קטגוריות
אמנות יהודית מודרניזם ישראלי תרבות עברית

שאגאל בארץ ישראל

                         שאגאל בארץ ישראל

ב- 1923, תשע שנים לאחר עזיבתו את פאריז לרוסיה, שב אליה מרק שאגאל. היה זה שנתיים קודם פתיחת המוזיאון לאמנות מודרנית בבירת צרפת, המוזיאון המודרני הראשון בעולם, ושאגאל בן ה- 36 הגיע לכאן כאמן בעל שיעור קומה כלל-עולמי. לפחות, כך האמין, עת בידל את עצמו מהאסכולה היהודית של פאריז, אותה חבורה של יהודים, מהגרים מזרח-אירופיים, שאימצו סוג של אקספרסיוניזם מתון, לירי בעיקרו, והתיישבו ברובע מונפרנס. רבים מהם התגוררו ב"כוורת", בניין סטודיות בו התגורר שאגאל הוא עצמו בתקופתו הפאריזאית המוקדמת, 1914-1911. חיים סוטין, ז'יל פאסקן, חנה אורלוף, מואיז קיזלינג, אמדאו מודיליאני, אברהם מינטשין, זיגמונט מנקס וחבריהם הירבו להתראות בבתי הקפה של בולברד מונפרנס – "לֶה דום", "לָה רוטונד", "לָה קופּול" – אך שאגאל לא נמנה על חוגם. הוא, כאמור, מיקם את עצמו בספירה אחרת, וכבר אז לא חפץ בתואר "אמן יהודי" (למרות שב- 1923, למשל, שנת שובו, צייר את "כנר ירוק" – יהודי ניצב מעל גגות השטעטעל ולרקע צריחי כנסיית ויטבסק).

האסכולה היהודית עשתה חייל גדול ורב בפאריז של שנות ה- 20, ולא אנטישמי אחד ולא שניים ראו בה עדר זר שכבש את עיר-האורות בסערה. אמני ארץ-ישראל משנות ה- 30, היושבים בתל-אביב, התבוננו בערגה מהולה בקנאה באחיהם ממזרח-אירופה העושים לעצמם שֵם בפאריז, ואף הם ביקשו מזלם במונפרנס. כך, נהירה רבתי של אמני תל-אביב לפאריז התחוללה לאורך שנות ה- 30, עת אמני תל-אביב מתיישבים למשך תקופה ארוכה במונפרנס, לומדים בבתי הספר לאמנות של העיר, בולעים ברעבתנות את המוזיאונים ומתחככים עם אמני האסכולה בבתי הקפה של הבולברד. יותר מכל, העריצו את מכחולו של חיים סוטין – המכחול הדשן, הלוהט, המתנגן, הבורא דיוקנאות מעוותים-מעונים וזבי-דם לכאורה. חיים אפתקר-אתר, משה קסטל, אביגדור סטימצקי, יחזקאל שטרייכמן וכו' – מי מאמנינו לא פסע בין פאריז לתל-אביב במשעוליו של סוטין, צייר הטראגיות היהודית, שלא נדרש לנושאים יהודיים במופגן, אך ביטא את רוח התוגה היהודית. ושאגאל? שאגאל נותר טרנסצנדנטי בעבור ציירינו, ורק מעט שבמעט התקרבו ליצירתו (כגון, ציור כחלחל של משה קסטל משנות ה- 40, "סעודה ומלאך בצפת").

חרף האמור, שאגאל פיתח מערכת יחסים עשירה ומורכבת עם ארץ ישראל ומדינת ישראל. חמש פעמים הגיע הנה לביקורים: ב- 1931 (לקראת תחריטי התנ"ך שהוזמן ליצור), ב- 1951 (לכבוד הרטרוספקטיבה שלו, שהוצגה כאן במוזיאונים), ב- 1957 (בנוגע להקמת "בית שאגאל" בחיפה), ב- 1962 (בנושא הוויטראז'ים ל"הדסה") וב- 1969 (בהקשר חנוכת הגובלנים שלו בבניין הכנסת).

קטגוריות
אמנות יהודית מודרניזם ישראלי

תיאטרון המודרניזם הארצישראלי

 ת י א ט ר ו ן   ה מ ו ד ר נ י ז ם   ה א ר צ י ש ר א ל י

 מקורות שונים גויסו בידי כותבי העתים להארת ההשפעות רבות, להן נתון היה הציור המודרניסטי הארצישראלי בשנות העשרים של המאה העשרים. לא אחת, דנו היסטוריונים בחוב האמנות המקומית דאז לפול סזאן (בציורי יוסף זריצקי ומנחם שמי), אנדרה דרן (בציורי ציונה תג'ר), אנרי רוסו (בציורי ראובן רובין), לה-קורבואזיה (ציורי אריה לובין), מארק שאגאל (בציורי משה מוקדי ופנחס ליטבינובסקי), ועוד.[1] כצפוי, לפבלו פיקאסו (ובפרט לתקופתו ה"קלאסיציסטית", זו מהשנים 1922-1918) שמור היה מקום של כבוד במרחב זה של השפעות אמנותיות, שעקבותיהן אותרו באי אלה מציורי מנחם שמי, נחום גוטמן, ציונה תג'ר, אריה לובין ואחרים. הערצת תנועות המודרנה למיניהן, שצצו בשחר המאה העשרים בין פאריז (וברלין ורומא) לפטרוגרד, הייתה משותפת לכל אותם "מודרניסטים" שמרדו בשמרנות ה"בצלאלית" והציגו מרכולתם החדשנית בין תל-אביב לירושלים. סינתזה לקטנית של סך היבוא הסגנוני-מודרני מהארצות השונות, מהן הגיעו אמני העליות השלישית והרביעית, היא ששימשה כהסבר המרכזי להבנת שפת הציור המודרני המקומי בשנות העשרים.[2] הדברים ידועים.