[7] האמנות, האניגמה והדבר כשלעצמו[1]
"יצירות אמנות דוברות בדומה לפֵיות באגדות: אם חָפצתָ במוחלט, תקבלוׄ, אבל רק במסווה. מכיוון הפוך, האמת של הידע המחשבתי (דיסקורסיבי), הגם שאינה מוסווית, אינה ברת-השגה."
[האמת המוחלטת מוקנית באמנות אך ורק כשהיא בתחפושת, כשהיא מוסווית במסווה של דימויים אלגוריים. לעומת האמנות, החשיבה הרציונאלית, הדיסקורסיבית, אמנם ישירה וגלויה, אך אין בכוחה לדעת את האמת המוחלטת, מה שקאנט כינה – "הדבר כלשעצמו".]
"[…] קאנט צדק לחלוטין כאשר כפף את יצירות האמנות למושג הטלאולוגיה (התכליתיות), שהוא גבוה ממושג ההבנה."
[עמנואל קאנט אמנם הגביל את כוח התבונה הטהורה, אך ראה את יצירות האמנות כמושא לאבחונה של תכליתיות אינסופית מטאפיזית (כזו, שבהקשר חשיבה תיאולוגית בוראת את האידיאה של אלוהים ו/או של הטוב המוחלט): קאנט ש"טיהר" את השיפוט האסתטי (אמנותי, בכלל זה) מכל תכלית חיצונית ליצירה, הקפיד לכתוב: "תכלית ללא תכלית". קרי: אישורה של צורת תכליתיות פנימית ביצירה (בדומה לתכליתיות שאנו מייחסים לטבע), אך ללא השתעבדות לתכלית (כזו שהיצירה היא האמצעי להשגתה). קטגוריה תבונית זו של צורת תכליתיות, במו היותה חוק א-אפריורי מטאפיזי וטרנסצנדנטלי שמחוקקת התבונה, הינה גבוהה מקטגוריות ההכרה, קרי – ההבנה המוגבלת למרחב ההתנסות האמפירית. בזכות קטגוריה מטאפיזית זו של תכליתיות, בכוחו של הצופה לייחס ליצירת האמנות תוכן אינסופי ומוחלט, נוסח "הדבר כשלעצמו", הגם שעסקינן, כאמור, בהסוואה של "הדבר כשלעצמו", בהופעתו המחופשת.]
"בהתאם לתיאוריה הקאנטית, בני אדם מְנוּעים מהדבר כשלעצמו בגין מין מחסום. זהו אותו מחסום שמעצב ביצירות אמנות את הדבר כשלעצמו בדמויות אניגמאטיות. יצירות האמנות, בעיקר כשהן חסומות, מייצגות דימויים של היש כשלעצמו."
[החסימה הקאנטית את דרכי ההכרה והתבונה אל "הדבר כשלעצמו", מחייבת את יצירת האמנות לבטא את "הדבר כשלעצמו" בדרכי עקיפין ורמז, כגון באמצעות עיצובן של דמויות מסתוריות, אניגמאטיות, כאלו המייצגות את המעל-ומעבר.]
"בסופו של דבר, האניגמה של האמנות עשויה אף לשמש בית-קיבול לאיכות האניגמאטית של החיים הממשיים, משמע למהות הבלתי-מסתורית אשר לה מנוגדת האמנות באורח רדיקלי."
[אכן, בעומק האניגמה של האמנות מסתתרת אמת-יסוד מוחלטת של החיים; כשלעצמה, אמת בלתי-מסתורית, אך כזו שמצעפת את עצמה במסתורין על מנת להתגלות בלא-חיים, בשלילת החיים שהיא האמנות.]
"ייתכן, שהאמנות אניגמאטית משום שהיא עוטה על עצמה את מופע התופעות, שעה שמתיימרת לפתור את חידת החיים האמיתיים, חידה שנועדה מראשיתה להתגרמות ואובדן."
[האניגמאטיות האמנותית – אותו מיזוג של מסתורין ומוזרות – שורשה בפרדוקס: הלא-חיים (האמנות) לובש את בגד התופעות, קרי – את בגד החיים, את דימויי העולם האמפירי. אותה אמנות, שמתיימרת לפתור את חידת החיים ולדעת את סוד "הדבר כשלעצמו", נידונה למעטה של עולם התופעות, אשר מהו אם לא המחסום הבלתי-עביר אל "הדבר כשלעצמו". כן, "חידת החיים" נועדה מראש לקבורתה.]
"במידה שהאדם טווה רשת מושגית סביב כל מה שמחוץ לרוחו הסובייקטיבית, הוא איבד את חוש הפליאה בנוכחות האחר."
[כושר הפליאה – wonder – שבעמידה מול סוד "הדבר כשלעצמו", הכושר הזה נפסד מהאדם. ככל שהאדם נאחז בחשיבה מושגית, המתיימרת לדעת את מה שמעבר להכרת הסובייקט, כך הוא מרחיק עצמו מסיכוי הכרת "הדבר כשלעצמו" ועמו הסיכוי לחוויית הפליאה. את זאת כבר למד אדורנו משופנאואר, מברגסון ומהוגים נוספים.]
"חלשה ככל שהאמנות עשויה להיות, היא מבקשת לתקן מגמה זו. בתוקף טבעה, היא נוטעת פליאה בבני אדם, ממש כפי שהפילוסופיה אמורה הייתה לטעת פליאה, כטענת אפלטון, ואין זה משנה שהיא בחרה בנתיב אחר."
[האמנות מוגבלת, כן, אך היא נותרה המרחב היחיד לאפשרות הזיקה האנושית ל"דבר כשלעצמו". האמנות היא האמצעי האנושי האחרון לחוות את ה"פליאה". אמנם, אפלטון הבטיח לנו חוויה שכזו בדרך הפילוסופיה ("טימאיוס"), אלא שמהלכי הפילוסופיה הרחיקו את האדם מהנתיב הטרנסצנדנטלי (כפי שהוכיחו הפילוסופיות הרציונאליסטית, האמפירית, הפוזיטיביסטית והאנליטית-לשונית). הפילוסופיה פינתה מקומה לאמנות כדרך אל ה- wonder.]
"האניגמה של יצירות אמנות שוכנת בעובדת היותן מנותקות. אילו שכנה בהן טרנסצנדנטליות באמת ובתמים, הן היו מהוות מסתורין יותר מאשר חידות. הן אינן. הן מהוות חידות בדיוק משום שהן פרגמנטים הכופרים בהיותם כוליות, למרות שהיו רוצות להיות כוליות."
[ובה בעת, אניגמאטיות ככל שתהיינה יצירות האמנות, האמנות אינה טרנסצנדנטלית: עובדת ניתוקה האוטונומי מהחיים, כמו גם הפרגמנטריות של היצירות ושל דימוייהן – זו גם זו מונעות ממנה את המעמד המטאפיזי הנשגב, האחדותי והראשוני. לכל היותר, אם כן, האמנות היא חידה – חידה השואפת לכוליות הנעדרת ממנה, חידה שפתרונה הוא ברמיזה על "הדבר כשלעצמו", בחווייתו שבדרך הרחק והעקיפין.]
*
הרומנטיציזם העולה מכל האמור לעיל – רעיון הפילוס והחדירה של האמנות אל סוד אבסולוטי מטאפיזי – רומנטיציזם זה של אדורנו אל-לו להטעותנו: אדורנו הוא רומנטיקן ומטריאליסט בעת ובעונה אחת: "הדבר כשלעצמו", המתגלה בחלקו והנחווה באמנות, אינו בבחינת אידיאה אפלטונית-שופנאוארית מיסטית, כי אם גילוי אמת מרה של העולם והחיים – אמת אפלתם של האסון והסבל: הירקליטוס, קאמי, מרקס ופרויד נפגשים ברובד תהומי זה של אמת.
[1] T.W.Adorno, Aesthetic Theory, Trans. C.Lehnardt, Routledge & Kegan Paul, London, Boston, Melbourne, 1984, pp. 182-183.
