קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי

נחום גוטמן: חידות "אור זרוע" ופתרונן

          חידות איורי "אור זרוע" ופתרונן

                                                      

עשרה פרקים היסטוריים-אקספרסיוניסטיים מאת יעקב הורוביץ ועשרה רישומים מאת נחום גוטמן, אלה גם אלה ראו אור ב- 1929 בהוצאת "כתובים", תל-אביב. אלא, שמיקומם של רוב הרישומים מנותק מההקשר המילולי המיידי בו הם מופיעים, מה שהופך אותם לרֶבּוס מתמשך, קרי – לחידה ציורית. "אור זרוע" מורכב לכאורה מכתבי-יד עתיקים המתארים אירועים מימי גירוש ספרד (מתורגמים-כביכול לשפה תנ"כית משכילנית) ורוקם עלילה יהודית בלב ההוויה הנוצרית-מוסלמית בספרד של המאה ה- 15. ספק רב אם מבנהו המקוטע של "אור זרוע" והיעדר גיבוש אורגאני של "כתבי-היד" שלאורכו (שלא לומר ההרמוניה המקרטעת בו בין מגמות הספרות, הקבלה, המיתוס הנוצרי והפילוסופיה) – ספק רב אם כל אלה מקלים על קריאה ליניארית ואחדותית של הספר, ואולי קושי זה הוא גם שאחראי על התפזורת הבלתי נהירה של הרישומים שלאורכו.

 

אתגר הקישור הטקסטואלי לאיורים מתגלה כבר ברישום הפותח את הספר ואשר בינו לבין המונולוג של הרופא היהודי מגרנדה, אברהם דון בונאפיוס, אין ולא כלום. כי בעוד הרופא מספר על הקורות אותו ואת בתו היפה, פאמולה, ועל פרשת נדודיהם בימי פרעות ואסונות עד לאראגון – הרישום המקבל את פני הקורא הוא זה של דיוקן אקספרסיוניסטי, גולגולתי ביותר, שצלב גדול מסומן על פניו. הדיוקן רשום ממבט פרספקטיבי עליון, בו הוגדל הפרצוף המעוות, עם עינו האחת השחורה ועינו האחרת הלבנה, ובו הוקטנו ידי הדמות, היד האוחזת בספר והיד המסמנת דבר-מה בשלוש אצבעותיה. הרושם הוא של דמות קשישה ושטנית, והקורא נאלץ להגיע לפרק ג' של הספר על מנת להניח הנחה סמי-ספקולטיבית בדבר משמעות האיור. שכאן, במונולוג של הנזיר הדומיניקני, אבא ויצינצו, נישאת תפילה נוצרית אדוקה וקנאית, שתכליתה הדברת הכופרים באמונה הנוצרית. דומה, שעמוד י"ח בספר הוא הרקע הטקסטואלי לרישום הקלסתר ה"שטני" הנ"ל שאינו כי אם קלסתר הנזיר:

קטגוריות
אמנות וספרות מודרניזם ישראלי ציור ציוני

נחום גוטמן ו"מסדה": בין פאתוס לאומי לליריקה

    בין פאתוס לאומי לליריקה: נחום גוטמן ו"מסדה"

 

את הפואמה הדרמטית הציונית, "מסדה", כתב יצחק למדן בין 1924-1923 בימי השיא של עלייה שלישית, ופרסמה בשנת 1927 (הוצאת "הדים", תל-אביב) בתקופת שפל חסרת תקדים של המפעל ההתיישבותי. היה זה שבע שנים לאחר הגיעו ארצה, כשהוא נישא על גל ההתלהבות של העלייה ממזרח אירופה ועבודתו כחלוץ ברחבי הארץ, אך בעודו נושא בזיכרונו את זכר אחיו שנרצח בפרעות באוקראינה זמן קצר קודם לכן. "מסדה", הלא היא "מצדה", הפכה לטקסט ציוני קנוני וב- 1951, במלאת למשורר חמישים שנה (חמש שנים טרם פטירתו), הודפסה מחדש בהוצאת "דביר", תל-אביב, בפורמט אלבומי מפואר המלווה ב- 14 איורי גואש לבן על בריסטול שחור מעשה ידי נחום גוטמן.

 

הבחירה בנחום גוטמן כמאייר הפואמה עתירת הפאתוס וההרואיות הלאומיים (והלאומניים לא במעט) תתמיה כל מי שבקי ביצירת האמן ובסגנון רישומיו הקליל והחייכני. אמת, בין 1945-1938 עיצב גוטמן רישומי שואה אכזריים ומרים (לשירי "ארץ אשכנז" של היינריך היינה ולרשימות בנושאי השואה והתקומה[1]), אך הציבור הרחב למד לזהות את איורי גוטמן יותר עם רישומים ידידותיים מאד, אותם פרסם בהמוניהם מעל דפי "דבר לילדים" ובספרים רבים. בכל אלה לא נאתר ולו שמץ של התלהמות ו/או רגשנות לאומיות. אפילו רישומיו מ- 1929 בחוברת "מאורעות א"י, טלגרמות וידיעות בציורים", שהגיבו לפרעות תרפ"ט – אפילו הם לבשו אופי קריקטורי ו/או אנקדוטי. מכאן הסקרנות והתהייה המלוות את המעיֵין באלבום "מסדה": כיצד יתמודד גוטמן עם גֵאות ולהט הרגש הציוני הסמוכים לאלה של אורי צבי גרינברג?! והנה, נחום גוטמן – מי שיבלה את אחרית ימיו בבית אבות בחדר אחד עם אצ"ג – מצא את נתיב ה"מודוס ויוֶונדי" המתפשרת עם הרטוריקה הלאומית הגבוהה, ומבלי שיוותר על אישיותו ומזגו.

 

קטגוריות
אמנות וספרות תרבות עברית

אלתרמן והאמנות הסמויה מהעין

               אלתרמן והאמנות הסמויה מן העין

 

בהכירי את הזיקה האינטימית והמורכבת בין שירה ואמנות בישראל (שירה יותר מאשר פרוזה![1]) יש לי את כל הסיבות הטובות לבקש אחר עקבותיו של נתן אלתרמן באמנות הישראלית. אני מודע, למשל, לחותם שהותיר משורר כחיים נחמן ביאליק על אמנים עבריים מאז ציורים ל"מתי מדבר", שציירו שמואל בן-דוד ("בצלאל", 1920 בקירוב), נחום גוטמן (1922) ויוסף בודקו (1923), דרך קשרי יצירה אישיים של ביאליק עם חיים גליקסברג ופנחס ליטיבינובסקי (ושוב, נחום גוטמן של סיפורי "ויהי יום" מ- 1930 בקירוב, וכמובן, מוטיב הציפור הארוטית שחלחל ליצירתו לאורך שנים) ועד לאיורים ביאליקיים מאוחרים של אביגדור אריכא ("ספיח", 1953) ומשה גרשוני (1988). לא פחות מכן, זכורה לי נוכחותו של ביאליק, כאיש רוח וכאיש ציבור, בעולם האמנות הארצישראלית, האמנים שקירב (ראובן רובין, אהרון הלוי ואחרים), הציורים הרבים שתלה בביתו. אמנם, שיעור התגובות האמנותיות לביאליק גובר בישראל על כל נתונים אחרים בנושא יחסי שירה ואמנות, ובכל זאת, אין להקל, למשל, בהשפעתה הישירה והעקיפה של שירת אצ"ג על ראובן המוקדם (1923-1919), על יוסף זריצקי (1929: אקוורל בעקבות "באזני ילד אספר") ואפילו על קומץ מאיורי גוטמן ל"אור זרוע" של יעקב הורוביץ (1929). וגם במקרה אצ"ג נדגיש את עניינו של המשורר (רשם מחונן הוא עצמו[2]) באמנות החזותית וזאת כעורך "אלבטרוס", כפעיל בהכשרת אולמות מגדל-דוד לתצוגות אמנות (1920 ואילך) ועוד.[3]