אופקים רחבים יותר
מאוסף עפרת לאוסף לוין: עבודות נבחרות חלק ב'
צבי מאירוביץ', טבע דומם, צבעי שמן, שנות ה- 40
מתאים לו לציור הזה להצטייר במחצית שנות הארבעים, גם אם אין הוא מודה בכך במוצהר. מן הסתם, יצר אותו מאירוביץ' בין "תערוכת השמונה" במוזיאון תל אביב, בה השתתף ב- 1942, לבין "תערוכת השבעה", אשר גם בה נטל חלק ב- 1947 ב"בית הבימה". בשתי התערוכות הללו הונחו היסודות למהפכת ההפשטה של "אופקים חדשים", 1948, בה גם ייטול מאירוביץ' חלק חשוב. ואולי, מדויק יותר למקם את הציור המשובח הזה בסוף שנות הארבעים, במחיצת "דומם עם שולחן שחור" ו"פירות על שולחן שחור וכן-ציור", שניהם מ- 1949. שהרי, לא זו בלבד שבאותה עת הרבה מאירוביץ' בציורי טבע דומם, אלא שגם כאן, בציורנו, השולחן שחור. אם כן, מה לנו להתעקש על מחצית שנות הארבעים? אולי, משום הקיפאון הגיאומטרי המסדיר והמארגן את החלל ואת החפצים, שאינו מתיישב עם המכחול האקספרסיבי יותר של דוממי סוף שנות הארבעים. ובעיקר, משום הזיקה לז'ורז' בראק, אשר בסביבות 1945, עם קבלתו את פרס "ארי-הזהב" בבייאנלה בוונציה, כישף ציירים ישראליים דוגמת זריצקי, שטרייכמן ארוך, כולם אנשי "אופקים חדשים" לעתיד. מאירוביץ' משטיח עד תום את המושאים הנפחיים (אגרטל הפרחים, בקבוק היין, הגביע, קערת הפירות, הפינג'ן), מוחה כל זכר של פרספקטיבה מהשולחן, מכפיל צלבי חלון של נקודות מבט שונות בחדר ו"מועך" את הכול גם יחד על פני הדו-ממד של הקנבס, תוך שמנסח קצב חזותי וקומפוזיציה עתירה בניגודים ובהקבלות. את התרגיל הסזאני-בראקי הזה מבצע מאירוביץ' בהצלחה מרובה, כשהוא נוקט באקורדים המלווים של הצבעים החמים-קרים, ובמרכזם גווני הפרוכת (או הרימון), אשר כה היה קשור אליהם: "אחר כך, בתקופה שצייר דוממים, היה מצייר כל שהיה בבית (לפעמים שוטט כל הבוקר בין הרוכלים שברחוב סירקין לחפש צנונים שחורים) ובייחוד רימונים (רצה פרי יהודי, 'למה פרי יהודי?' 'למה? אני לא יודע, יש לו צבעי פרוכת.') – סיפרה יהודית הנדל, רעייתו.
המחסן של גדעון עפרת 