Archive for ‘אמנות יהודית’

נובמבר 26, 2016

יוסל ברגנר: הזמן

                             יוסל ברגנר: הזמן

 

בחודש ינואר הקרוב יועמד למכירה בבית המכירות הפומביות, "תירוש", ציור שמן של יוסל ברגנר בשם "זמן עבר, זמן הווה, זמן עתיד". שום תאריך אינו נקשר לציור, אך בזכות "אח-תאום" שלו, "ציפורי נוד" שמו, שצויר בשנת 1966, בכוחנו לטעון שגם ציור ה"זמן" צויר באותה עת. הנה הציור: בצה ירוקה רדודה משתרעת עד לאופק הרחוק, מימיה נקווים מתוך הירוקת, מעליה שמים קודרים המבשרים סערה קרבה. בלב הבצה ניצבים שלושה רהיטים עתיקים: במרכז – ארון בגדים מפואר, על דלתותיו שתי מראות קשתיות, אחת מהן שבורה. משני צדי הארון, במרחק מה ממנו, אורלוגין עתיק ושלד ארון ישן נוסף. שלושה הרהיטים פוסט-בארוקיים, אריסטוקרטיים בחזותם, שלושתם מסמנים מעמד גבוה ולשלושתם כותרת "מלכותית", "כתרים" אם תרצו. בעוד שני הארונות ניצבים איכשהו על קרקע הבצה, האורלוגין שמימין שקוע בשלולית. דומה, שהרהיטים חונים כאן מזה זמן, שכן – לא זו בלבד שהארון השמאלי הולך ומרקיב, אלא שצמחיית הבצה גדלה על הארון המרכזי, ואילו מחוגי האורלוגין כבר נכבשו בגבעולים. ועוד נתון: להק ציפורים שחורות מעופף, ספק מתוך השמים שמעל אל עֵבר הארון וספק מתוך השמים המשתקפים במראות-הארון המרכזי אל עֵבר מרחבי השמים שממעל.

 

כאמור, "ציפורי נוד", קרא ברגנר לציור-האח מ- 1966, בו אנו פוגשים רק ארון אחד בודד הניצב בלב הבצה ועל שפת שלולית, אף הוא בעל שתי מראות מקושתות, האחת שבורה, ולהקת ציפורים שחורות (המזכירות לנו את עורביו של ון-גוך, עורבי בשורת המוות, אלא שהעורב אינו ציפור נודדת) מעופפת אל או מן שמי-המראות ומתחת לרקיע מבשר רעות.

 

ציפורי נוד, נדודים, הנושא מוכר היטב מיצירת יוסל ברגנר לאורכה. גם מסעם של רהיטים בנוף האינסופי – מדבר, בצות – מסע הגירוש, הגלות, הפליטוּת – אף הוא ידוע ביותר. וברור, שהציור "זמן עבר, זמן הווה, זמן עתיד" אינו כי אם תחנה נוספת במסעם הנצחי של הגולים, שהוא גם מסעו הנפשי האישי של יוסל ברגנר. ולא נחזור על מה שכבר נכתב למכביר. ברם, כותרת הציור מציינת "זמן" והיא קוראת לנו לבחון את מושג הזמן הברגנרי, המהותי ליצירתו (ולו מהסיבה הפשוטה, שנדודים הם תנועה בזמן). לצורך זה, נעזר בציור מפורסם של מארק שאגאל מ- 1939-1930, "הזמן הוא נהר ללא גדות".

 

ציורו של שאגאל מתאר קרפיון מכונף, מנגן בכינור ומרחף עם אורלוגין ישן וענק (המחובר לבטן הדג) מתחת לשמים רבים ומעל לנהר רחב, שזוג נאהבים שרוע על גדתו הימינית. שמץ האדום על כנפי הדג ופיו מלמד שהדג שחוט. אם מעופו של הדג מסמל את נדודי הנצח של היהודי כקורבן רדיפות וגירוש, הרי שהכינור מסמל את הנעימה היהודית הנוגה (שהיא גם סמל לאמנותו של שאגאל בבחינת "יהודי נודד" הוא עצמו), ואילו האורלוגין העתיק מייצג את הביתיות האבודה, זו שנידונה למסע אל הבלתי נודע. הנוף המלבב שלמטה – בתי העיירה (ויטבסק?) וצמד הנאהבים הם מראה הזיכרון והחלום, אולי עבר ועתיד ואולי האַל-זמן של האהבה. הנהר, כסמל לזמן החולף, זכור לנו עוד מאז האפוריזם הנודע של הרקליטס. ויצוין ספרה של רות דורות, "נהר ללא גדות" (2013), שבחן את מושג הזמן ב"בעלת הארמון" של לאה גולדברג בראי דימויי הזמן אצל ציירים כשאגאל, מאגריט ועוד. הנהר החוצה את ויטבסק – נהר הוויטבה – מזוהה בידי שאגאל עם הזיכרון, המהודהד גם באורלוגין שבַע-הימים, וכמובן בדימוי הקורבן (הדג) כמשקע פגעי הזמן בהיסטוריה היהודית. הזמן השאגאלי הוא זמן הזיכרון.

 

יוסל ברגנר אף הוא נדרש, כאמור, לאורלוגין ישן ולמים. אלא, שהאורלוגין שלו טובע ואילו המים שלו עומדים. אם הזמן הוא "מימי", הרי שהזמן הברגנרי עמד מלכת. וראו את מטוטלת האורלוגין שאינה זעה. גורל הנדודים, כגורל של גלות, מסומל על ידי ציפורי הנדוד ומסע הרהיטים. אלה האחרונים נושאים בראשם "כתרים" אך ורק על מנת לבטא את ההשקפה הברגנרית (והנסים אלוניית) הידועה על אודות תבוסת המלכות הקיומית בפני המצב האנושי כמצב של אבסורד. ההקשר היהודי נרמז על ידי צמד המראות המקושתות, החוברות יחד לדימוי המאזכר את לוחות הברית.

 

תעתוע הרקיע הכפול, זה המשתקף במראות וזה של הנוף הסובב, מקורו, כידוע, בציורי רנא מאגריט (כגון, "המשפחה הגדולה" מ- 1963, בו השמים הקודרים מעל הים אינם השמים הבהירים המאכלסים את גוף היונה המרחפת). את דעתו על הזמן ביטא הסוריאליסט הבלגי בציורו מ- 1938, "המֶשֶך ((Durée הדוקרני", בו קטר בוקע במלוא הקיטור מתוך קמין (נטול אש), שמעליו מונחים שעון שחור (דמוי קבר) ושני פמוטים ריקים לרקע ראי. הזמן, כך מאגריט, מזוהה עם מסתורין, חוסר פשר ומוות ("קבר" השעון, צמד "נרות הזיכרון" הנעדרים).

 

ברגנר, בציור "זמן עבר, זמן הווה, זמן עתיד", נוקט בשמי הטבע, שמי הנוף, כייצוג העתיד המדאיג הצפוי ל"נודדיו" (אשר כל קיומם הגולה הוא קיום של דאגה). לעומתם, השמים של מראות-הארון הם מרחב האשליה, המדומה בו נאחזים הנודדים, שמתעקשים להמשיך לשאת בגאווה את "כתרם" ואשר מדמיינים את מסעם כמסע ציפורי הנדוד אל עֵבר חוף המבטחים החמים, אליו לא יגיעו לעולם. הארון הוא אפוא גם תיבת תת-ההכרה, קופסת חלומות-שווא, הבוראת לעצמה עולם חילופי.

 

מהי אפוא תפיסת הזמן הברגנרית? הזמן מת. סטאטיות נצחית היא מנת גורלם של גולי-העד, שנידונו לבוסס בבצתם הקיומית ורק לפנטז גאולה. אני שב אל שאגאל ולציור אחר שלו מ- 1949, "המטוטלת" שמו: כאן אוחדו בני זוג בתוך ארון אורלוגין, בעל כנף כחולה אחת, שמעופף בחשכת הליל מעל לעיירה המושלגת, בין "יהודי נודד" לבין זר-אוהבים. השעון נראה כעומד מלכת, המטוטלת נחה, האורלוגין ניצב נייח באמצע הציור (כנפו השנייה נשמטה ואיננה) ואפשר שהפך למצבה דוממת.

 

על מוטיב מות הזמן עמדתי בעיוני המפורט בדימוי השעון השבור בציורי מרדכי ארדון.[1] גם אצל ארדון, בדומה למקרה ברגנר, הזמן שעמד מלכת הוא זה שבסימן זיכרון השואה. הרחבת מבטנו אל ציוריו ה"מטאפיזיים" של ג'ורג'ו דה-קיריקו האיטלקי תעלה שורה של ציורים מאז 1912 ובהם שעונים כעדים אילמים לקיפאון ולשיתוק סביבתיים. נציין רק את הציור, "תגמול מגיד-העתידות" מ- 1913, בו רצפה בימתית גדולה מאוכלסת בשער רומי ובפסל-שיש רומי לרקע רכבת דוהרת שקפאה ובית-קשתות עם שעון בקדקודו. קשה שלא להיזכר בקטר ובשעון של מאגריט. כל אלה גם יחד – שאגאל, דה-קיריקו, מאגריט – ניצבים ברקע תפיסת הזמן של ברגנר, כפי שמבוטאת בציורו הנדון כאן, ותומכים בהיעדר התנועה שבין זמן עבר, זמן הווה וזמן עתיד.

[1] גדעון עפרת, "מרדכי ארדון: מפלצת הזמן או מלאך ההיסטוריה?", בתוך: "ברלין-ירושלים", ירושלים, 2015, עמ' 263-255.

יוני 3, 2014

עקודים וצלובים

עקודים וצלובים

זה עתה ראה אור ספרם של יאיר זקוביץ' וסרג' רוזר, "בראשית היה הדבר", שמונה שיחות על "הבשורה הקדושה על פי יוחנן". לצד אבחנות מעניינות (אך, עם מאמץ מיוזע מדי להוכיח בכל מחיר את קדימות המקורות היהודיים), נתפסתי במיוחד לשיחה השנייה, שעניינה "הצליבה כעקידה". מאז שנת 1987, השנה בה אצרתי את תערוכת "עקידת יצחק באמנות הישראלית", ועד שנת 2008, בה אצרתי את תערוכת אינספור רישומי העקידה של אברהם אופק ("ההולכים אל ההר"), לא חדלתי לדוש בנושא, בטקסטים ובהרצאות, בין אם בהקשר האמנות הישראלית לדורותיה ובין בהקשר תולדות האמנות בכלל. כידוע, מדובר באב-עורקים גדול ורב באמנות המערבית בכלל ובאמנות היהודית והישראלית בפרט, ולא נחזור על דברים שכבר נכתבו.

אם אני שב ונדרש עתה לנושא, אין זאת אלא משום התפעלותי מיכולתם של אמנים ישראליים לבטא ביצירותיהם את זיקות העקידה והצליבה לפחות באותו היקף והעמקה של תובנות שמצאתי בספרם של זקוביץ'-רוזר. אבהיר: עצם ההקבלה בין העקידה והצליבה אינו שמור לאמנות הישראלית בלבד. אנחנו מכירים אותו, למשל, באמנות היהודית, כגון בציור השמן של מארק שאגאל מ- 1965-1960 (מוזיאון ציורי התנ"ך של שאגאל, ניס, צרפת), בו נראה אברהם (באדום) מניף מאכלת מעל גוויית יצחק (בצהוב), עת מלאך (בתכלת) מרחף מעליו, משמאל למלאך מתגלה שרה ומימינו תמונת פוגרום שבמרכזה פוסע יהודי נושא צלב. אך, ההיקף והמורכבות של ההידרשות הישראלית לדואליות היהודית-נוצרית של העקידה-צליבה היא ללא תקדים וללא הקבלה בשום אמנות אחרת. וזוהי בהחלט תעודת כבוד לאמנות הישראלית.

read more »

דצמבר 3, 2013

הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

             הערה קצרה על ברושי הכותל המערבי

 

התערוכה, "אמנות ואומנות בארץ ישראל במאה ה- 19", שהוצגה במוזיאון ישראל ב- 1979 (אוצר: יונה פישר, מחקר: חביבה פלד), פתחה שער אל חומרים היסטוריים קדם-"בצלאליים" נפלאים, אשר עד אז הוגבלו בעיקר לאוסף-פויכטוונגר, שנחקר והוצג במוזיאון ישראל ב- 1971 על ידי ישעיהו (ישי) שחר ז"ל. בין השאר, הופנתה תשומת הלב לאיקונה של ירושלים, "מקום המקדש", זו שמצאה ביטוי עשיר ביותר במאה ה- 19 ותחילת ה- 20 באינספור הדפסים, רקמות, ספרים, חותמות, גביעי קידוש חקוקים ועוד ועוד, אפילו על טבעות חותם. בקטלוג התערוכה נטען, ששורש האיקונה של "מקום המקדש" בספרו של ר' יהוסף שוורץ, "תבואת הארץ" (גרמניה, 1837), הגם שכיום אנו יודעים שמקור האיקונה קדום הרבה יותר, עוד מאז שחר המאה ה- 18, במפות "המקומות הקדושים" שצייר שמואל בן-ישי באיטליה. על כך עמדתי בעבר במספר הזדמנויות.[1]

 

ברשימה קצרה זו ברצוני לעמוד על שורשיה של נקודה אחרת הקשורה באיקונה הנדונה. זו ייצגה בשפתה הדו-ממדית והתמימה מאד את הכותל המערבי, מעליו מספר (משתנה של) ברושים – בין שניים לארבעה, על פי  רוב; מאחורי הכותל מצד שמאל – כיפת הסלע, ואילו מאחוריו מימין – מסגד אל-אקצה (בחלק מהגרסאות, הומר המסגד ב"מדרש שלמה", הלא הוא הבניין שבנה שלמה ואשר עליו, כך המסורת היהודית, הוקם המסגד). ברקע הרחוק נראה הר הזיתים. התמונה הזו של "מקום המקדש" שבה וחזרה, כאמור, בהמוני אופנים שימושיים, ריטואליים ודקורטיביים והייתה למעין סמל יהודי קבוע של ירושלים, תשובת המבט על הר-הבית ממערב למבט על הר-הבית ממזרח (מראש הר-הזיתים), כפי שאומצה על ידי הציירים הרומנטיים הנוצריים לאורך המאה ה- 19.

 

אך, על דבר אחד ניתש ויכוח קל סביב תערוכת 1979: האם העצים הזקופים בראש הכותל המערבי הם ברושים (כפי שאכן הם נראים), או שמא הם ארזים, כפי שהציע יצחק איינהורן, אספן היודאיקה האגדי? שבבחינת "ארזים", הרי הם מסמלים את ארזי הלבנון, העצים שסיפק חירם, מלך צור, למלך שלמה לצורך בניית המקדש. ובמילים אחרות, הבנת הברושים כארזים תמכה בהבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתזכורת לחורבן הבית והכמיהה היהודית לבנייתו מחדש.

 

הוויכוח לא הוכרע והוא נותר בבחינת אפשרות פרשנית. עתה, אני מבקש להציע פתרון לשאלת דו-משמעותם של העצים הנדונים, וזאת בהסתמך על ספר "זכריה", פרק י"א, פסוק 2:

"…הֵילֵל ברוש כי נפל ארז…"

פרשני המקרא לדורותיהם, מאז רש"י, רד"ק וכו', נטו לפרש את הפסוק במונחי נפילת מלכים, או שרי ישראל, וחלקם הסתפקו בהבנת הפסוק במונחי נבואת זעם על דינה של הארץ לשממה. ברם, הזיקה בין הברוש הבוכה ("הֵילֵל ברוש") לבין נפילת הארז תובעת מאיתנו הבנת האיקונה של "מקום המקדש" ככזו שמציגה בפנינו את הברושים כמתייפחים בראש הכותל המערבי על חורבן בית המקדש של ארזי הלבנון.

 

פרשנות שכזו באור "זכריה" תשלים את הבנת האיקונה של "מקום המקדש" כתשובה לציורים הפנוראמיים הצלייניים של הר-הבית מראש הר-הזיתים. שכן, אלה הסתמכו גם הם על ספר "זכריה", אף כי על פסוק אחר – פרק ד', פסוק 4 – בו נכתב אודות בוא המשיח דרך הר-הזיתים:

"ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים אשר על פני ירושלים, מקדם, ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה…"

 

ספר "זכריה" הוא, כזכור, המקור היהודי-נוצרי הגדול של מושג המשיח, בבחינת "עני ורוכב על חמור" (פרק ט', פסוק 9). אך, מכאן ואילך, נחלקו יהודים ונוצרים בפרשנותם ל"זכריה" בכל הקשור לייצוג החזותי של ירושלים: הציירים הנוצרים הדגישו את ההגעה המשיחית ממזרח, ואילו האומנים היהודיים הדגישו את האבל על חורבן הבית, תוך שמתבוננים ממערב (מכיוון הרובע היהודי) אל "כותל הדמעות" ומחברים את הברוש האָבֵל עם הארז שנפל.


[1] ראה, למשל, באתר הנוכחי, "המחסן של גדעון עפרת", המאמר: "עלייתה ונפילתה של ירושלים".

אפריל 15, 2013

ליל הבדולח באמנות ישראל

                   ליל הבדולח באמנות הישראלית: מאמר בעקבות יום השואה

 

זכר השואה הנחיל לאמנות הישראלית מספר דימויים, אשר חלקם הפכו איקוניים: דימוי הטלאי הצהוב הוא אחד כזה. יכול אדם לעקוב אחר התגלגלותו של הדימוי מ"מיסה דורה" של ארדון" (1958-1960) – בו הצבע מסגיר את הטלאי יותר מאשר הצורה, דרך שמואל ב"ק, משה גרשוני, גבי קלזמר, חיים מאור, גרשון קניספל ("אנדרטת הלוחם היהודי במלח"הע השנייה", חיפה, 1991)  ועד ארז ישראלי (שתפר ב- 2009 את הטלאי לחזהו), חוני המעגל, רוני ראובן, זויה צ'רקסקי (הטלאי כסיכה מוזהבת, 2003) ורבים נוספים. דימויי שואה אחרים, איקוניים לא פחות, דוגמת מסילת רכבת, חוזרים באמנות הישראלית לצד דימויי בגד הפסים מהמחנות, ארובה, דיוקנו של היטלר ועוד. בהקשר זה של "לשון השואה", אני בא אל סוגיית ייצוגו החזותי של "ליל הבדולח".  

 

לאורך כל הלילה של ה- 9 בנובמבר תקפו בריונים נאציים בתי מגורים, בתי כנסת, בתי קברות, מוסדות ציבור ובתי עסק רבים של יהודים ברחבי גרמניה. בפוגרום נהרסו כמעט כליל כל בתי הכנסת בגרמניה, אינספור בתי קברות יהודיים, אלפי חנויות (29 בתי כל-בו בבעלות יהודית) ועוד. באותו לילה גם נרצחו כ- 400 יהודים, ולמחרת, ביחד עם למעלה מ- 30,000 יהודים שנעצרו ונשלחו למחנות ריכוז, יצאה התקנה המחייבת יהודים לשאת את הטלאי הצהוב על בגדם. במידה בלתי מבוטלת, "ליל הבדולח" הוא תחנה ראשונה במסלול ההתדרדרות אל השואה, מסלול שהחל, כמובן, קודם לכן. אין זה מפתיע, לפיכך, שהאמנות הישראלית תשוב ותידרש לאותו אירוע.

 

זה התר אחר עקבות "ליל-הבדולח" באמנות הישראלית מחויב בזהירות. לא כל זכוכית שבורה (שלום סבא, 1961; מירית כהן, 1978; מנשה קדישמן, עבודות שונות בין 1994-1968; יהושע נוישטיין, 1995; סיגלית לנדאו, 1995; ועוד) היא תזכורת לזכוכיות המנותצות מאותו ליל-פוגרום. אך, לחילופין, משקעי החלונות המנופצים באותו לילה נורא הפכו לחלק ממטעננו הקולקטיבי, כך שהאסוציאציה היא בלתי נמנעת. עם זאת, להלן, אתייחס רק לאותן עבודות שעסקו במוצהר או במובהק (מפי אמניהן ו/או בדין שמַן וזיקתן ההיסטורית) ב"ליל הבדולח".

 

read more »

ספטמבר 15, 2012

זליג סגל: יודאיקה עכשיו

                        זליג סגל: יודאיקה עכשיו

 

נדירים הם אמני יודאיקה בני זמננו שזכו לגדול מתוך טבורה של היהדות החרדית ופרצו מתוכה אל שפת אמנות אוונגרדית ואוניברסאלית. זליג סגל הוא אחד שכזה והוא מאחד את שני הקטבים הרחוקים הללו בעיצובי יודאיקה שהם כיום מהאיכותיים בעולם מסוגם.

 

עזריאל (זליג) סגל נולד בירושלים ב- 1933 בשכונה החרדית, בית-ישראל (בין מאה-שערים לשכונת-הבוכרים). משפחתו, משפחת סג"ל – ראשי תיבות: סגן-לוי,  שורשיה הרחוקים בפינסק ובמינסק אך שלוחותיה הארצישראליות עתיקות – בחברון, בעיר העתיקה ועוד. אביו של זליג שימש כמלמד דרדקים בתלמוד-תורה "עץ חיים" (שבהנהלת הרב אריה לוין), בסניף של המוסד במזכרת-משה, מה שעשוי להבהיר לנו את החומרה הדתית שאפפה את ילדותו של האמן, במשפחה ובשכונה בכלל. זליג הילד למד מגיל 3 ב"חדר" (את טראומת השפלתו על ידי הרבי, שתלה עליו כתב-קלון, לא ישכח לעולם), ומאוחר יותר, בגילאי 6-4, למד בת"ת "עץ-חיים", בין השאר גם אצל אביו ("חטפתי ממנו הרבה מכות לבל יאשימוהו בפרוטקציה…"). מאוחר יותר, למד תקופת מה ב"מרכז הרב", ואז המשיך שלוש שנים נוספות, עד גיל 16, בישיבת "תורת אמת" (של חב"ד) במאה-שערים.

 

התמונה ברורה: ילד ירושלמי חרדי, חובש כיפה, מגבעת שחורה, בעל פאות, לבוש מסורתי, מקבל חינוך דתי למהדרין. אך, לא בדיוק: עודו בישיבה, החל זליג סגל פוזל אל העולם החילוני: יש שהתגנב לקולנוע "אדיסון" הסמוך, הקפיד לקצר את פאותיו, הנמיך מעט את גובה גרביו, ואפילו את המגבעת חבש בסגנון האמפרי בוגארט… וכל אותה עת, ידו האחת בתורה וידו השנייה בחומר: פיסל בלחם, פיסל בבוץ…

 

עודנו בשכונת בית-ישראל, נער ירושלמי גלאט-כשר. במעט שעות הפנאי מלימודי התלמוד, גילה את העונג שבהעתקת צילומים בצבעי טוש מתקתקים והגדלתם. בעיקר, צילומי דיוקנאות של בני משפחתו. גאה ביצירתו, הראה את מרכולתו בגלריה "ספראי", שהייתה אז ממוקמת במרתף ברחוב יפו, ובעל הגלריה – שמואל ספראי לימדו את תורת ההעתקה המקצועית בשיטת המשבצות הממוספרות. הנער המוקסם, שב הביתה, החל מכסה את צילומי משפחתו במשבצות, אף התרחב אל צילומי הרב קוק, בן-גוריון, בגין… ותוך זמן קצר יצא שמו לתהילה ברחבי שכונת בית-ישראל כצייר המפליא להגדיל צילומים. זליג סגל הצעיר הפך "אמן" מפורסם בשכונתו, רבים החלו מתדפקים על דלת ביתו, ולא אחת, למגינת לבם של הוריו, הם נאלצו לשמוע שכנים הממליצים בחום על הכשרתו המקצועית-אמנותית של הנער. אלא, שלא פחות מהתנגדות ההורים ללימודי אמנות של בנם, הפרוטה לא הייתה מצויה בבית משפחת סגל בעבור מותרות שכאלה.

 

read more »