Archive for ‘אמנות וספרות’

פברואר 20, 2019

שובו של יוריק

                           

בחדר-העבודה שלי, שהוא ספרייתי, אני שומר שני פסלים יצוקים גבס: האחד הוא פסלון גולגולת המונחת על ספר; השני הוא פסל של שימפנזה יושבת על ערימת ספרים ("דרווין", חרוט על אחד מהם) ומהרהרת, תוך שמתבוננת בגולגולת שבידה. ספרים וגולגולות: תבוסת החוכמה, מפלת התרבות. כי מה דינה של הרוח המגביהה עוף, אם לא לכלות ולהירקב באדמה. או שלא?

 

אנחנו נמצאים במערכה חמישית, תמונה א', של "המלט": צמד קברנים, מעדרים בידיהם, חופרים קבר. לכאן מגיעים המלט וידידו, הורציו, כאשר קברן א' מזמר ודולה גולגולת מהאדמה. זוהי גולגולת ראשונה מתוך שלוש שיידָלו בסצנה המפורסמת. האחת, כפי שמנחש המלט, אולי היא של נוכל כלשהו, או אולי מישהו מאנשי חצר המלכות; הגולגולת השנייה, ממשיך המלט לנחש, אולי היא של עורך-דין, או אולי של סוחר קרקעות; אך, הגולגולת השלישית היא המפורסמת מכולן והיא – כעדותו של קברן א' – של ליצן-החצר, יוריק, שנפח את נשמתו לפני 23 שנים. יוריק מתואר כ"ממזר משוגע", "נבל משוגע" ואדם בלתי צפוי בתוקפנותו (פעם, הוא שפך בקבוק יין על ראש הקברן). המלט מכיר היטב את יוריק; הוא זוכר כיצד נשא אותו הליצן אלפי פעמים על גבו בעודו תינוק, חיבקו ונישקו: "איפה עכשיו הבדיחות שלך? הדילוגים שלך, הפזמונים, ההברקות שהרימו את השולחן בשאגה? "[1]?, תוהה המלט ומהרהר גם בגולגולתו של אלכסנדר מוקדון, מלך כל-יכול שסופו כסופם של כל בני אנוש – ריקבון, רימה ותולעה.

 

בעבור שייקספיר, כבעבור אמנים בכלל, גולגולתו של יוריק היא המראָה בה משתקפת דמות גורלם הקיומי. כי לא מעט אמנים כמוהם כיוריק – אנשי מופע, "שוטים" חכמים, שטירוף וטמפרמנט ספונטאני אינם זרים להם. לכן, מעניינת שאלת נוכחותו של יוריק, או ביתר דיוק – גולגולתו של יוריק – באמנות הישראלית.

 

שלא כשכיחות הגבוהה של דימוי הגולגולת האנושית בתולדות האמנות (מסורת ה"וָאניטס" וה,מֶמֶנטו מוֹרי" של ציורי הטבע הדומם ההולנדיים, למשל), כולל הגולגולת האנאמורפית המפורסמת של הנס הולביין ("השגרירים", 1533, ציור שקוּשר, בין השאר, גם ל"המלט" של שייקספיר[2]) וכלה בגולגולת היהלומים של דמיאן הרסט מ- 2007, דימוי הגולגולת האנושית אינו פופולארי במיוחד באמנות הישראלית. רשימה נדיבה שרשמתי לעצמי בנושא זה העלתה בקושי כחמישה-עשר מקרים, בהם כמה שוליים ביותר, כמעט כולם אינם חורגים מהסמליות המתבקשת של מוות או אבל או אסון או אימה. וראו, למשל, את ציור-האסמבלאז' של הגולגולת שצייר יגאל תומרקין ב- 1963; או הגולגולות של ה"יצחקים" שצוירו בסדרת "עמק הבכא" של קדישמן (שנות ה- 90); או ציור השמן ועלי-זהב של יהושע בורקובסקי מ- 1989, בו מיוצגת הגולגולת במרכז רבוע שחור, שמשני עבריו משטחי זהב ומתחתיו משטח אניגמטי בסגול כהה; או ציור השמן "איזון מושלם" של יצחק ליבנה (2007) ובו עלמה מבצעת בדירתה תרגיל התעמלות תוך הישענות על גולגולת; או הגולגולת בראש המיצב "קשת-חום", שהציג אורי ניר ב- 2012 במוזיאון רוקפלר" בירושלים (ושעליו הרחבנו ב"מחסן" הנוכחי[2א]); "או פסל (בטון?) של ראש-הגבר המנושק על ידי גולגולת" – עבודתו של ארז ישראלי מ- 2012; או רישומי עיפרון רבים ורגישים מאד של גולגולות שרשם מני סָלָמָה לאורך עשרות השנים האחרונות; או אקוורל ורדרד נהדר של רחל רבינוביץ' מ- 2017 (אישה, ראשה גולגולת, מניפה מכחול מעל חמש גולגולות שלאורך זרועה האחרת); או ציור השמן המרתק שצייר רונן סימן-טוב ב- 2014 – "מדענית" המודדת גולגולת בסרגל; או פסל גולגולת (צילום מוגדל שהודפס על אלומיניום ונחתך) עם שני וורדים שיצרה להלי פרילינג ב- 2018 ("שאריות של קטסטרופה", הבהירה האמנית הצעירה את דימוייה המורבידיים). לא הרבה יותר.

 

שני אמנים ישראליים בלבד, ככל הידוע לי, נדרשו לגולגולתו של יוריק, ליצן-החצר. האחד הוא לארי אברמסון ב- 1989; השנייה היא מאיה אטון בין 2012-2007. ככלל, דומני שרק מיכל נאמן נדרשה באמנות הישראלית ל"המלט" (לצד הידרשויותיה ל"מקבת" ו"הסערה"), בין ברישום עט ועיפרון מ- 1974 ("המלט:/ המלך:") ובין בשני ציורי שמן ומסקינגטייפ מ- 2014, "אני הוא רוח אביך" ו"עצור, אשליה!"), אף כי לא טיפלה ביוריק ובגולגולתו. ויצוין גם הציטוט שהביאה תמר גטר מ"כטוב בעיניכם" בציורה מ- 1991, "Mandatory Painting".

 

בשנת 1989 עלה נושא ה"ואניטס" בציוריו של לארי אברמסון. ברוח המסר הפרוטסטנטי-אמנותי של "זכור את המוות", הנוקט (בין השאר) בדימוי הגולגולת, צייר אברמסון את סדרת ציורי "הבל" (שלא שכחו גם את רצח הבל בידי אחיו, קין) כסדרת ריבועים שחורים שבמרכזם אחוריה של גולגולת בגוון צהבהב. לא צד העיניים, צד המבט (ולוּ גם רק חורי עיניים ריקות), כי אם הצד האחורי, האטום והעיוור. יוזכר גם רישום מ- 1989, בו נראית גולגולת (הפעם, "עיניה" אלינו) מונחת על ריבוע ומקודקודה מתנשא מבנה רעוע-רופף של קרשים וחרמש-ירח, מאותם מבנים אברמסוניים המתעקשים על אנכיות בכל מחיר. אך, הדגש בסדרת "הבל" הוא על המפגש בין הגולגולת לבין הריבוע השחור, אותו מסמן מודרניסטי (קזימיר מאלביץ', 2015) אולטימטיבי ומאתגר של סוגיית סוף הציור ותחייתו. במכתב שכתב אברמסון לארתורו שוורץ ב- 1994 (בהקשר לאוסף שרכש שוורץ למוזיאון ישראל ובו סדרת "הבל") סיפר:

"במאי 1989 […] הפך המוות בבת אחת ממטפורה פילוסופית לממשות מצמררת: אמי חלתה קשות ולקתה בשיתוק בכל גופה […]. כעבור זמן-מה, כשחזרתי לסטודיו, לקחתי קבוצה של כעשרים בדי ציור קטנים, ריבועיים ושחורים, וציירתי שוב ושוב גולגולת אדם על כל אחד ואחד מהם. […] הגולגולת שעל פיה ציירתי הייתה ברשות משפחתי מזה שנים אחדות, עזר אנטומי שכונה בשם 'יוריק' בפי דורות של סטודנטים לרפואה. בסטודיו נדמה היה לי שגם הגולגולת הפכה ל'ריבוע שחור'. נוכחותה החזותית קראה תגר על העין באותה אטימות דחוסה והיעדרות אילמת, כשרק הזיכרון של המלאות שהייתה מרחפת ברקע כרוח-רפאים […]. השימוש בריבוע השחור כמצע לגולגולת היה ניסיון להתמודד עם שני האיקונות ה'מתות' האלה ברגע הריקנות הגדולה ביותר שלהן…"[3]

 

אם כן, הגולגולת בציורי "הבל" היא, בעקיפין, גולגולתו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". ב- 2001, בספרו של שוורץ, "אהבה ממבט ראשון", משמש המכתב הנ"ל של אברמסון, כולל הייחוס ליוריק, כבסיס לפרשנותו של האספן, שתרם את תובנתו האחרת:

"בספרות ובאיקונוגרפיה המערביות מייצגת הגולגולת את סופיות האדם, אך למחשבה האזוטרית גישה שונה למדי. הגולגולת היא האבר הנשמר יותר מכל לאחר שהגופה נהרסה בידי הזמן והאלמנטים, ולפיכך הפכה לסמל ההמשכיות של החיים והמחשבה. בספרות האלכימית מסמלת הגולגולת את השלב הראשון של התהליך האלכימי (ה"ניגרֶדוֹ"), ובאלכימיה הסַבּיאנית [ענף מוסלמי מוקדם של האלכימיה/ג.ע] היא כלי-הקיבול בתהליך הההשתנוּת והיא מוקבלת למוח (האבן שאינה אבן), ובהתאם, מוקבלת ל'אבן-הפילוסוף' המבטיחה חיי נצח למי שיגלה אותה. בהקשרים אלה, הגולגולת המופיעה בשלושה-עשר (עוד סמל אמביוולנטי של מוות ותחייה) מתוך עשרים בדי הציור מאבדת את ההילה המורבידית שלה והופכת לאות משמח."[4]

 

הנה כי כן, פרשנותו האלכימית של ארתורו שוורץ, המזהה את הגולגולת עם החוכמה, מאוששת את הקשר בין דימוי הגולגולת בציורי לארי אברמסון לבין דמותו של יוריק, ליצן-החצר מ"המלט". כי, לא פחות ממרכזיותו של נושא המוות בסצנה א' של מערכה חמישית, העלאת זיכרו של יוריק מחברת אותנו לדמות המייצגת חוכמה עילאית במסווה השוטה. הייתי מרחיק לכת וטוען, שיוריק הוא אברמסון, האמן שקיבל על עצמו במודע את תפקיד ה"טיפש כמו צייר" על מנת להאיר ברוב-תבונה את התבוננותנו.[5]

 

read more »

ינואר 30, 2019

אוסף האמנות של עמוס עוז

                     אוסף האמנות של עמוס עוז

 

על מעמד הציור, הפיסול והצילום בספרי עמוס עוז יש לכתוב דוקטורט, לא מאמר ל"מחסן". לפיכך, ארשה לעצמי להתייחס לשלושה ספרים בלבד של הסופר המצוין הזה, שפסגותיו מאפילות על עמקיו. אוותר על סדר כרונולוגי, ואתחיל דווקא ב"מנוחה נכונה", רומן שראה אור ב- 1982 והוא מפליא לבטא כבר אז את שקיעת תנועת העבודה ואת התהום האורבת לתנועה הקיבוצית. אך, בנוסח ה"עמוס עוֹזי" המוּכּר, העלילה נסבה סביב התשוקה הקיומית למרחקים, כמיהתו של יונתן ליפשיץ. והנה, מראשיתו, חלום היציאה אל המרחבים מסומל ברומן בציור. אף כלאה הקיומי של רעייתו, רימונה, מתומצת מלכתחילה בדמות ציור על עטיפת תקליט, שקנתה לעצמה בחנות חיפאית:

"ורימונה לעצמה דמתה תמיד ורק תקליט חדש קנתה לה בחנות על הר הכרמל, תקליט עם עטיפה שעליה היה מצויר לוחם שחור ועירום מפלח ראם בחנית. בשפה האנגלית ובאותיות מעוצבות כמדורות של אש שחורה נכתבו על העטיפה המילים: 'קסמי צ'אד'."[1]

 

"קסמי צ'אד" , בבחינת פנטזיה ליבידית של מין ומוות, יפעילו גם את יוני העוזב את ביתו ואת קיבוצו ויוצא אל מסע ה"הגשמה" הגדול. אלא, שכיסופיו של יונתן-יוני אל החירות הממתינה לו-לכאורה מחוץ למקומו, מסומלים בציור אחר, תמונה התלויה בחדרם של יוני ורימונה, דימוי מרכזי שעליו חוזר עמוס עוז שלוש פעמים לאורך ספרו, בבחינת שלוש תחנות בהפרש של כמאה עמודים ויותר בין האחת לאחרת. הנה שלוש הגרסאות של תיאור הציור, ובל תחמיצו את ההבדלים הזעירים:

[1] "גם התמונה היחידה שבחדר הייתה שקטה. נראתה בה ציפור כהה נחה על גדר של לבִֵנים אדומות, ומבעד לצל ולערפל שבחלל הציור נקב בלי בושה קילוח אלכסוני של אור שמש, חצה כחנית-זהב באלכסון את הערפל ואת הצל והפריח בועת נוֹגה מסנוורת על פני לבֵנה אחת נדהמת שבקצה-הגדר, בתחתית התמונה, רחוק מן הציפור העייפה שמַקורה […] היה פעור מעט כבצימאון ואילו עיניה לא היו פקוחות."[2]

 

[2] "יש תמונה על הקיר מכל לכורסה הריקה: על גדר של לבֵנים אדומות נחה ציפור. כהה. צל ערפל בחלל התמונה, לא של דמדומים אלא מעין רטיבות. אבל קרן שמש אלכסונית חוצה כמו חנית ממורטת את הערפל והצל. והיא מדליקה בועת נוֹגה כמעט מסנוורת על-פני איזו לבֵנה המומה בקצה הגדר, בתחתית התמונה, הרחק מן הציפור העייפה אשר מַקורה […] היה פעור כבצימאון. ועיניה עצומות."[3]

 

[3] "ציפור על גדר. הגדר בנויה לבֵנים אדומות. הציפור היא תמוהה, לא מכאן: מין פסיון? אווז-בר? צל ערפל ממלא את חלל התמונה, מעין רטיבות סגרירית. אבל כמו חץ ממורט מפלחת קרן שמש באלכסון את הצל ואת הערפל ומדליקה בועת נוֹגה יוקדת על-פני לבֵנה אחת, המומה, בקצה הגדר בתחתית התמונה הרחק מן הציפור אשר מַקורה […] פעור כבצימאון. ועיניה עצומות."[4]

 

זהו הציור האחד והיחיד התלוי בחדרם של יוני ורימונה (ומאוחר יותר, אף חדרו של הדייר החדש, עזריה). "תמונה שקטה" מעל לכורסה ריקה. הכורסה ריקה כי כאן אין יושבים. כאן יוצאים אל מרחבי אין-קץ, אל "קסמי צ'אד". בשקט, בשתיקה שאינה יכולה להיתרגם למסכת ארוגה היטב של היגדים, אך שתיקה שמענָה את נשמת יוני. כי יוני כמוהו כציפור שבתמונה: כהה, עייפה, צמאה, עיניה עצומות. הציפור אולי תשושה וצמאה ממסעה הארוך, אך יוני צמא אל המרחקים, עייפותו היא עייפות חיי הכלא הקיומי בו הוא נתון, ו"כהותו" היא אפלת נפשו. יוני הוא הציפור התמוהה, ציפור לא מכאן. כאותו עוף נודד (מאפריקה וחזרה? צ'אד, אולי?). ואפשר שאזכורו של אווז-הבר מרמז גם על הטרגדיה האיבסנית הנושאת שם זה.

 

כל עוד לא יפרוש יוני כנפיו וימריא אל גלי הרוח, ימשיך קיומו להיות זה של "צל וערפל" או "צל-ערפל", או "מעין רטיבות" שהיא "מעין רטיבות סגרירית". אפשר, שזהו גם הסגריר הממתין ליוני עם שובו מנדודיו. כי זהו סגריר חייו המעונים של יוני, אותה כהות המתבררת לנו עתה כמיזוג של ערפל ושל צל, דהיינו של אי-ראייה צלולה. כל זאת בניגוד לאותה קרן-אור, ש"מפלחת" כאלכסון "כחנית זהב", או "כמו חנית ממורטת", או כ"חץ" (עודנו באפריקה…) ומציתה בועה של אור על לבנה אדומה אחת מהלבנים האדומות של הגדר, עליה נחה הציפור. קרן האור כקרן תקוות החירות שתפלח את כותל כלאו של יוני. והרי זוהי אותה החנית מעטיפת התקליט של רימונה: חניתו של הלוחם השחור והעירום המפלח ראם. הנה נפגשו שתי התמונות. הנה צ'אד של ציור הציפור. הגדר האדומה היא המחסום הכולא את יוני במשפחתו, חבריו, קיבוצו, ארצו. חנית האור היא האות ליציאה אל הדרור ההיולי, האטאביסטי.

 

קשה להפריז אפוא בחשיבות הציור התלוי בבית יוני ורימונה, כשם שקשה להפריז בחשיבות הפסל המוצב בבקתתם של סטפה ופומרנץ, שם בפולין של 1939, בתחילת הרומן "לגעת במים, לגעת ברוח" (נכתב ב- 1972, פורסם ב- 1974). פעם נוספת, הכיסופים אל "ארץ חמדת אבות תתגשמנה בה כל התקוות", או "ארץ בה אביב ינווה עולמים". ופעם נוספת, יצירת אמנות אקזוטית המסמלת כיסופים אלה:

"על השידה בסטודיו עמד רזה וגבוה לוחם אפריקאי מגולף בעץ וצבוע בצבעי מלחמה. נדמה היה שהלוחם הזה נדרך לזנק, יומם ולילה מאיים היה בזכרותו הכבירה, הזועפת, על נערת-חן דקה ורודה ועירומה בציור מאת מאטיס על הקיר הנגדי."[5]

או:

"דרוך וזועף על השידה לוחם אפריקאי מגולף בעץ ומשוח בצבעי המלחמה. יומם ולילה מאיים ההוא הזה בזכרותו הכבירה, הגרוטסקית, על הנערה המבוהלת בתמונת מאטיס. ומלמעלה, חרישי עד להפליא, משקיף ראש הדוב. עיני זכוכית קולטות דומם את להבת הנר ומחזירות גצים בורקים."[6]

 

אם כן, פסל עץ אפריקאי מול רפרודוקציה של דמות נערה עירומה של אנרי מאטיס, וכמו כן – פוחלץ ראש-דוב. קשה לדעת לאיזה עירום של מאטיס כיוון עמוס עוז (וספק אם בכלל צייר מאטיס "נערה מבוהלת"). מה שברור הוא, שהסופר הרכיב דרמה של ארוס מאיים מדמות לוחם אפריקאי (הד ברור לצייד הראם מצ'אד ברומן הקודם) כנגד נערה אירופית ענוגה ופגיעה. פעם נוספת, יצירת האמנות בבחינת ליבידו מודחק. ובנוסף לזה, פוחלץ ראש-הדוב, שאותו הכרנו, בעצם, כבר בפתח הרומן:

read more »

ספטמבר 20, 2018

בקרן פזית

A1.jpeg

 

 

 

[יומן פאריז (א): במטוס, בדרך לפאריז]

 

בדומה לרבים, גם אני נשאבתי לתוך "היה הייתה" של יעל נאמן. לאו דווקא בזכות איכויות ספרותיות, כמו בכוח ההיקסמות מדמותה החידתית והכריזמטית של הגיבורה הנעדרת-נוכחת, פזית, ובזכות המפגש האינטימי-משהו עם לא מעט מבנות ובני דורי, צעירים ממני בשנתיים-שלוש בלבד. רבים מהם מוכרים לי אישית, אם יותר ואם פחות, ועדויותיהם השזורות בספר לכל אורכו היו לי כפגישה, שאיננה מתאפשרת במציאות מסיבות מגוונות.

 

אך, ברצוני להתפעל ממשהו אחר – מהדימוי שבחרה המעצבת, מיכל סהר, לעטיפת הספר: עבודה בשם "פינה", שיצר נחום טבת ב- 1974: הצבה מינימליסטית של שני לוחות דיקט, צבועים לבן, על גבי שלושה כיסאות היוצרים יחד זווית פינתית (העונה ומשלימה את הזווית הפינתית של האולם ובזאת מדמה ריבוע). צמד לוחות דקים, האחד מכסה במעט על רעהו בקרן המפגש, עת השניים מקשרים בין שלושה כיסאות ריקים, שניים מהם צופים זה מול זה והשלישי צופה בשניים מהצד. עבודה מוקדמת וידועה של טבת, אחת מסדרת מיצבים שהציג ב- 74 בגלריה "הקיבוץ" בתל אביב ובגלריה "שרה גילת" בירושלים.

 

איני יודע אם היה זה, אכן, רעיונה של מיכל סהר, או של מחברת הספר, או של מי מהמרואיינים שקרובים/קרובות לליבת האמנות הישראלית של שנות ה- 80-70. אני יכול לנחש מי, אבל מה הטעם. כך או אחרת, אף עצם הבחירה בנחום טבת, יליד 1945, כמו משלימה את המפגש עם דור ועם אמנות תל אביבית, שרוחה נושבת-משהו בין שורות הספר.

 

"פינה" של טבת קולעת בעדינות ובתחכום רב למהותו של "היה הייתה": "פינה" – כמפגש חללי, שהוא בעצם הזמנה למפגש מבלי להפגיש בין המוזמנים, כאשר כל שמקשר בין כיסאותיהם הריקים הוא צמד לוחות ריקים ולבנים, ומעלל לכל – האחדה של הַחְסָרָה. וזו שחָסֵרה, זו שרוקנה את הווייתה הגופנית ללא לאות, היא, כמובן, פזית. העבודה הזו של טבת כל-כולה אינות, כל-כולה היעדרות, כל-כולה אֵבֶל. מעולם לא חשבתי כך על היצירה הזאת, אבל עטיפת "היה הייתה" הטעינה את "דלות החומר" של טבת במלאות קיומית במו ריקנותה הרדיקלית, וגם אם לא זו הייתה כוונת האמן, יצירתו גדלה בזכות ההקשר הנדון.

 

שני לבידים לבנים שותפים לזווית ישיבה, היוצרת תחליף של ספה פינתית, אך ספה ספרטנית מאד, מתאכזרת לעצמה, כזו שחפה מכל שמץ של אי-אמת. שלפנינו אמת החומר והצורה הפשוטים והטהורים ביותר. אמת גלויה ומסתירה בה בעת. כמו פזית. שני הלבידים הלבנים: אם ספה, כי אז מיטה, כי אז מיטת בית-חולים, כי אז קבר. שניים כה חשופים, ובה בעת, מסתירים-משהו זה את זה, מסגירים דואליות של הדומה-שונה (שנחום טבת יידרש לה לא פעם בעבודותיו), כזו שעשויה להדהד בקוראי "היה הייתה" את הדואליות הגדולה ששלטה בפזית – צחוקה המתגלגל במקביל לפלירט המתמשך שניהלה עם המוות; או נדיבות-לב נדירה לצד התעמרות בידידיה-אוהביה; התקרבות והתרחקות.

 

והכיסאות הריקים. את הכיסא הריק ככיסא-אֵבל אנחנו מכירים היטב עוד מאז תערוכת "הכיסא הריק" שמוטי עומר אצר ב- 1991 בגלריה של אוניברסיטת תל אביב. עתה, שלושה הכיסאות הם שלושה אבלים המייצגים – ביחד ולחוד – את עשרות האבלים המרכיבים את תחקיר-העומק של יעל נאמן. אם "היה הייתה" הוא טקס אחד ארוך של העלאת רוח, הרי ש"פינה" של טבת הוא התפאורה לטקס.

 

הזווית החדה של "פינה": משהו חמור, לא רך, דוקרני-כלשהו (בגרסה של עטיפת הספר, איננו רואים את פינת האולם המשלימה ריבוע, שהיה מרכך כלשהו את זווית הכיסאות), משהו שמכין אותנו לקראת הפגישה עם אישיותה המסוכסכת של פזית. והפרוביזוריות של ההצבה: שום דבר אינו ממוסמר, שום דבר אינו מודבק או מחוזק. הכול רופף, זמני, ארעי, כחיי אדם, כחיי פזית.

 

אין ספק: בחירה נהדרת של דימוי עטיפה, שמשוכפל באמצעות תעתיק תצלום-הפסל, רישום שרשמה אירית חמו ב- 2000 (ואני מודה ליואב ויינפלד, שהאיר עיניי בנקודה זו) כמו הדהד את ההעתקות שפזית נהגה להעתיק מספרות-מופת. כמו זיכרון דהוי (בבואה דבבואה דבבואה) של מקור. וגווני העטיפה: רקע התכלת עם טיפוגרפיה באדום: שכלתנות תכולה ויצר לוהט, עוד שניות-יסוד של פזית. וככלל, שוב, פשטות העיצוב, הצמצום, האיפוק, שפזית הייתה חותמת עליהם בשתי ידיה, ואם לא היא, כי אז לבטח היו חותמים כמה מהאוצרים והיוצרים הידועים המופיעים לאורך הספר.

 

נכון, מאד לא מהממת עטיפת הספר. משהו בה פרוזאי, מסרב לפתות, שומר על ריחוק. אך, מבט שני מגלה בה את העומק והחוכמה. כעומק וכחוכמה של פזית.

 

 

אפריל 1, 2018

"…והאמן איוב הוא!"

                         "…והאמן איוב הוא!"[1]

                           האקספרסיוניזם המסתתר 1924-1919

 

פעם נוספת תובעת מאיתנו הספרות העברית לערוך תיקוני גבול במפת האמנות שלנו. מאזור הדמדומים של שחר המודרנה הארצישראלית מבקיעה אלינו הספרות העברית בתביעה נחרצת: אקספרסיוניזם! וקולה עז, נסחף-סוחף בפאתוס השירה ובזעקת הסבל. הדי הקול הזה נראו היטב בהצגות התיאטרון העברי, בין ב"הבימה" שבטרם הגעתה ארצה ובין בתא"י וב"אוהל" של שנות ה- 20.[2] זהו אפוא קולם של במאים, תפאורנים (ציירים) ומחזאים (מי.ל.פרץ ועד ה.לייוויק) שחָברו למשוררים בדרמה המטאפיזית של מארה קיומית. "והמשורר איוב הוא!", קרא אברהם שלונסקי ב- 1925. אז כבר הייתה זו קריאת הברבור לשירת איוב, ישו, קין, אשר מאז 1919 גדשו את דפיהם של אורי צבי גרינברג, איציק מאנגר, יצחק למדן, שלום אש, דוד שמעוני, משוררים היושבים בארץ ישראל, וינה, ברלין, ורשה, צ'רנוביץ ועוד. משירתם הנכתבת מכל עבר בקעו קולות הייסורים, החרדה והאופל, ממליכים את מפיסטו והשטן על פני קיום אנושי נמק. משקעי מלחמת העולם הראשונה ומשקעי הפוגרומים של 1919 הבשילו לנזיד מר עד מאד.

 

השנים 1924-1923 הביא לשיאה את הצעקה הפיוטית העברית: ב- 1924 כתב אצ"ג את שירי "אימה גדולה וירח" ובהם קרא:

"שאו אישים אפילו בגולגולת – מתים!

אבוי – לי ואוי – לי, בגולגולות – מתים!

 

"שימו לב אל האדם, כי הֵמַָר לו כה מפיסתופל

כי מחק את שם ההוויה מלוח הטוהר

כי פתח שערי תהומות וגוף אדם נמוג."

 

וב- 1924 פרסם שלונסקי את הפואמה "דווי" ובה המליך את איוב – קברניט שחור של ספינת מתים שחורה – על חלכאים ונדכאים, מוכי צרעת ורקובי אף:

"אֵי מזה פצע גדול – ונורא

אשר אֵי לזה צרוע עתיק – ונשגב

יזוב, יזוב הדם השחור הלזה.

צרעת, אלוהים!

ואֵיכה אל שעריך אתדפק?"

 

ב- 1923 כתב יצחק למדן את "מסדה" (הפואמה פורסמה ב- 1927): "צא, צא, הִגָלה, מנצח סימפוניית הדמים!", כתב המשורר בעודו טובל טליתות מעונים בדם, מוריד מסך אדום על מערכה אחרונה ומצית מוקד-הבדלה גדול על משכנות ישראל. באותה שנה ממש כתב דוד שמעוני את הפואמה "אשת איוב" ובה קובלנת אינסוף של האם השכולה:

"אלוהים! בנַי אייַם

מגדול ועד קטן?

או אולי אינך קיים, וקיים רק השטן?!"

 

ובאותם ימים כותב איציק מאנגר בשירו, "הנביא":

"אני הנביא שאיבד בנתיבו בלכתו אליכם, את דבר אלוהיו.

ונכלם יעמוד בנתיב הרחב

ובשבעה עיצבונות יעטוף את גופו.

[…] על מנוחַ נצחי של תבל – אַת הרוח,

סימבול של טעות את ושל נדודים.

הניחיני לשתות מי-שיחור מכדים

לנודד חסר אוהל כמותךָ ופרוע…"

 

את דיוקנו של איציק מאנגר זה, עטור ליל וזוהר, יעצב יעקב אייזנשר (שלמד אמנות בווינה) ב- 1924, בעודו מקורב בצ'רנוביץ לחוג האידישאי וכשהוא נוקט בחיתוכי עץ אקספרסיוניסטיים דרמטיים.

 

ציירי ארץ ישראל ו/או ציירים יהודיים שיעלו בעתיד לארץ ישראל ו/או ציירים ארצישראליים השוהים זמנית באירופה – לא נשארו אדישים לגל האפוקליפטי הזה של שירה אקספרסיוניסטית יהודית. אלה הקשורים למרכזי התרבות המרכז-אירופיים ביטאו הזדהות גדולה עם הגל, בין בכתב ובין בציור. אנו מתמקדים בשנים 1924-1919. אנו מבקשים להצביע על פרק מודרניסטי קיים, אשר משום-מה טושטש בזיכרון ההיסטורי של האמנות הישראלית המוקדמת. אנו אומרים: בין "בצלאל" האקדמי-יוגנדשטילי לבין הפוסט-קוביזמים הממותנים של 1929-1925 ("המורדים") מסתתר לו פרק-ביניים מרתק (אמורפי ככל שהינו). להבדיל מעולי רוסיה ואוקראינה, המגיעים מאז 1919 בעלייה השלישית ונושאים עמם הדים קונסטרוקטיביסטיים (ליטבינובסקי, אל-חנני, קונסנטינובסקי וכו'), שיתגלו בתערוכות לא לפני 1925, ידעה האמנות הארצישראלית המורחבת את האקספרסיוניזם של הפאתוס, הדתיות האפלה והכאב. זו אמנותם של הבאים מגרמניה (מוקדי, שלזינגר), אוסטריה (קראקוור), עולי רומניה (ראובן, אייזנשר) ופולין (טננבאום); זוהי האמנות של היושבים זמנית במינכן (פלדי), בווינה (גוטמן), בברלין (שטיינהרדט, בודקו), בדרזדן (סימה), בקניגסברג (ש.סבא). בהכרח, אמנות ארצישראלית בחלקה, שאין להפרידה – לא בגופה ולא ברוחה – מאמנות יהודית מרכז-אירופית.

 

אנו מציעים אפוא לערוך את פרקי היסוד של האמנות הארצישראלית המוקדמת מחדש, כך: א. "בצלאל", ב. אקספרסיוניזם, ג. קוביזם ממותן. האקספרסיוניזם כפרק-ביניים, פיגורטיבי – ספרותי, יהודי בתכניו, ובתור שכזה, מרכך את הניגוד הדיאלקטי המר בין "בצלאל" הספרותי-יהודי לבין הפורמליזם הפוסט-קוביסטי. הן רק כך נבין את השפעתו הגדולה של ראובן רובין, השב ארצה מרומניה ב- 1923, נושא באמתחתו ציור אקספרסיוניסטי-דתי ומדפיס ב- 1923 את תריסר חיתוכי העץ האקספרסיוניסטיים שלו, "מבקשי אלוהים". מנֵיה ובֵיה, תאשר המגמה הנדונה – על ריבוי חיתוכי העץ שבה, חוב גדול של האמנות הישראלית לחיתוך העץ האקספרסיוניסטי, ולא בכדי: השחור-לבן, הפציעה החדה באורגאניות העץ – אלה הלמו את הזעקה האישית-מטאפיזית של אמנינו הנדונים. ראובן, אשר אף כתב שירים באותה עת ופרסמם בכתב-העת האידי "דאס ליכט" (האור), חשף את ייסוריו בחלד מקולל:

"הארץ היא – מת

בר-מינן, שחור

יעטנה צללי ליל.

השחקים ירעפו פנינים ודמעות.

הכוכבים –

נרות דלוקים

למראשות זה המת…" (מתוך "לילה". תרגום: ש.שנהור)

 

במכתביו שב ראובן והזדהה עם ייסורי ישו הצלוב. בסדרת "מבקשי אלוהים" כלל פיגורה משיחית הנוסקת אל לב הליל נקובת ידיים כישו ומוכתמת במצחה כקין או כגולם (ל"הגולם" של ליוויק תפקיד חשוב בסיפורנו). בחיתוך עץ נדיר של ראובן, "סינתזה" (1923), שטה סירת משוטים עם חותר שחור על פני שדות מוכי אסון, לצד סוסים נמלטים בדהרה, שעה שראשו של ראובן מגיח בקדמת ההדפס ופניו אומרות דאגה וייאוש.[3]

 

אלא, שראובן לא היה בודד בנדודי מכאוביו. עוד ב- 1910 הגיע לירושלים מווינה בחור צעיר – מוניה, משה הררי, אחיו של המשורר האידי, מלך ראוויטש, ודודו של יוסל ברגנר. הררי למד זמן קצר ב"בצלאל", עבד כחלוץ בגליל, שב לווינה וב- 1921 שם קץ לחייו. בכתביו מצאנו: "בן-אדם: הנך כאוד מבלח בחללו הירוק של העולם." (1912) שנה לאחר מכן, כתב על ספינת הקיום המופקרת "לתהומות עוטי ערפילים מסתוריים, לאין-סוף הים, למעמקי ההוויה-החידלון." בסגנון ניטשיאני מובהק (של "כה אמר זרתוסטרא") שב משה הררי והתבטא אודות ההוויה של הבדידות והכאב. הוא תמצת את הקיום כאולם שטוף קרני שמש שבהרותיה נראות כמתים קפואים, "עיניהם מבוהלות, פיותיהם פעורים ואילמים. האולם כולו תהיה, קיפאון ושממון." (1914) שנתיים לאחר מכן הצהיר: "הנני בנו של האדם העוזב ברצונו את גן עדנו." ולא לחינם נזקק בכתביו לספר "איוב". בין הציורים שנותרו בעיזבונו בולטים דיוקנאות עצמיים בצבעי שמן ובעיפרון: אקסטאטיים, מעונים, נושאים הדי ואן-גוך ואגון שילה.

 

מגמת "…והאמן איוב הוא!" מחזירה אותנו שוב ושוב לאיוב. חיתוכי עץ ותחריטים של יעקב שטיינהרדט בנושא זה נוצרו מאז 1913 ו- 1918 והם מפגישים אותנו עם דמותו הנמקה-חרוכה של איוב, ישיש כחוש כזרד יבש, לרקע עיר גרמנית-גותית העולה בלהבות. כאחד ממייסדי התנועה האקספרסיוניסטית, "הפאתטיים" (1912), התמחה אז שטיינהרדט בתיאורים אפוקליפטיים ובדפורמציות טראגיות של דמות האדם. ב- 1919 יצר שלום זיגפריד סבא בברלין את תשעת תחריטי "ייסורים" ((Passionen ובהם דחס גופות-אדם שתויים, חולניים, מכים ומוכים. השפעת האקספרסיוניזם האכזרי של מקס בקמן ("גורל", 1918) מורגשת בתחריטים אלה, בהם סבך הגווים הכחושים המענים-מעונים מעלה בצופה תחושת גיהינום קיומי.

 

read more »

פברואר 25, 2018

הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו

                 הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו

                                     (ממכתב פרטי)

 

האם זוכר אתה, חביבי, ממה שנדברנו כמה פעמים על דבר מקומו של היישוב הארץ-ישראלי הנוכחי באמנותנו היפה? אני, כמדומני, יכול להתייחס לשאלה אמנותית זו של הז'אנר הארץ-ישראלי כאיש מן הצד. כשאני שומע אמן אחד מחברינו אומר לשני: 'יצירתך החדשה היא מחיי ארץ ישראל?', מתעוררת איזו הרגשה מלגלגת בתוכי: כאילו יצירת האמנות זהו איזה דבר חיצוני, כביכול, ולא דבר פנימי, גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם בתוך יחסי וגוני זמן ידוע וסביבה ידועה. אין חפץ להאריך. ואולם מה דעתך? כמדומני, שלא טעיתי הרבה באמרי לך, שעד עתה אין מקום בעצם לז'אנר מחיי פלשתינה.

 

                               *

הפרפראזה הזו על פתיחת מאמרו הנודע של י.ח.ברנר (הנושא את כותרת המאמר הנוכחי), שפורסם ב- 1911 ב"הפועל הצעיר", היא, כמובן, לא יותר מאשר פנטזיה גרוטסקית בשנת 2018. כי מעולם לא הייתה האמנות הישראלית רחוקה מ"ז'אנר ארץ-ישראלי" כפי שהינה בעשורים האחרונים. טענתו של ברנר בזכות "גילוי החיים הפנימיים" וכנגד יומרת ייצוגו הספרותי של הכפר העברי, ההווי הארץ-ישראלי, שלא לומר ייצוג התחייה הלאומית – קובלנה זו הולמת, לכל היותר, את הביקורת שהטיחו אמנים ומבקרים ארצישראליים בשנות ה- 30 של המאה הקודמת כנגד ייצוגי חלוצים הרואיים, פלחים ערביים מונומנטאליים ונופים מזרחיים חושניים ואידיליים בציור הארצישראלי משנות ה- 20 – ראובן, גוטמן, פלדי, מ.שמי וכיו"ב. על פי רוב, כזכור, היו אלה אותם אמנים הם עצמם שיצאו חוצץ נגד ציורם מהעשור הקודם. עתה, הם המירו את ייצוג האידיאליזציה ההתיישבותית לטובת ציורים אקספרסיוניסטיים מתונים, מאוכלסים בדמויות ותפנימים אפלוליים, נוגים, צבועים במכחול סוער ודשן ובגוון לוהט.

 

ברנר הקדים את האמנים הללו בעשרים שנה, ולו מהסיבה הפשוטה שהציור הארצישראלי נולד, למעשה, לא לפני 1923 (שנת הגירתם ארצה של ראובן רובין ויוסף זריצקי), גם אם לא נשכח את "בצלאל" (שאותו  ברנר תיעב),.

 

"ז'אנר ארץ-ישראלי"? כתבתי פה פעם, ב- 2015, על ציור נוף "ארצישראליים"[1], ז'אנר מוכר משנות ה- 40-30 של המאה ה- 20, כלומר סוג ציור שהמשיך לפרוח במקביל למגמה האל-מקומית של הציור המקומי שברוח "האסכולה היהודית של פאריז":

"הנוסחה: 'ציונות – נוף ארצישראלי – אמנות ארצישראלית' ענתה, אכן, לרעיון הרומנטי הישן, זה של ה- Heimat (מולדת?), אותה ברית הזכורה בגרמניה בין לאומיות והנוף הכפרי הגרמני. הנה כי כן, לאורך שנות ה- 30 וה- 40, ודווקא לרקע הנהייה של אמני ארץ-ישראל לפאריז בשנות ה- 30, ייחס השיח האמנותי המקומי ייעוד לייחודה של האמנות הארצישראלית, וזאת בזכות היות האמנות היהודית בעלת קרקע לאומית. כזו הייתה עמדתם המפורשת של מבקר האמנות, חיים גמזו, ושל גבריאל טלפיר, עורך 'גזית', שסברו, שדווקא ההשפעה הצרפתית מאשרת ברית ארצישראלית של אדם וטבע מקומי."

 

האמת ההיסטורית היא, ש"הז'אנר הארץ-ישראלי" נָשף בעורפה של האמנות הישראלית לכל אורך דרכה. גם כשפרצה בעוז ב- 1948 מגמת ההפשטה, היו מי ששמרו אמונים לנוף ולהווי המקומיים ("דור תש"ח", "הריאליזם החברתי", "קבוצת העשרה"), ואפילו בשנות השיא של האוונגרד הניו-יורקי בישראל – שנות ה- 70 – היו כאלה שהעלו על נס את המקומי (קבוצת "אקלים"). מלחמת התרבות בין המקומי לבין האוניברסאלי או הקוסמופוליטי לא חדלה פה לרגע, ויודעי החן אף יאתרו אותה בתוך המחנות האוונגרדיים הם עצמם.

 

ברנר שם את האצבע על שורש העניין: הברית בין "הז'אנר הארץ-ישראלי" לבין הציונות:

"רוב הכתבים מארץ-ישראל […] אינם נכתבים אלא מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית. […] כולם 'ציוניים' במובן הצר של המילה…"[2]

 

ואכן, כל עוד התקיימה ברית סמויה או גלויה בין אמנים ישראליים לבין האידיאולוגיה הציונית, הולידה ברית זו את "הז'אנר הארץ-ישראלי", על גילויו השונים.

 

הברית הזו עדיין שרירה פה ושם במחוזותינו – ולאו דווקא בחוגי הימין – והיא, אמנם, מייצרת יצירות הממשיכות בדרכים שונות במסורת הסוגה הנדונה: וראו ציורי הנוף של מיכאל קובנר, אלון פורת, אילן ברוך, דבי קמפבל, משה קסירר ואחרים).

 

אך, הרושם המצטבר הוא, שהשבר הציוני בחלק ניכר של החברה הישראלית בעשרות השנים האחרונות, ועמו תחושת ניכור או היבדלות של אמנים (ואנשי תיאוריה…), צעירים יותר וצעירים פחות, מזיקה "ציונית" וקולקטיבית לטובת מרחב נפשי פרטי – שבר זה נשא עמו את סופו המר (נכון לעכשיו) של "הז'אנר הארץ-ישראלי". זאת, חרף התבססותו של היישוב הישראלי במהלך מאה השנים שחלפו מאז ביקורתו של ברנר, התבססות והתרחבות השומטות את הקרקע מיישום עכשווי של הביקורת הברנרית ונימוקיה:

"והיישוב הזה, אמור מה שתאמר, הן הוא לא רק חדש, צעיר, ותמול שנותיו עלי ארץ, אלא גם קטן, פעוט ונער יכתבו. […] עדיין אין קביעות וטיפוסיות."[3]

 

האם נסיק, לפיכך, את ניצחון "גילוי החיים הפנימיים והמהות שלהם" באמנות הישראלית? לא, לא בדיוק: שכן, לא זו בלבד שזכור לנו ניתוחו המזהיר של מנחם ברינקר ("עד הסמטה הטבריינית", 1990) את "הרטוריקה של הכנות" הברנרית (משמע, התחבולות הספרותיות המייצרות את ה"כנות"), אלא שהתפכחנו מ"מהויות" ומ"אותנטיות" ואנו יודעים, שכל "גילוי חיים פנימיים" אינו סותר "איזה דבר חיצוני" (בלשונו של ברנר במאמרו הנדון). עידן האמנות הגלובליסטית, עידננו, הוא מרחב של אינספור מונאדות אינדיבידואליות, נעולות בתוככי תדמיותיהן (דוגמת ציוריהם של זמיר שץ ובלה וולובניק – שניים המציגים כרגע ב"רוזנפלד" ציורים הכלואים בסטודיו ומדגמנים תדמיות של מין וכוח). ברנר, אויבה המר של התדמית, היה סובל קשות לו היה חי כיום, וסביר שהיה מפרסם בבלוג שלו מאמר בשם "הז'אנר הגלובליסטי ואביזריהו".

 

                                 *

כי הן יודע אתה: מעת שנדפס אותו מכתב ביקשתי בכל כוחות-נפשי לעמוד ברשות-היחיד. הן, סוף-סוף, עבודה ממארת היא לכתוש לעולם מים במים. הן הכול, סוף-סוף, כבר נתברר לי כל כך. ינהג עולם כמנהגו…

 

*

זמן קצר לאחר השלמת המאמר הנוכחי, נזכרתי במי שהקדימה אותי בהתייחסות אמנותית-ישראלית-מודרנית למאמרו הנדון של י.ח.ברנר, וכוונתי לדלית מתתיהו במאמר שפרסמה בקטלוג תערוכתה הקבוצתית, "התלוש" (מוזיאון תל אביב, 2016). כאן הציעה האוצרת לראות באמני "דלות החומר", באופן בו הוצגו בידי שרה ברייטברג-סמל, אמני ז'אנר מקומי, תל אביבי, יציב לא מעט, וזאת חרף אפיוני ה"ז'אנר" הנדון במונחי הרעוע, הפרגמנטרי, הבלתי מגומר וכו'.[4]

 

 

 

[1] גדעון עפרת, "להיות אמן ארצישראלי", בתוך אתר המרשתת הנוכחי.

[2] יוסף חיים ברנר, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו", בתוך: "כל כתבי י.ח.ברנר", כרך ב', הקיבוץ המאוחד ודביר, תל אביב, 1961, עמ' 269.

[3] שם, עמ' 268.

[4] דלית מתתיהו, "התלוש", מוזיאון תל אביב, 2016, עמ' 19-16.