קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

תולדות האמנות – הסוף?

                 תולדות האמנות – סוף?

 

ההווה עוין, ממהותו, את ההיסטוריה. בידוע הוא, שהיסטוריון שם נפשו בכפו כאשר הוא מתיימר לאתר, לזקק ולדלות מהתרחשויות ההווה את המשקע ההיסטורי העתידי. ולא רק משום הסתירה המובנת מאליה שבין ההווה לבין העבר, שהוא תחום המחיה הטבעי של ההיסטוריה, אלא משום שההווה עודנו חי, משתנה, מבעבע, רותח, אמורפי, רב פנים ומתעתע. מה שקרוי "פרספקטיבה" – הפיכת ההווה למושא צפייה עברני – מחולל אפוא פלאים בקלחת החמין הזו של אירועי ההווה, באותו ריבוי בו-זמני ודינאמי של סתירות, דומות, ניגודים, הקבלות, הבדלים, קרבה, וכיוצא באלה: כי ה"פרספקטיבה", משמע הזמן – והיסטוריון האמנות המודרנית זקוק אך למעט זמן פרספקטיבי – הזמן הזה מרגיע, מפשט, ובעיקר, מגבש ומצרין (מלשון: יוצק בדפוס צורני) את האמורפיות של האתמול.

 

כיצד מתחולל הנס? הזמן מחדד בתודעת ההיסטוריון את הבנת האירועים; הזמן מדלל את הנפשות הפועלות בדין ההישרדות הדרוויניסטית; הזמן מקהה את להבי החרבות של קרבות ההווה; הזמן מדרג את הגיבורים בדרגות גבורה שונות; וכו'. בקצרה, הזמן מפעפע תבונה, ידע ואירוניה אל האמפטיה והפאתוס של התרחשויות ההווה. העיוורון החלקי, שהוא כתם בלתי נמנע בעיניו של ההיסטוריון המתבונן בהווה, העיוורון הזה מומר בראייה בהירה (אשר אף היא, כמובן, תוכח כעיוורון יחסי על ידי ההיסטוריון המאוחר יותר).

 

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

אמנות מינורית

               א מ נ ו ת   מ י נ ו ר י ת

 

אמנות המילניום החדש נולדה בסימן של ספקטקל אדיר-מימדים – אמנות מאז'ורית ושרירנית, דוגמת מיצבי הענק של סיגלית לנדאו ("הארץ", 2002; "הפתרון האינסופי", 2004), גל ויינשטיין ("עמק יזרעאל", 2002; "אגם החולה", 2006 (ואורי ניר ("Lost Herbes", 2004). אלא, שלא חלף זמן רב ופרצופה האמיתי של אמנות שנות האלפיים נתגלה והוא מינורי. אם בעבר התוודענו, בזכות הרומנטיקה, לדמותו הארכיטיפית של "האמן הפרומתאי", כי אז עתה דומה שמבקשים אמנים צעירים רבים להתעטף בארכיטיפ הפוך בתכלית של האמן המתכנס-מצטנע בעולמו האישי הזערורי, מתגדר ברגישות ופגיעות גופניות-נפשיות, עת שפתו האמנותית אף היא חיווריינית ודהויה ברוח ציוריהם של לוק טוימנס הבלגי ומרלן דומא ההולנדית.[1]

 

קרובים במיוחד לטוימנס ודומא הם יוסף קריספל, רונן סימן-טוב וגדעון (גידי) רובין. קריספל (יליד 1974), צייר תל-אביבי, בגר את תוכנית ההמשך של "בצלאל" ב- 2004, אך כבר בתערוכת הסיום של לימודיו המוקדמים במוסד הירושלמי (2002) הציג דימויי אקריליק פוסט-צילומיים, שהצטיינו בפורמט צנוע, בגוונים (מונו-כרומטיים, לא אחת) דהויים המוותרים על פרטים. חלק מהציורים מ- 2002 נראו כצילום כמעט-מחוק ומהוה. כשהוא משוטט "בעולם רווי דימויים" (כלשונו במאמרו מ- 2007 – "הרהורים על ציור בעידן ריק מלא", דפים לתערוכתו ב"סדנאות האמנים", תל-אביב) וניזון מצילומים בספרים, אנציקלופדיות, עיתונים ועוד – קריספל מצייר את דימוייו כמו היו "מעוררי זיכרון", "מסמנים אפשרות כלשהי", "כהד, כמחווה" ואף כ"ממנטו מורי". הדימוי בבחינת "מת-חי" (כך, לפי הגדרת האמן באותו מאמר). במאמר אחר שלו, "רומנטיקה של חוסר", שליווה תערוכה קבוצתית שאצר בגלריה "נגה" (תל-אביב, 2006), התנסח קריספל:

"העיסוק ביופי מתחיל במותו של דימוי, מן הסוף, והוא לפיכך קשור ברגש של געגוע. נדמה שבזה האמנות עוסקת: בניסיונות לאיחוי השברים הללו, בשחזור ה'מקור'."

 

הציור כגעגוע, ולפיכך, כ"החלשה" אונטולוגית של ה"כאן/עכשיו" של המסמנים, מתגלה מכיוון הפוך ביצירתו של רונן סימן-טוב. אמן ירושלמי זה (יליד 1959), שבגר אף הוא את לימודי ההמשך ב"בצלאל" (אף כי החל דרכו כארכיטקט), אינו חדל למקם את דמויותיו הבודדות בין ריקנותו של נוף – ים ומדבר, לא אחת – לבין כמיהה אל מסתורין טרנסצנדנטי בלתי נתפס. חוט של אניגמה נח על ציוריו החיוורים – בתכלת, אפור, וורדרד, בז' – בהם צוללת דמות בים בחיפוש אחר פנינה, או דמות מזנקת מראש צוק אל האין, או דמויות חופרות בורות, או דמות שרועה (ישנה או מתה) בתוך סירה, דרווישים מחוללים, דמות תרה אחר כוכב, דמויות אוספות ניצוצות, וכו'. בציורים המונו-כרומיים והאנמיים הללו, בהם הפיגורות מיניאטוריות והמרחב אינסופי וריק, מתרחשים אירועים מסתוריים-פלאיים, כגון כוכבים הצונחים והופכים לפנינים. שקיפות ועוני מאפיינים את מכחולו של סימן-טוב, הבורא עולמות ספק-חולניים ספק-חולמניים, שהחיפוש אחר (והכותרת "מחפשים", או "חיפוש" מלווה לא ציור אחד ולא שניים) משמעות מטאפיזית שוכן בתשתיתם. נופים אקזוטיים רוקנו מכל חיוניות, כמעט מתים, הקווים רכים ביותר, הדימויים "חטופים", בהירים מאד על פי רוב. קונטמפלטיביות ואף מיסטיות חסידית שוכנות בעומק הציורים, המצהירים שקט, צניעות והקטנת קומה עצמית כנגד המופלא והסמוי מן העין וההכרה.

 

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

המהפכה כבר כאן

    המהפכה כבר כאן: אמנות בישראל בשנות האלפיים

                                                       

אמת, חסרה לנו הפרספקטיבה, אבל הנוף מתחיל להתחוור והוא אחר, שונה מאד מהנופים בהם נהגנו להלך. אנו, היסטוריונים של אמנות, שהורגלנו לתור ביצירות האמנות אחר החדש, אחר אותות המפנה, זרעי המחר – ניצבים מזה שנים בפני תופעה בלתי מוכרת: דווקא היעדר השינוי באמנות הוא-הוא חלק ממסר של שינוי מהותי המתחולל בעולם האמנות. בעולם האמנות, אנו אומרים, לא באמנות.  אני מצטט מתוך דברים שכתב יעקב מישורי בקטלוג תערוכת בוגרי "בצלאל", 2006:

"מחזור 2006 […] הוא לא מטיף בשער, הוא לא מתריע מפני שום דבר, אין לו במופגן עניין ב'חדש' […]. התכונה העיקרית של מחזור 2006 היא להיות מגלם אופטימאלי של ההווה המוחלט. […] כבר שלושה עשורים לפחות שאנו נמצאים במצב אבסורדי של קיפאון בתנועה; […] לאחר שעברה את השלב האותנטי ואת שלב הביניים של הגילוי, הניסוח והפריצה – האמנות, בדומה להתנהלותו המקצועית של אמן, מצויה כרגע בשלב ההסתגננות. הסתגננות זו, המכונה לעתים 'העמקה', היא מוות זוחל, מתמשך. […]  בוגר המחלקה לעיצוב האמנות הוא לקטן בולמי נטול עכבות ורגשות אשם, שניזון ללא חשש מתפריט אינסופי וחסר היררכיות של הצעות טקסטואליות ויזואליות. […] חתירה אל ה'חדש' איננה אקט מדרבן לגביו. עוצמת החידוש התחלפה בעוצמת האפקט."[1]

 

מישורי, יובהר, כתב את דבריו לשבח. כנגד זאת, רבים יודו: מזה עשור ויותר, המסע בין גלריות, ביאנלות, תערוכות סוף-שנה ומוזיאונים בארץ ובעולם הפך לעונש, לעבודת פרך שמרביתה הגדול מַשמים וכמעט כולה תסכול. רק בנדיר ביותר אנו פוגשים ביצירה שלופתת אותנו, מטלטלת אותנו, מותירה בנו משקעיה. ובעוד העשייה הצעירה של בוגרי בתי הספר לאמנות מתבוססת, שנה אחר שנה, במימי כישרונות שאינם חורגים מגבולות המוכר והצפוי ואשר נעדרים את הקסם המר-מתוק של תעוזה וארוס, הסתגלנו יותר ויותר לנחמה, שכמעט רק באמתחתם של אמנים קשישים יותר נאתר את האיכות. כאילו אישרה האמנות של המילניום השלישי נוסחה פסוודו-איינשטיינית האומרת: איכות = מסה (יצירתית) X זמן בריבוע (q = mt²).

 

קטגוריות
Uncategorized אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

חום יולי, גשמי ספטמבר

                חום יולי, גשמי ספטמבר

 

ב- 1960, שנים ספורות טרם ראשית ימי הזוהר של "האמנות הצעירה" בישראל, כתב נתן זך ב"שירים שונים" ש"ציירים צעירים הם עם לא מהימן", באשר כמוהם כגחליליות הפורחות ומאירות לטווח קצר (בחלל ובזמן), ואילו העולם "מפנה אליהם תמיד כעבור רגע את גבו". זך היה אירוני, כמובן, באשר מה למהימנות (אותנטיות) של האמן הצעיר ולהתכחשות של העולם?! אך, האמת היא, ששנות השישים והשבעים היטיבו מאד עם האמנים הצעירים, ומספר בלתי מבוטל של "גחליליות" הפכו בעולם האמנות הישראלי לזרקורים (חלקם למגדלורים) של קבע. אך, הנה, ב- 1985 פרסם דוד אבידן שיר קצר בתוך "ספר האפשרויות" ובו ארבע שורות המתפכחות מקסם האמן הצעיר: "לא להתלהב יותר מדי מן התואר./ באמנות ו/או בפוליטיקה/ התואר 'צעיר' אינו יותר/ מאשר תיוג של מצב-ביניים בחדר-המתנה ארוך מאד."[1] למותר לציין: אבידן כבר לא היה "משורר צעיר" כשכתב את השורות הללו.

 

"העולם שייך לצעירים", שבנו ושיננו לאורך עשרים-שלושים שנה וגיבינו אמונה זו במלגות ובתערוכות ללא סוף. מבקרים ואוצרים התחרו ביניהם על חסדי אמנים צעירים. כאנשי המודרנה, העלנו על נס כל שהוא חדש, פניו לעתיד, מפתיע, שובר מסגרות, משמע – צעיר. אף תרגמנו את החוק ההיסטורי ההיגליאני של האנטיתזה ל"מרד הנעורים" ואת האידיאל הניטשיאני הקיומי של לידות חדשות ומתמידות הפנמנו ל"הבט אחורה בזעם". הבטנו קדימה אל המחר ופסענו במשעול הצעירים. לאנטגוניזם של האוונגרדיסט מחלנו בתור "ילד נורא", ואילו את האגרסיה היצירתית שלו פטרנו בסלחנות כ"רצח אב". מעולם לא הייתה לילדותיות באמנות עדנה כפי שהייתה במאה העשרים. מעל לכל, כמודרניסטים (והרי האמן הצעיר לא זכה לחיבוק של ממש בתרבות הקדם-מודרנית), אישרנו ואפילו קידשנו את הברית שבין "להיות צעיר", "להיות אמן" ו"ארוס". יצירה ויצר שבסימן הצעיר, הפוטנטי.

 

קטגוריות
אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים

אמנות מינורית: תוכן עניינים

תוכן עניינים:

 

 חום יולי, גשמי דצמבר

 המהפכה כבר כאן

 תולדות האמנות – סוף

תום עידן ההגמוניה

 אמנות מינורית