בדירתה הניו-יורקית של בת-זוגי אני מתבונן ב"היהודי הנודד", עבודה לא-מוכרת של בועז ארד: ראש של חמור לבן (סיבי פיברגלאס) המותקן, בעזרת זווית-ברזל משרדית, בראש שולחן נמוך ולבן (אף הוא מסיבי פיברגלאס), שמאחוריו ניצב עציץ-פלסטיק לבן וקטן השופע צמח הידוע בשם "היהודי הנודד". גם הצמח סינתטי. אני מאמין, שאת הטריו הזה יצר בועז ארד ב- 2014, באותה שנה בה יצר עבודה מוכרת קצת-יותר – ראש חמור לבן המותקן על שולחן עץ.
חמור לבן ויהודי נודד. המשיח והעם היהודי. אחרית-הימים:
"גילִי מְאֹד בַּת-צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם, הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא; עָנִי וְרֹכֵב עַל-חֲמוֹר, וְעַל-עַיִר בֶּן-אֲתֹנוֹת." ("זכריה", ט, 9)
אוטומטית, אני נזכר בציור של ראובן רובין מ- 1919, "הפגישה": "יהודי נודד", קשיש ותשוש, יושב לפוש על ספסל בדרך-התלאות האינסופית. לידו, עץ נובל… בצד האחר של הספסל יושב ישוע, כפּו̇ת-ידיו עודן פצועות ממסמרי הצליבה, אך לידו העץ מלבלב… ברקע השניים – הר גבוה, סמל לעלייה והגשמה רוחניות. ראובן רובין הפגיש באחרית-הימים את היהודי הנודד ואת המשיח הנוצרי (מי שהיהודי הירושלמי לעג לו, בדרך-הייסורים, ועל כך נענש בנדודי-אין-קץ). ראובן עומד לעלות לארץ-ישראל וליצור בה אמנות יהודית-נוצרית שתטהר ותזקק נשמות חוטאות…
אך, מה רוצה בועז ארד, כשהוא מפגיש על שולחן אחד את חמורו של משיח ואת היהודי הנודד?
בחודש דצמבר 2017 הציג ארד בגלריה "רוזנפלד" תערוכה, שתוארה ב"הארץ" על-ידי עוזי צור, כך בין השאר:
"את הפינה הרחוקה עוטפות כנפות שבכה דקורטיבית: שורות שורות של יהודי נודד מלאכותי נמתחות ירוקות לאורך אלכסוניה, ובמרכזה צומח עץ מת […]. ומהענפים המתים צומחים חוטרים ירוקים פלסטיים עם עלים ספורים של עצי הדר מלאכותיים […], כשבראש העץ הגדום שוכנת סלסלת נצרים קלועה ובה מקנן ראשו הקרח של ארד, מפוסל בגסות."[1]
איני שוכח לרגע את האירוניה של בועז ארד, את חוש-ההומור המעולה והמתוחכם שלו. ואף על פי כן, אני מתעקש לקחת ברצינות את העבודה הנ"ל: יהודי נודד, עץ מת שקם לתחייה כעץ-הדר, וראש-האמן מעל לכל זה: האם אני רשאי להתכחש לדימוי ההיסטורי של עם נודד, מת ומתעורר (פרדסי א"י?)? או, שמא, בועז ארד מבטא עייפות מהקלישאה הציונית?
ב- 2019, בתערוכת-זיכרון שנערכה ב"רוזנפלד" במלאת שנה למותו הטראגי של ארד, הוצג על הרצפה ראש חמור לבן הנישא על גבי משאית-קטנה ("אוטו", 2017). כמעט קבורת "חמורו של משיח", המובל עתה אל המזבלה. בפינה אחרת בתערוכה הוצג שולחן-העץ (המוזכר לעיל) שעליו ראש החמור הלבן. והיה עוד חמור, אחד שניצב בראש ובקצה "רגל-חמור" (תמוכת-עץ ללוחות-שולחן). ב"ערב-רב" כתבה מאיה קציר על החמורים, תוך דגש על זיווג החמור ו"רגל-חמור", בבחינת דואליות של דבר ושפה. ועוד:
"ראשו הענק והלבן של חמור (אוטו, 2017). עבודה ארדית אופיינית, המשלבת הומור, ילדותיות וקורטוב חרדה, מבוצעת בגסות אלגנטית, ומוסרת חוויה שמרכיביה גם אישיים וגם תרבותיים-כלליים: חמור מטומטם, ילדות נאיבית, סכנה, טבע בתוך תרבות, טמטום כדרך להשתחרר מהשכלתנות, מהקטגוריזציות הנאורות של האמנות."[2]
החמור כ"טמטום כדרך להשתחרר מהשכלתנות". כלומר, בדיוק ההפך ממה שאני מנסה לעשות כאן. ברם, כיצד לא אנסה לפרש ב"שכלתנות" את מפגש "חמורו של משיח" עם "היהודי הנודד"?! ובפרט, כשאני קורא במקורותינו: "הרואה חמור בחלום יצפה לישועה" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, ג'), או "והחמור זה מלך המשיח" (תנחומא, וישלח, א'),
אז, ראשית כל: המשיח איננו, נעדר. רק חמורו בא… בעצם, ראשו הכרות בלבד. וגם משהגיע, אין הוא אלא משהו שבין חיה לבין רהיט; דהיינו – משהו סטאטי, א-היסטורי… ובמילים פשוטות: המשיח לא הגיע ולא יגיע. ובמקומו של משיח רכוב על הגב, חמור הגאולה של בועז ארד נושא את היהודי כנודד נצחי, חסר-בית, גולה לעד, תקוע בתוך עציץ (אדמה ארעית). והרי לנו הנומאדיות הזכורה מ"מסלולי-נדודים" של שרית שפירא (1991), ויותר מזה – מ"אלף מישורים" (1980) של דלז וגואטארי.
זוכרי בועז ארד ואוהבי יצירתו יודעים: מאחורי השנינות והחייכנות האכזרית של עבודותיו שכנה רצינות עמוקה, אף טראגית לעתים: הדג השחוט של אימא, היטלר, "נמרוד" החדש וכו' – כולם עטפו את כאבינו הקולקטיביים בקומי. החמור של בועז ארד שייך לחבורה הזו.
[1] עוזי צור, "בועז ארד מהפנט עורב", "הארץ", 2 בדצמבר 2017.
[2] מאיה קציר, "משא החמור", "ערב-רב", 21 בפברואר 2019.
המחסן של גדעון עפרת 