קטגוריות
אמנים נשכחים ציור ציוני

אמיל רנצנהופר – הצייר הציוני השני

      אמיל רנצנהופר, הצייר הציוני הנשכח

                                                     

 

היה זה אך במקרה, שבמהלך עלעול בתיקי "הארכיון הציוני", נפלה לידי תעודת "ספר הזהב" ובשוליה חתימתו של אחד  E.Ranzenhofer. היה זה לפני עשרות שנים, ועד אותה עת לא היה לי מושג מי צייר את הטריפטיכון הריאליסטי-רומנטי של בתולת-ישראל הבלונדינית המראה את הדרך ארצה לחלוץ ולאביו הישיש, מלווה בשני חלוצים העושים במלאכה בשני הלוחות הצדדיים של הציור. את התמונה הכרתי עוד מאז הבר-מצווה שלי, משנטעו ידידים של הורי עצים על שמי, אך מיהו הצייר – לא ידעתי. לימים ובמשך שנים, גם על אותו E.Ranzenhofer  מסתורי לא למדתי דבר, ואף שמו הפרטי נותר עלום. עד לאחרונה, כאשר בדרך לא דרך, נתוודעתי ליצירתו של אמיל רנצנהופר, אמן יהודי וינאי, שחי בין השנים 1930-1864.

 

עזבונו של רנצנהופר ובו יצירות רבות בצבעי שמן, תחריטים, רישומים, צבעי מים ועוד נמצא ברשות נכדו, ג'והן מ.קאנר (Kanner), אשר עמו לא הצלחתי ליצור קשר.[1] אף על פי כן, ציורים לא מעטים, ספרים מאוירים, תוויות ספר, כרזות, טלגרמות ומסמכים – חלקם עוצבו בהזמנת "הקרן הקיימת לישראל" – התגלו לעיני וחשפו אמן רב-תחומי ורב-יכולת, אשר אמנם לא פרץ גבולות בתולדות האמנות, אך יצר יצירות מכובדות ומרשימות וניתן לראותו כאחד מחשובי הציור והעיצוב הגראפי הציוניים המוקדמים. בהקשר זה נוסיף, שהאמנות הציונית לא הכירה בגבול דיכוטומי בין אמנות חופשית לגראפיקה שימושית. גם אמן דוגמת הרמן שטרוק עיצב ב- 1902 סמל להוצאת הספרים, ס.קאלבארי ושות', במלאת לה יובל, וידועות דוגמאות רבות נוספות.

 

קטגוריות
אמנים נשכחים ציור עכשווי בישראל

יוסף פרחי

הרהורים מטרידים אודות חידת יוסף פרחי

 

1960 בקירוב. אני אז בחור כבן 15, תל-אביבי המכור לצעידה דיזנגופית מצפון לדרום, כולל המבט "החטוף" ימינה אל עבר יושבי "כסית" בתקווה לאתר אולי את דן בן-אמוץ, אולי את מסקין, ומי יודע – אולי אפילו אלתרמן. את מסעי הקבוע אני מתחיל בדיזנגוף-ארלוזורוב, כשעיני נתפסות לציור התלוי בחלון קפה "שטרן": נוף מלנכולי עכור, מונו-כרומי וערפילי – אדמה, שמים ועץ בודד. ציור אופייני של יוסף פרחי, כוכבה הגדול של הבורגנות התל-אביבית דאז. אני ממשיך במסעי, סוטה קצרות בגורדון לגלריה "צ'מרינסקי", בה מציג יוסף פרחי תערוכת יחיד מדי שנה בשנה. אין לטעות בסגנון: שוב ושוב, אותה קדרות, אותה עמימות של אור גווע, אותה חומריות של צבע וייצוגו של גוף אנכי בודד – עץ, עמוד חשמל, תורן ספינה – האבוד במרחבי אינסוף של ארץ ושמים אופקיים. וכשאני מסיים את מהלכי הדו-שבועי בסמוך לביתן "הלנה רובינשטיין", שנחנך לא מכבר, איני יכול שלא לראות בחלון הראווה של הגלריה הממוקמת בין הביתן לבין "הבימה" (כיום, חנות ספרים) ציור נוסף של פרחי, המוצג לתפארה כשכיית חמדה. מזגי הרומנטי המלנכולי נשאב לנוף המתפייט בתוגה. וברור לי: מצעדי הדיזנגופי הוא מסלול הניצחון של יוסף פרחי.