בחדר-העבודה שלי, שהוא ספרייתי, אני שומר שני פסלים יצוקים גבס: האחד הוא פסלון גולגולת המונחת על ספר; השני הוא פסל של שימפנזה יושבת על ערימת ספרים ("דרווין", חרוט על אחד מהם) ומהרהרת, תוך שמתבוננת בגולגולת שבידה. ספרים וגולגולות: תבוסת החוכמה, מפלת התרבות. כי מה דינה של הרוח המגביהה עוף, אם לא לכלות ולהירקב באדמה. או שלא?
אנחנו נמצאים במערכה חמישית, תמונה א', של "המלט": צמד קברנים, מעדרים בידיהם, חופרים קבר. לכאן מגיעים המלט וידידו, הורציו, כאשר קברן א' מזמר ודולה גולגולת מהאדמה. זוהי גולגולת ראשונה מתוך שלוש שיידָלו בסצנה המפורסמת. האחת, כפי שמנחש המלט, אולי היא של נוכל כלשהו, או אולי מישהו מאנשי חצר המלכות; הגולגולת השנייה, ממשיך המלט לנחש, אולי היא של עורך-דין, או אולי של סוחר קרקעות; אך, הגולגולת השלישית היא המפורסמת מכולן והיא – כעדותו של קברן א' – של ליצן-החצר, יוריק, שנפח את נשמתו לפני 23 שנים. יוריק מתואר כ"ממזר משוגע", "נבל משוגע" ואדם בלתי צפוי בתוקפנותו (פעם, הוא שפך בקבוק יין על ראש הקברן). המלט מכיר היטב את יוריק; הוא זוכר כיצד נשא אותו הליצן אלפי פעמים על גבו בעודו תינוק, חיבקו ונישקו: "איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? "[1]?, תוהה המלט ומהרהר גם בגולגולתו של אלכסנדר מוקדון, מלך כל-יכול שסופו כסופם של כל בני אנוש – ריקבון, רימה ותולעה.
בעבור שייקספיר, כבעבור אמנים בכלל, גולגולתו של יוריק היא המראָה בה משתקפת דמות גורלם הקיומי. כי לא מעט אמנים כמוהם כיוריק – אנשי מופע, "שוטים" חכמים, שטירוף וטמפרמנט ספונטאני אינם זרים להם. לכן, מעניינת שאלת נוכחותו של יוריק, או ביתר דיוק – גולגולתו של יוריק – באמנות הישראלית.
שלא כשכיחות הגבוהה של דימוי הגולגולת האנושית בתולדות האמנות (מסורת ה"וָאניטס" וה,מֶמֶנטו מוֹרי" של ציורי הטבע הדומם ההולנדיים, למשל), כולל הגולגולת האנאמורפית המפורסמת של הנס הולביין ("השגרירים", 1533, ציור שקוּשר, בין השאר, גם ל"המלט" של שייקספיר[2]) וכלה בגולגולת היהלומים של דמיאן הרסט מ- 2007, דימוי הגולגולת האנושית אינו פופולארי במיוחד באמנות הישראלית. רשימה נדיבה שרשמתי לעצמי בנושא זה העלתה בקושי כחמישה-עשר מקרים, בהם כמה שוליים ביותר, כמעט כולם אינם חורגים מהסמליות המתבקשת של מוות או אבל או אסון או אימה. וראו, למשל, את ציור-האסמבלאז' של הגולגולת שצייר יגאל תומרקין ב- 1963; או הגולגולות של ה"יצחקים" שצוירו בסדרת "עמק הבכא" של קדישמן (שנות ה- 90); או ציור השמן ועלי-זהב של יהושע בורקובסקי מ- 1989, בו מיוצגת הגולגולת במרכז רבוע שחור, שמשני עבריו משטחי זהב ומתחתיו משטח אניגמטי בסגול כהה; או ציור השמן "איזון מושלם" של יצחק ליבנה (2007) ובו עלמה מבצעת בדירתה תרגיל התעמלות תוך הישענות על גולגולת; או הגולגולת בראש המיצב "קשת-חום", שהציג אורי ניר ב- 2012 במוזיאון רוקפלר" בירושלים (ושעליו הרחבנו ב"מחסן" הנוכחי[2א]); "או פסל (בטון?) של ראש-הגבר המנושק על ידי גולגולת" – עבודתו של ארז ישראלי מ- 2012; או רישומי עיפרון רבים ורגישים מאד של גולגולות שרשם מני סָלָמָה לאורך עשרות השנים האחרונות; או אקוורל ורדרד נהדר של רחל רבינוביץ' מ- 2017 (אישה, ראשה גולגולת, מניפה מכחול מעל חמש גולגולות שלאורך זרועה האחרת); או ציור השמן המרתק שצייר רונן סימן-טוב ב- 2014 – "מדענית" המודדת גולגולת בסרגל; או פסל גולגולת (צילום מוגדל שהודפס על אלומיניום ונחתך) עם שני וורדים שיצרה להלי פרילינג ב- 2018 ("שאריות של קטסטרופה", הבהירה האמנית הצעירה את דימוייה המורבידיים). לא הרבה יותר.
שני אמנים ישראליים בלבד, ככל הידוע לי, נדרשו לגולגולתו של יוריק, ליצן-החצר. האחד הוא לארי אברמסון ב- 1989; השנייה היא מאיה אטון בין 2012-2007. ככלל, דומני שרק מיכל נאמן נדרשה באמנות הישראלית ל"המלט" (לצד הידרשויותיה ל"מקבת" ו"הסערה"), בין ברישום עט ועיפרון מ- 1974 ("המלט:/ המלך:") ובין בשני ציורי שמן ומסקינגטייפ מ- 2014, "אני הוא רוח אביך" ו"עצור, אשליה!"), אף כי לא טיפלה ביוריק ובגולגולתו. ויצוין גם הציטוט שהביאה תמר גטר מ"כטוב בעיניכם" בציורה מ- 1991, "Mandatory Painting".
בשנת 1989 עלה נושא ה"ואניטס" בציוריו של לארי אברמסון. ברוח המסר הפרוטסטנטי-אמנותי של "זכור את המוות", הנוקט (בין השאר) בדימוי הגולגולת, צייר אברמסון את סדרת ציורי "הבל" (שלא שכחו גם את רצח הבל בידי אחיו, קין) כסדרת ריבועים שחורים שבמרכזם אחוריה של גולגולת בגוון צהבהב. לא צד העיניים, צד המבט (ולוּ גם רק חורי עיניים ריקות), כי אם הצד האחורי, האטום והעיוור. יוזכר גם רישום מ- 1989, בו נראית גולגולת (הפעם, "עיניה" אלינו) מונחת על ריבוע ומקודקודה מתנשא מבנה רעוע-רופף של קרשים וחרמש-ירח, מאותם מבנים אברמסוניים המתעקשים על אנכיות בכל מחיר. אך, הדגש בסדרת "הבל" הוא על המפגש בין הגולגולת לבין הריבוע השחור, אותו מסמן מודרניסטי (קזימיר מאלביץ', 2015) אולטימטיבי ומאתגר של סוגיית סוף הציור ותחייתו. במכתב שכתב אברמסון לארתורו שוורץ ב- 1994 (בהקשר לאוסף שרכש שוורץ למוזיאון ישראל ובו סדרת "הבל") סיפר:
"במאי 1989 […] הפך המוות בבת אחת ממטפורה פילוסופית לממשות מצמררת: אמי חלתה קשות ולקתה בשיתוק בכל גופה […]. כעבור זמן-מה, כשחזרתי לסטודיו, לקחתי קבוצה של כעשרים בדי ציור קטנים, ריבועיים ושחורים, וציירתי שוב ושוב גולגולת אדם על כל אחד ואחד מהם. […] הגולגולת שעל פיה ציירתי הייתה ברשות משפחתי מזה שנים אחדות, עזר אנטומי שכונה בשם 'יוריק' בפי דורות של סטודנטים לרפואה. בסטודיו נדמה היה לי שגם הגולגולת הפכה ל'ריבוע שחור'. נוכחותה החזותית קראה תגר על העין באותה אטימות דחוסה והיעדרות אילמת, כשרק הזיכרון של המלאות שהייתה מרחפת ברקע כרוח-רפאים […]. השימוש בריבוע השחור כמצע לגולגולת היה ניסיון להתמודד עם שני האיקונות ה'מתות' האלה ברגע הריקנות הגדולה ביותר שלהן…"[3]
אם כן, הגולגולת בציורי "הבל" היא, בעקיפין, גולגולתו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". ב- 2001, בספרו של שוורץ, "אהבה ממבט ראשון", משמש המכתב הנ"ל של אברמסון, כולל הייחוס ליוריק, כבסיס לפרשנותו של האספן, שתרם את תובנתו האחרת:
"בספרות ובאיקונוגרפיה המערביות מייצגת הגולגולת את סופיות האדם, אך למחשבה האזוטרית גישה שונה למדי. הגולגולת היא האבר הנשמר יותר מכל לאחר שהגופה נהרסה בידי הזמן והאלמנטים, ולפיכך הפכה לסמל ההמשכיות של החיים והמחשבה. בספרות האלכימית מסמלת הגולגולת את השלב הראשון של התהליך האלכימי (ה"ניגרֶדוֹ"), ובאלכימיה הסַבּיאנית [ענף מוסלמי מוקדם של האלכימיה/ג.ע] היא כלי-הקיבול בתהליך הההשתנוּת והיא מוקבלת למוח (האבן שאינה אבן), ובהתאם, מוקבלת ל'אבן-הפילוסוף' המבטיחה חיי נצח למי שיגלה אותה. בהקשרים אלה, הגולגולת המופיעה בשלושה-עשר (עוד סמל אמביוולנטי של מוות ותחייה) מתוך עשרים בדי הציור מאבדת את ההילה המורבידית שלה והופכת לאות משמח."[4]
הנה כי כן, פרשנותו האלכימית של ארתורו שוורץ, המזהה את הגולגולת עם החוכמה, מאוששת את הקשר בין דימוי הגולגולת בציורי לארי אברמסון לבין דמותו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". כי, לא פחות ממרכזיותו של נושא המוות בסצנה א' של מערכה חמישית, העלאת זיכרו של יוריק מחברת אותנו לדמות המייצגת חוכמה עילאית במסווה השוטה. הייתי מרחיק לכת וטוען, שיוריק הוא אברמסון, האמן שקיבל על עצמו במודע את תפקיד ה"טיפש כמו צייר" על מנת להאיר ברוב-תבונה את התבוננותנו.[5]
