Archive for ‘אמנות מינורית (2010): אמנות ישראלית בשנות האלפיים’

יולי 20, 2017

האמן כמפיק-על

                             האמן כמפיק-על

 

תערוכת איי-ווייווי במוזיאון ישראל עוררה בי דחייה עמוקה. עבודות-הענק לסוגיהן, ביחד עם "שחזורי" המושאים הסיניים, לא הותירו בי כל רושם, בעוד "המְחאות הפוליטיות", העטופות בפאטינה של תקציבים על-אנושיים, הותירו בי טעם תפל, טעם של "בון-טון" ו"פוליטיקלי קורקט", מצד האמן ומצד המוזיאון גם יחד. כי תערוכת הכוכב הסיני במוזיאון ישראל היא מפגן של ידוען ולא תצוגת אמן; זוהי תצוגת כוח הממון וההפקה, ולא אמירה פוליטית אמיצה, כפי שמתיימרת להיות. וכשאני רואה את המוני-בית-ישראל מתמוגגים מהפורמטים האדירים ומהשכפולים עתירי הממון, אף מהאצבע המשולשת על הטאפטים האינסופיים – ברי לי, שאחת מן השתיים: או שהאמנות עבר זמנה, או שאני עבר זמני. כנראה, השניים גם יחד.

 

ב"פלאצו גראסי" שבוונציה מציג דמיאן הרסט את תערוכתו המפעירה-פיות, "אוצרות שלא-יאומנו מהאנייה הטרופה". את פני המבקרים מקבל פסל עצום-ממדים, יציקת ארד של "דמון עם סיר" – כ- 15 מ' גובה של פיגורה עירומה נטולת-ראש, אוחזת סיר בידה וגופה מכוסה אצות; אחת מתוך 189 פסלים מונומנטאליים מוצגים, שהפקתם עלתה – לדברי הרסט – למעלה מ- 50 מיליון דולר. אתה מסתובב באולמות הפלאצו, וכהבטחת כותרת התערוכה, אינך מאמין למראה עיניך: הנה ספינה קדומה שטבעה על כל אוצרות האמנות שבתוכה; והנה עוד ועוד יציקות "קלאסיות"-מיתולוגיות מרהיבות ואדירות-ממדים, שהפכו כולן בית-גידול לאלמוגים (וכיצד שלא ניזכר במשקעי המלח על הפיגורות והאובייקטים של סיגלית לנדאו, 2005; אך, איזה הבדל בהיקף ההפקה, כלומר בתקציב, ואיזה הבדל בתהליך היצירה ובאמינות!). ובינתיים, ההמונים עודם נוהרים, ההמונים עודים מריעים, ואילו בי גוברות תחושות הקבס והמיאוס.

 

המגמה העכשווית הזו של האמן כמפיק-על עם תקציב בלתי-מוגבל הפכה לבלתי נסבלת, הביטוי המקומם ביותר של ברית האמנות והכסף הגדול, משמע ברית האמנות והמסחר, בהיבט הדקדנטי ביותר של ברית זו. בקאסל, אני קורא בעיתון, מציגה מרתה מינוחין – האמנית הארגנטינאית – מבנה בגודל מקדש הפרתנון האתונאי, המורכב כל-כולו מאינספור ספרים מצונזרים. אני אוהב את הרעיון, את הנאורות התרבותית המבוטאת בו, אני מעריך את האובססיביות שבאיסוף כמות כזו של ספרים, ויותר מכל, אני מכבד את האפשרות האמנותית להפיק הפקת-ענק שאינה מותנית בגיוס טייקונים, בנקים, אוליגרכים וכו' לצורך מימונה.

 

הגודל קובע. את זאת כולנו יודעים: קח צילום בינוני, הגדל אותו לפורמט ענק – והרי לך צילום "חזק". הצג סרדין מת בתוך צנצנת פורמלין, לעומת גוויית לוויתן כחול בתוך אקווריום בגודל אולם. לך תתווכח עם גודל. הגודל מנצח. גדול הוא נשגב, את זה כבר קבע הפילוסוף, ג'וזף אדיסון, במאה ה- 18. אך, בעולם האמנות החולני של זמננו, לגודל מתלווה תדהמת העמל (המלאכה, האוּמנות המושקעת) המהמם, לו נוסף היוקר הבלתי נתפס של החומרים (גולגולת-היהלומים של דמיאן הרסט…). ומילה טרם כתבנו על מחיר המשלוח, הביטוח, ההתקנה. האמן כאלפיון-עליון. האמנות כאספקלריה בלתי-ביקורתית לפירות הרקובים (אך בעלי החזות הפתיינית) של הקפיטליזם, הניאו-ליברליות והגלובליזציה. ואיך לא – המוזיאונים הכורעים ברך בפני תעצומות החומר והממון.

 

כשאתה מתבונן בהפקות-העל הגרנדיוזיות הללו, אינך מתבונן בשום יצירת אמן, פשוט משום שלא האמן יצר את זה. לאמן היה, במקרה הטוב, רעיון, דימוי מנטאלי ראשוני, שאותו ביצעו – בתקציבים אסטרונומיים ובמיומנויות עוצרות-נשימה (שכמובן, אינן זוכות לאשראי ציבורי) – אמנים עלומי-שם מסין, רוסיה וכיו"ב. אמת ויציב, כבר הפַסָלים המינימליסטיים-גיאומטריים המערביים משנות ה- 60 חינכו אותנו להפקה אל-אישית של מפעלים ובתי-מלאכה. אלא, שאז, האל-אישי היה ממהות המסר המושגי של היצירות. כיום, הכאילו-אמנות של הפקת-העל משווקת את האמנים-הידוענים בתור היוצרים-לכאורה, היא מיח"צנת כוכבי-סרק, מוכרת להמונים אפקטים וכוח (ובעצם, את כוח הממון), מוחקת ומעלימה כליל ערכים שפעם-פעם נהגנו לזהותם עם יצירתיות בכלל ועם יצירת אמנות טובה בפרט. אין שמץ של ביטוי אנושי אמין בהפקות-העל האלו (ג'ף קונץ האמריקאי שייך לליגה הזו): אלו הן יצירות שכל-כולן עשיית רושם, כיבוש, דורסנות מנטאלית של קלגסי אמנות.

 

איפה זה מותיר את האמן הפשוט, ההוא מהסטודיו הקטן, מהתקציב המוגבל לבדים ולצבעי-שמן? על פניו, זהו הרגע והמקום להעלות על נס את שבחי "דלות-החומר", "האמנות הענייה", את צניעותו של האמן כאינדיבידואל אותנטי, בלה-בלה-בלה-בלה. אלא, שאנחנו, כלומר אני, יודעים/יודע, שהאלטרנטיבה הריאלית להפקות-העל, זו מהגלריות העכשוויות, קלושה עד מאד, ברוב גדול מאד של המקרים. שאנחנו/אני יודעים/יודע, שאל-מול האמנות כהפקת-על עתירת-ממון, מזדחלת לה (בארץ ובעולם) האמנות האחרת במצב חולני-כרוני קשה. זו גם זו חולות. ובהחלט אפשר, שמפלצות הפקות-העל צצו בבחינת מוטציות ו"גידולים" על גוף האמנות העכשווית. ועדיין התהייה: האמנות – עבר זמנה, או שאני עבר זמני? אל תענו לי.

מאי 9, 2017

דָבָר אל רֵעַי, אמני הימין

                       דָבָר אל רֵעַי, אמני הימין

חירפתי נפשי ובאתי בשערי "בית-בגין" שבירושלים על-מנת להרצות באוזני חברֵי סמינר על נושא עלייתה ונפילתה של האמנות הפוליטית בישראל. משהו בסגנון מאמרי האחרון ב"מחסן". להפתעתי (פרנואיד מגלומאני שכמותי), מצאתי לפני קבוצת נשים וגברים מקסימים ונעימי שיח, בני גילאים שונים, אשר לא שלפו שום סכינים (בירושלים, הדבר מקובל, כידוע) למשמע הפגנת השמאל שעלתה מדבריי. אולי, משום הארומה הנוסטלגית (ולפיכך, הפאתטית-משהו) שעלתה מסקירת ההרואיקה של האמנות הישראלית הפוליטית משנות ה- 70; אולי, משום העמדות האידיאולוגיות המגוונות של חברי הסמינר; ואולי, בתוקף הביטחון העצמי של מחנה האוחז, מזה ארבעים שנה, בהגה השלטון, כמו גם ברבות מבמות התקשורת ובחלק נכבד ממוסדות התרבות (לדוגמא, יו"ר המדור לאמנות במשרד התרבות הוא אבנר בר-חמא, מהבולטים שבאמני ומורי האמנות שברוח הימין. יצוין, עם זאת, שמונה לתפקידו זה עוד קודם למינוי  השרה הנוכחית).

בין היושבים באולם ב"בית-בגין" היו (לפחות) שני תלמידי "בצלאל", שהשמיעו קול שחדר ללבי ועורר בי מחשבות. הללו העידו על כך, שמוריהם נוהגים להביא לשיעורים דוגמאות אמנותיות שעיקרן "אדומות", וכי כל עבודה של תלמידים שיאותר בה גוון ימני – תיקטל באחת. סירבתי להאמין. כלומר, לא היה לי ספק בכנות הדוברים, שקלטתי את רגישותם ועדינותם, אך נטיתי לסבור, שאם קטלו מוריהם את עבודתם, לא מחמת עצם התוכן ה"ימני" היה זה, כי אם מחמת רמתן האמנותית של העבודות. שהרי, ירושלים מכירה היטב את המוצרים האמנותיים-מפד"ליים המוצגים בתערוכות סוף-שנה של "אמונה", או ב"ביאנאלה לאמנות יהודית", ב"היכל שלמה" ועוד – וכמעט ללא יוצא מן הכלל, המוצגים לוקים בפשטנות ובבנאליות. ואף על פי כן, דבר אחד ברור לי: אם אמנם קוטלים ב"בצלאל" עבודות תלמידים מחמת תוכנן הלאומי/לאומני – הרי שהתופעה חמורה, בלתי נסבלת, חרפה ובושה. בהכירי-משהו חלק מהנפשות (כוונתי לחלק מהמורים במחלקה לאמנות), אני מתקשה לקבל את עדות התלמידים כפשוטה. ואף על פי כן, חלחלו דבריהם ללבי.

ואז הגיעה במייל מכתבו של משה ר., הקרוי מושיק, שהגיב למאמרי האחרון ב"מחסן". וכתב משה:

"גדעון היקר, עד מתי תמשיך להתכחש למציאות החברתית החדשה שלנו בישראל? הלא תבין, הימנעות האמנים הצעירים מעיסוק בפוליטיקה נובעת מהבנה רחבה יותר של המגמות הפוליטיות העכשוויות. השמאל הציוני האידיאולוגי מת מזמן. הצעירים ילדי השמאל הציוני התנתקו מזמן מהמציאות הישראלית ועברו לתל אביב, שם פתחו בועה של מנהטן /ברלין. מנגד, הימין הרחיב את שורותיו להכיל ספקטרום רחב יותר של דעות ונהיה ימין מרכז או ימין רך יותר מבעבר. הגיע הזמן שאנשים משדה האמנות ילמדו קצת ענווה ויפסיקו לקבול על כך שהמציאות הישראלית השתנתה ויתחילו לשמוע גם את דעות האחר (גם הימני ל"ע). ישנן מגמות חדשות שמתפתחות בקרב אמנים צעירים ימנים ודתיים מאד מעניינות, שאמנם נמצאות בחיתוליהם, אך שוות התייחסות (הקמת בית ספר פרדס ע"י פורת סלומון ומידד אליהו, למשל, זאת התחלה יפה(. שמי משה, בן 27, מתנחל, דתי, פועל בנין, וקורא אדוק של מאמריך. ולפי דעתי חבל שאין שיח רך עדין וענייני יותר במיוחד בעולם האמנות כלפי אנשים שבאים מרקע ימני ואחר. ובמיוחד לאור העובדה שהעגלה המשיכה הלאה וההפסד מכך הוא כולו שלך."

 

ובכן, משה ושאר רֵעַי אמני הימין, הבה נפתח בהפרדה בין שני אפיקים: האחד, אפיק הקובלנה – נוסח מאמרי האחרון – על השתיקה הפוליטית שנשתררה במחנה האמנים האוחזים בדעות שמאלניות, שעיקר משמעותן בימינו הוא ההתנגדות הנמרצת לכיבוש ולאווירה הלאומנית הדורסנית העולה כפורחת. זוהי קובלנה שמאלנית פנימית, ולכל היותר, תמיהתו של היסטוריון על תעלוליה של ההיסטוריה. אין היא קשורה ל"ענווה" או ל"עיוורון" כלפי האחר. אפיק אחר, הנוגע יותר לתגובות הנ"ל של משה ושל שני תלמידי "בצלאל" (וברור לי, שישנם רבים נוספים המסכימים עמם), עניינו היחס בו מתקבלת (או מודרת, או מוכחשת) אמנותם של יוצרים אמנותיים ימניים (ויהיה "ימין" זה מורכב ככל שיהיה, כדברי משה ר.) מצד "עולם האמנות" המקומי. כאן אמנם מקומם הפוטנציאלי של ה"ענווה" וה"עיוורון".

על האפיק הראשון אין מה להרחיב: שמאלני נושא מן המיצר את קול קובלנתו כלפי שמאלנים שנאלם קולם. הייאוש, האכזבה, התסכול והכאב – כמעט האֵבל – שבשורש קובלנה זו אינם עניין לשום התנצחות רעיונית. שהרי, מראש, מיוסדת הקובלנה על התפלגות רעיונית חריפה.

כנגד זאת, על האפיק השני ראוי-גם-ראוי להגיב:

באים אמנים צעירים, המזהים עצמם עם המחנה הדתי-לאומי, וטוענים לנוכחות תרבותית גוברת, שאנשים מסוגי עיוורים לה. מנֵיה ובֵיה, הם מתקוממים על יחס משפיל מצד אישים ומוסדות אמנותיים המזוהים בישראל עם ה"שמאל". "העגלה המשיכה הלאה", כתב משה ר., והוסיף – "וההפסד מכך הוא כולו שלך."

אני משתדל לשמור על טון "שיח רך ועדין" חף מהתנשאות, ולומר למשה ולחבריו: "אדרבה ואדרבה, חברים, הראוני את קולכם הֶעָרֵב! מזה כעשרים שנה שאני ממתין בסבלנות (ובסקרנות אמיתית!) לאמנות עזה של בוגרי 'תלפיות', 'אמונה' ועוד (ועתה אני קורא, 'פרדס'); מזה כעשרים שנה שאני שב ונכווה קשות בתערוכות היוצרים הנדונים המוצגות בין ירושלים, עמנואל, עין-חרוד ועוד (כולל התרשמותי הבלתי מתלהבת, בלשון המעטה, מקטלוג תערוכת 'צאינה וראינה' שנפתחה בימים אלה באוניברסיטת באר-שבע. גילוי נאות: לא ראיתי את התערוכה). ואני חוזר ואומר את שאמרתי לשני תלמידי 'בצלאל' מ'בית-בגין': הכדור בידיכם, רבותיי. האתגר מונח לספכם. אדרבה ואדרבה, אתם שפרצתם ימה וקדמה, קומו והעמידו אותי על עיוורוני וטעותי: כיון שצמחתם וגדלתם לתפארת מדינת ישראל, היכן הם מביניכם המשה גרשוני, מיכה אולמן, יעקב דורצ'ין, סיגלית לנדאו, לארי אברמסון, ציבי גבע וכו' שלכם?! איפה נחבאות יצירותיכם הכריזמטיות, פורצות הדרך, המטלטלות, אלו שחורגות מהחבוט והמשומש (ה- déjà vu), השקוף, האילוסטרטיבי, היכן הן העבודות הללו?! מתי כבר יגובה קולכם ההולך ומתעצם בתרבות הישראלית גם באיכות התובעת בצדק את הכבוד המגיע לה, ואז גם תזכה לכבוד, ולא רק ממני הקטן והעני ממעש."

בשני מאמרים ישנים, שעוררו נגדי זעם בלתי מבוטל, ביקשתי לטעון, שמשהו בעומק האידיאה של ה"ימין" ניצב בסתירה עקרונית לאיכות אמנותית אוונגרדית. כתבתי על נאמנות לערכי עבר מקודשים ב"ימין", שעומדת בסתירה לרוח העתידנית התוקפנית (שוברת הצורות, המוסכמות, החוק) של האוונגרד, ומכאן גם זיהויו ההיסטורי של האוונגרד עם "שמאל". ובמאמר האחר ביקשתי לטעון, שה"כיפה", משמע הנשמה האמונית, אינה מתיישבת עד תום עם עשייה אמנותית חופשית, בהיות זו האחרונה מחויבת לכפירה לא פחות מאשר לאמונה.

כאמור, לא מעט גינויים ארסיים ספגתי מהכיוון הימני והאמוני, הגם שטרם קראתי או שמעתי טיעונֵי-נגד מרשימים במיוחד. עתה, כשאני קורא למשה ר. ולחבריו – "הראוני את קולכם הֶעָרֵב!" – אני נכון להכות על חטא שעה שאווכח ואפגוש באיכות של ממש (לטעמי, כמובן, אך ללא משוא-פנים).

ונקודה אחרונה: ברי לי, שאמנות רצינית אינה מכוננת על קטגוריות של "ימין" או "שמאל": היא פשוט אמנות טובה. עם זאת, מה לעשות, שאנחנו חיים במקום ובזמן יוקדים, שאינם מתירים עד תום את המותרות של האל-אידיאולוגי.

אז, אני מחכה.

 

 

מאי 7, 2017

מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

           מה פשר השתיקה הפוליטית של האמנים?

רצה הגורל, וזומנתי באותו שבוע לשני אירועים, בהם נמצאתי מספר בפרוטרוט על עשייה פוליטית אינטנסיבית של אמנים ישראליים בשנות ה- 70 של המאה הקודמת. התמקדתי באלה שיצאו מהסטודיו כאקט החורג מהמהלך הרומנטי של אמן-פוגש-טבע (שמאז "שירת הנודד" הגרמנית, דרך "הנודד מול ים ערפילי" של קספר דוד פרידריך ועד "עבודות האדמה"), וכמובן, כאקט החורג ממהפכת ה- Plein air האימפרסיוניסטית, היציאה אל הטבע הפתוח, שבשורשה היא מהפכה אופטית שבסימן אור. סיפרתי על אמנים ישראליים שיצאו החוצה מאז 1970, טעונים באידיאולוגיה (שמאל, מה לעשות) ובכוונה לעשות מעשה המאחד פעולה קונקרטית ומטאפורה פוליטית-מחאתית-אוטופית. ראיתי בפגישה המצולמת מסוף מאי 1972 – זו של אביטל גבע, מיכה אולמן ומשה גרשוני עם יצחק בן-אהרון, אז עדיין מזכ"ל ההסתדרות – תמרור המסמן נתיב התגייסות אמנותית לאידיאה הומניסטית מחייבת.

הפעולות הנדונות משנות ה- 70 תוארו בטקסטים רבים, אף תועדו בתערוכות, ולא אחזור עליהן. אדגיש רק, שהפגישה הנ"ל של האמנים ובן-אהרון – בבחינת הצהרת "אני מאמין" ו"אני מתחייב!" – התקיימה כחמישה חודשים קודם לפיטוריו המתוקשרים של יוזף בויס מהאקדמיה לאמנות בדיסלדורף, יציאתו ההפגנתית מהמוסד בליווי תלמידיו הנאמנים והתמסרותו לפעילות חברתית-פוליטית.

קרוב לחמישים שנים חלפו מאז ראשית היציאה האמנותית-פוליטית מהסטודיו (ולא נשכח את תומרקין של "הוא הלך בשדות" ואת רישומי הפליטים של רות שלוס – שני אמנים ישראליים אמיצים שנשאו קולם "בתוך הסטודיו" כבר ב- 1967, למחרת "מלחמת ששת הימים"), והנה – מזה כשלושים שנה שרוב מוחץ של אמני ישראל חזרו להצטנף בסטודיו, ולמעט חריגים (דוד ריב, דני קרוון, דוד טרטקובר, לארי אברמסון, יעל בר-תנא ועוד – מרביתם אמנים בני הדור הוותיק יותר), קולה של המחאה האמנותית-פוליטית השמאלנית כמעט נדם בעולם האמנות הישראלי ומחוצה לו. ככל שהחשיך סביב, ככל שהבטן הלכה והתמלאה בחרון וקלון – כמעט כל הקולות העולים מסדנאות האמנים שברחבי ישראל חפים מהכנסת האצבע לתוך הפצע, ואפילו מהתייחסות לפצע. תאמרו: "אבל, הנה, עוד ועוד אמנים קהילתיים פועלים בשטח!", אלא שמגמת ה- Relational art הישראלית, במידה שראוי להעניק לה מעמד, אך מאששת את התפנית מאמנות מחאה פוליטית לאמנות חברתית.

והלא ברי לי לגמרי, שערכי הומניזם וליברליזם שוויוני, משמע "שמאל", עודם מהבהבים כמגדלור בהכרתם המוסרית של רוב עצום מאמני ישראל. ואם אמנם כך, אז מה פה קרה?! כיצד תוסבר העובדה, שאותה אמנות ישראלית, שפעלה כחוד-חנית הומניסטי-מחאתי אמיץ בשנות ה- 70, אף הקדימה את הפוליטיקה של הסכמי-אוסלו, הכיצד זה שאמנות זו ממלאה פיה מים ודווקא בימים ובשנים שבהם "מָלאה הכוס"?! מה כאן קרה?!

התשובות אינן אלא בגדר השערות, כמובן. ראשונה שבהן תצביע על הלם הכישלון: דווקא האינטנסיביות ההיא משנות ה- 70, דווקא הלהט ההתגייסותי הרדיקאלי (עד לפרובוקציות על גבול האלימות ועד לפרישה מעולם האמנות לטובת ההתגייסות הפוליטית – בין אם מצד תלמידי "בצלאל" ובין אם מצד אביטל גבע ואחרים) – דווקא "תור הזהב" דאז עשוי להסביר את "תור החושך" הנוכחי. כלומר, תחושת תבוסה, הודאה באזלת יד, ובמיוחד לרקע התעצמות גוברת והולכת של הימין הלאומני בחברה ובממשלה בישראל. הלם הכישלון הותיר את אמני השמאל הישראליים "על הקרשים". תודגש, בהקשר זה, העובדה, ששיא הרדיקליזציה של האמנות הפוליטית הישראלית התקיים כשנה-שנתיים לאחר "המהפך" והתבססות "הליכוד" בשלטון.

read more »

דצמבר 18, 2016

האמנות בעידן הרשת הדגיטלית

                האמנות בעידן הרשת הדיגיטלית

 

מדברים הרבה על צביונה החדש של הדמוקרטיה בעידן הרשת. גם מדברים על תמורות מפליגות בעידן הרשת בכל הקשור ליחסי אנוש, לשפה, להלכות זיווג… אך, מה בעניין גורלה של האמנות בעידן הרשת? לא, אל תצפו להלן לחשיפה דיגיטלית של יצירות אמנות מרעישות, כאלו שחמקו מכותלי הגלריות והמוזיאונים. לא, כי התצלומים הדיגיטליים על צגי מחשבינו וטלפונינו החכמים אין בכוחם להחליף את הדבר הממשי הנצפה בחללי האמנות. אף להפך: לרשת אין מנוס אלא לדון את עבודת האמנות למעמד של דימוי ולהטביעה באוקיאנוס של מיליוני הדימויים הווירטואליים המציפים אותה. אם כן, בכל הקשור לאמנות, מהפכת הרשת אינה ברמת חווייתן של יצירות אמנות, אלא ברמת המידע על האמנות. ולא, אין כוונתי להפצת הידע חסרת-התקדים, זו שמאפשרת-לכאורה גם לאמן הזניח ביותר לבנות לעצמו במה גלובלית (שהלא, הרבה אשליות שוכנות במרחב זה של הפצה עצמית: המספר העצום של אתרי אמנות פרטיים סופו שגוזר אי-נוכחות על מרבית אתרים אלה, אשר גם אם – בפוטנציה – יכולים היו להגיע להכרת הרבים, בפועל – אין הם פורצים את גבולות האנונימיות והבדידות בחלד).

 

בדברי אפוא על מהפכת המידע האמנותי, כוונתי למושג חדש של "עולם אמנות", שלא עוד נגזר מהתקבצות חד-שבועית בדירתו של אמן-מורה כריזמטי, אף לא בבתי קפה, גם לא בהתחככות בפתיחות או בהנכחה עצמית בסיבוב גלריות שבועי. כי "עולם האמנות" חדש ואחר נחבא לו בין המוני האתרים הפרטיים והקבוצתיים, שלא לומר הטוקבקים, והוא שמעניק פתחון פה וכתב להמוני אמנים, מבקרי אמנות ושוחרי אמנות שמעולם לא נודע קיומם על במות האתמול. אם תרצו, "עולם האמנות" החדש, זה של עידן הרשת הדיגיטלית, מאוכלס ברוחות רפאים.

 

הנה כי כן, בדומה לרבים, אני מוצא את עצמי לעתים גולש במרחבים העלומים של הרשת, ולתדהמתי, אני שב ופוגש בקולות רמים, נחושים ונחרצים של מבקרות ומבקרים, אמניות ואמנים, סוקרות וסוקרים, מתווכחות ומתווכחים – אשר כלל לא ידעתי על קיומם. מניה וביה, אני נחשף ברשת למספרים אדירים של אמניות ואמנים שחיים, נושמים, בועטים ויוצרים, גם אם אינם מיוצגים בגלריה יוקרתית כלשהי וגם אם אינם נסקרים בעיתונות המודפסת או האלקטרונית. כאן מתגודדים, מן הסתם, גם כל אותם שאינם מתגוררים ויוצרים בתל אביב וכל אותם המונים שבגרו את בתי הספר לאמנות ונבלעו בלא-נודע [רק עשו את החשבון: מאות אמנים צעירים בוגרים אצלנו, מדי שנה בשנה, את חמש-עשרה האקדמיות לאמנות בין תל-חי שבצפון לשדרות שבדרום. הכפילו בעשרים-שלושים השנים האחרונות והרי לכם אלפים הרוחשים במחילות הדיגיטליות של תת-עולם האמנות].

 

האם פגישתי המקרית או הבלתי מקרית עם אתרי אמנים עלומים גרמה לי אי פעם לשידוד מערכות בתודעת האמנות שלי? לא. משהו בווירטואלי מסרב להותיר חותמו בריאלי.

 

עם זאת, כלום לא נודה, ש"עולם האמנות" העתיק עצמו מחללי האמנות אל הספירה של הרשת הדיגיטלית? רבים יענו ב"הן". אך, בטרם נשלול זאת, נשאל: כלום אין הנוכחות האמנותית ברשת בבחינת מלכות מדומה? "הנה, יש לי אתר, יש לי בלוג, אני מפרסם(ת) בו מיצירותיי, אני משמיע(ה) קולי בפוסטים, אף מגיב(ה) בטוקבקים לפוסטים אחרים: אני קיים(ת), אני נוכח(ת), אני על המפה!". לא בדיוק: מעטים בלבד הם אלה שקנו לעצמם נוכחות של ממש ברשת. על פי רוב, אלה הם מי שנשאו לרשת את מעמדם המוכח מחוץ לרשת, במדיה או בעשייה הממסדית. רוב רובם של אתרי האמנות הם "יישובים לא מוכרים", אשר בעל(ת) האתר משחק(ת) בו במלכות מדומה, שהופכת פתטית ככל שגובר הטון הבוטח והנחרץ של הכותב(ת) באתר או בבלוג. רבים הם האמנים, בעלי האתרים הדיגיטליים, שיודו: האתר שומם, מספר המבקרים בו זעום.

 

אמת, בזכות הרשת, עשוי אמן נידח להיבחר לתצוגה או לביאנאלה נידחות. ה- openings הגלובאליים מתפרסמים באתרי האמנות והנסים קורים. אך, מה משקלה של היבחרות אמן מוכר או בלתי מוכר לתצוגה בלתי מוכרת אי שם בעולם? בהתאם, נכון הוא, שבזכות הרשת, אף עשויים אמן או אמנית מדרגה זו או אחרת לזכות ב- residence אי שם בעולם. אך, מה ערכה האמיתי של שהייה בת חודשיים בעיר פלונית במחיצת עוד עשרה אלמונים? דומה, אכן, שיתרונות הרשת הם סוכריות שמעניקה הרשת לחבריה. אלא, שמסוכריות קשה לחיות.

 

והשיח? כלום אין זה נכון לומר, ששיח האמנות – במידה שמתקיים בישראל דהיום – מקומו ברשת ולא בשום מקום אחר? ובכן, להוציא כמה פולמוסים מרשימים בהיקפם, שהתקיימו במסגרת כתב-העת המקוון, "ערב-רב" (שאכן, מתפקד נאה מאד ברשת וללא כל תחרות, בין אם בתוך הרשת ובין אם מחוצה לה), סוג ה"שיח" שאני נתקל בו ברשת הוא, על פי רוב, ויכוח בין ארבעה-חמישה מתווכחים, לא הרבה יותר. התפלות הגואה בי למקרא שיחי-ויכוחים שכאלה אחראית לכך, שבמהלך שש שנות האתר הנוכחי, בו נרשמו כמעט חצי מיליון כניסות, הקפדתי שלא לעודד תגובות.

 

דמוקרטיזציה אמיתית של האמנות בעידן השעתוק הדיגיטלי? רק כביכול. שלכאורה, כל אדם רשאי להציג ברשת; כל אחד יכול להגיב; לכאורה, כל הקולות שווים. לכאורה. כי, באמת ובתמים, את קולות הרשת אין סופרים ב"עולם האמנות" האחר, שם בחוץ. כי רוב-רובם של אתרי הרשת נותרים מוכחשים ב"עולם האמנות" האחר, שם בחוץ. כי ההיררכיה של האמנות נוצרת מחוץ לרשת בידי האוליגרכיה, שם בחוץ.

 

אם כן, שני "עולמות אמנות" מקבילים: הגדול והקטן. זה הגדול מתקיים ברשת; זה הקטן מתקיים בין המוזיאונים הנחשבים/ האקדמיות הנחשבות (המורים הנחשבים)/ הגלריות הנחשבות/ האוצרים והכותבים הנחשבים. אך, קטן-יחסית ככל שהינו, "עולם האמנות" הריאלי אינו מאוים ואינו יכול להיות מאוים על ידי "עולם האמנות" הווירטואלי, גדול ככל שהינו. אמת ויציב: אירועים היסטוריים בשנים האחרונות הוכיחו, פעם ועוד פעם, כיצד מרחב הרשת ממוטט ומשנה את העולם שם בחוץ ("האביב הערבי", המרד הטורקי, בחירת טראמפ). אלא, שהדינאמיקה של המרחב האמנותי שונה ביותר, וכל עוד אין האמנות מהווה ביטוי עממי נרחב (ומעולם לא הייתה כך האמנות: שממהותה, חברת האמנות אקסקלוסיבית) – כוח הרשת אינו מהווה ולא יהווה כל סכנה לכוחות האמנות מהשטח, ויהיה ערכם אשר יהיה.

 

זכורים לנו מספר מהלכים נלהבים ברשת לגייס את ה"המונים" בנושאי יחסי הון ושלטון במוזיאון תל אביב, או בנושא בחירת אוצר(ת) ראשי(ת) לאותו מוזיאון. סופו של דבר, אף לא אחד מהם דגדג את המערכת.

 

הוא שאמרנו: "עולם האמנות" של הרשת הוא עולם של רוחות-רפאים. זהו עולם, שיתרונותיו הבלתי מוכחשים אינם יכולים לכסות על עקרותו.

 

 

 

 

 

 

 

 

דצמבר 7, 2016

BPI

B P I                                  

 

יש מה שקרוי Bad Painting"" ויש מה שאני קורא "Bad Painting Indeed" (להלן, BPI). אצלנו, אוהבים לאהוב את ה"Bad Painting", אך כלל איני בטוח שיודעים או מהינים אצלנו להבחין בינו לבין ה- BPI, כשם שלא תמיד יודעים אצלנו להבחין בין "דלות חומר" בבחינת איכות אמנותית גבוהה לבין "דלות חומר" שהיא סתם דלות אמנותית. וכבר ראינו במוזיאונים שלנו "משורר דלות" נודע שזוכה לגיפופים.

 

בעיה: אין בנמצא מערך כלים שימושיים להבחנת BP מ- BPI: ההבחנה בין השניים מוקנית אך ורק בזכות ותק-המבט ביצירות אמנות, עידונו של המבט, רגישותו, שחרורו מדעות קדומות והיפתחותו לעוז השיפוט. וגם אם אני מסתכן ברהב, אתיימר לטעון כנגד מספר ציירים ישראליים, חביבי המערכת וזוכי הפרסים, שציורם, הנוקט ב- BP, הוא לא יותר מאשר BPI. בה בשעה, לא אהיה אמיץ מספיק, או גס-רוח מספיק, בכדי לציין שמות מפורשים. את זאת אותיר לקוראים.

 

כאשר טבעה מארשה טאקר ב- 1978 את המונח "Bad Painting" היא יישמה אותו על 14 אמני התערוכה שאצרה ב"מוזיאון החדש" שבמנהטן. רוב אמניה של טאקר היו בלתי מוכרים והיא אבחנה ביצירתם מפגן של חוסר-כבוד, מהול בהומור פארודי ובאיקונוקלזם, כלפי שפות האמנות ה"מכובדות" – החל באלו הקלאסיות וכלה באקספרסיוניסטיות. בלשון האוצרת, הכותרת "ציור רע" היא – "…כותרת אירונית ל'ציור טוב', שאומרת דפורמציה של הפיגורה, ערבוב מקורות אמנותיים היסטוריים עם מקורות לא-אמנותיים (קיטש, או מד"ב, או איורים בנאליים, או קומיקס וכו'/ג.ע), ותוכן פנטסטי ולעגני." "ציור רע", טענה טאקר, מפנה גבו במפגיע לייצוג המדויק ולמוסכמות האמנותיות הנהוגות, שעה שנפתח למצחיק, למרגש ואף לשערורייתי (בכל הנוגע לתקנים של 'טעם טוב'). ובכל הקשור לזיקת ה- BP ל"ציור נאיבי" או ל"אמנות חיצונית" ((Outsider Art, יותר משעסקינן בציור נאיבי, הכוונה היא לציור הנוקט בסגנון כמו-נאיבי וכמו-חובבני.

 

אנחנו שמים לב: מארשה טאקר לא באה לאשר ציור קלוקל והיעדר כישרון ציורי. בעבורה, ה- BP הוא סוג ציור המתקומם כנגד הציור ה"מבורך", קָץ בו, ובתור שכזה, הוא מניח את הציור ה"מבורך" ברובד הסמוי של הציור ה"מקולל". ואכן, כשאנחנו בוחנים את ציוריהם של אמני תערוכת "ציור רע" מ- 1978 – ג'ואן בראון, וויליאם קופלי, ניל ג'ני, ג'ודית לינהרס וכל השאר – אנו מוצאים עצמנו מתבוננים בעבודות של ציירים רבי יכולת, אפילו וירטואוזים, שהידע הציורי שלהם ניכר מאד מתחת לחזות הכמו-אילוסטרטיבית/נאיבית/פרימיטיביסטית וכו'. כמו-!

 

אצלנו, ציורו של שי אזולאי מסביבות 2010 הוא מקרה מובהק של BP במובנו החיובי והאיכותי, כי זהו ציור שמשכנע אותנו ב"כמו-" של האמן הדיליטנט, שלאמתו של דבר, הוא אמן וירטואוזי.

 

כשעלה מיכאל סגן-כהן לתודעה הציבורית עם ציוריו המדרשיים, התקבל סגנון ציורו כ- BP. בתור אחד הראשונים שהציגו את יצירתו (1981, "אולם", בית האמנים, ירושלים), ולבטח בתור ראשון קוני ציוריו (הגם שהדיפטיכון הזעיר והנפלא שלו, "מי-כ-אל", שאותו קניתי מהאמן בניו-יורק, נגנב במהלך הצגתו בתערוכה שאצרתי בקפה "טעמון", ירושלים, 1986), אני מרשה לעצמי לציין, שציורו של מיכאל סגן-כהן, יותר משהיה BP, היה BPI. ואף על פי כן, עבודותיו של מיכאל סגן-כהן היו והינם, בחלקם הגדול, יצירות אמנות מרתקות, בזכות הדעת והחוכמה, החזותית והלא –חזותית, שהוטמעו בציורים, בין ברובד המילולי ובין ברובד המֶחברי והחומרי. הבעיה היא, שה- BPI של סגן-כהן הפך אצלנו ללגיטימציה ל- BPI בכלל, גם כשהציורים אינם מפצים בחוכמה, בינה ודעת מסעירים במיוחד. לימים, כל אותה מגמה אהודה של מה שכיניתי בשם "ציור פ-רע" תאחז בשולי בגדו של סגן-כהן ז"ל ותצהיר בגאון על BP ועל "אאוטסיידריות" של ה"אינסיידרים". מכאן הדחיפות לטפל בסוגיית ה- BPI.

 

ראיתי תערוכה במוזיאון תל אביב. משנכנסתי לאולם, ראשית כל, האמת, חשתי שמחה בעיניים: עליצות צבעונית, אינטנסיביות, אולי אף חיוניות. מראש הכרתי את שפת האמן, ולכן, לא היה לי כל צל של ספק: אני מוקף ב- BP, BP בוטח, משוחרר, נעדר כל שמץ-שמצה של אפולוגטיקה או ספק. כי, במבט קרוב יותר, זינקו לעיניי הצביעה האגבית והמרושלת-במוצהר, גם הרישום הגס וה"דבילי"-לכאורה. ומכל עבר הוקפתי בשלל דימויים, כאלה ששיבוצם יחד אינו בר-פשר ואף אינו מבקש פשר: הנה בד ועליו דימויי שעון ודקלים ומספרים וזרוע ואבוקה… והנה בד אחר ובו דימויי מזרק ושופר ופיגורה חובשת כובע-קלון יהודי… לרגע קט, צדודית של "יהודי" עם כובע-קלון גרמה לי להיזכר ב"יהודי הנודד" של מיכאל סגן-כהן, אלא שלא איתרתי בציור דבר-חוכמה כלשהו, דהיינו טענה סמויה כלשהי הנקשרת לדימוי, לבד מעצם הפצתו ברוח כזרעוני סביונים לעת קיץ. הסתובבתי והסתובבתי באולם, בחנתי עבודה אחר עבודה, אם לא כתוכן כי אז לפחות כצורה, אך כל שהעליתי ברשתי הייתה חגיגת הלא-כלום. הנה, כה אמרתי לעצמי, הנה לנו צייר שעושה "מה בראש שלו", צייר ש"לא שם קצוץ" ועושה מה שעושה כי סתם בא לו. אודה ואתוודה: ידעתי פה ושם קומץ רגעים טובים מול קולוריזם פוסט-מאטיסי; ולשנייה אחת אפילו לאה ניקל קפצה לי לעין; והיו כמו ציורים דחוסים יותר בדימויים, ואלה בראו מרקם עשיר נעים לעין. דווקא מאד השתדלתי לקבל את הצייר ואת עבודתו. אפילו קמצוץ ליריות התאמצתי לייחס לציור של ירח מלא (לבן על לבן) וכד. אך, ידעתי, שאני כופה דברים במקום שאינם.

 

read more »