוך לאמן ומעוצב כמעט באותו גודל. לא במקרה, בד-הציור הצהוב שברקע מתפקד גם כ"לוח-כיתה" בעבור המרצה.

 

הרי לנו אפוא חמישה ציורי אלגוריות שונים מאד זה מזה, המגלים את ריבוי פניה וקטביה של האמנות הארצישראלית/ישראלית בעשור שבין 1950-1940.

 

הפרק הבא בקרוב

 

 

 

[1] ראה: מרדכי עומר, "מראות תל אביב מעל הגג ומבעד לחלון", הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 1984. וראה גם: גדעון עפרת, "צייר על הגג", בתוך: ", זריצקי: אקוורלים" עורך: שיה יריב, גלריה גורדון, 1992, עמ' 222-211.

[2] מרדכי עומר, "יוסף זריצקי", מסדה, תל אביב, 1987, עמ' 134.

[3] גליה בר-אור, "הסוס העיוור", בתוך: "שלום סבא" (גדעון עפרת וגליה בר-אור), המשכן לאמנות בעין חרוד והמוזיאון הפתוח בתפן, 1994, עמ' 130.

[4] שם, עמ' 137.