נכון לעכשיו, שתי התערוכות המרכזיות במוזיאונים של ניו-יורק הן – "הברושים של ון-גוך" (במוזיאון "מטרופולין") ו"פיקאסו – שנים ראשונות בפאריז" (ב"גוגנהיים"). ב- MOMA תערוכת ציורים מקפת ויפה של ג'ורג'יה או'קיף. אם כן, ציור מודרני, סוף מאה 19 ותחילת מאה 20, כזו היא ההצעה הגדולה של העיר בימים אלה. ביריד TEFAT שבבניין ה"ארמורי" (שדרת פארק) אתה פוגש ציורים של פיקאסו, רותקו, לז'ה, מורנדי, דובופה… אירופה, מאה 20 (טוב, זהו יריד של גלריות אירופיות, צרפתיות לא-במעט). כאילו עצר הזמן מלכת מתישהו בתחילת המאה הקודמת.
נכון, שבמוזיאון "וויטני" מציג האמן האמריקאי, ג'וש קליין, עבודות בסגנון ניאו-פופ (כן, עדיין מאה 20) – מבני הישרדות ארעיים ובתוכם סרטי וידיאו המקרינים עדויות מעוררות חלחלה על הצפוי לאמריקה מבחינה אקולוגית, חברתית, רפואית ועוד. ונכון, שב"ניו מיוזיאום" מציגה וואג'נצ'י מוטו (MUTU), אמנית מניירובי שבקניה, פסלים וציורים בסגנון "סוריאליזם אפריקני" רווי מאגיה וארוס (כן, גם הסוריאליזם נטוע בתחילת המאה ה- 20), כאשר פסליה – ראו תצלום להלן – מעוררים השתאות בעוצמתם (רוברטה סמית, המבקרת הוותיקה והמוערכת של ה"ניו-יורק טיימס", הכתירה את מוטו כאחת מבין עשרה האמנים המעולים ביותר בזמננו). אבל, נודה על האמת: לגדולי המאה ה- 20 אין פה, בניו-יורק 2023, מתחרים של ממש.
כך, שני סיבובים בין הגלריות של צ'לסי מטביעים אותך בבינוניות, שאינה פוסחת אפילו על גלריה "גאגוזיאן" האגדתית, שחלליה העצומים ותקציביה הבלתי-נתפסים ידעו להאפיל בעבר על המוזיאונים הגדולים של ניו-יורק. תערוכתם כאן של פול מק'קרתי האמריקאי ושל אלברט או̇הֶלן הגרמני אינה "עושה לך את זה", למרות הפורמטים האדירים. נכון, שעדיין אתה יכול להיכנס ברחוב מדיסון ל"גאגוזיאן" הצפוני, לעלות כמה קומות ולמצוא את עצמך לפתע בתערוכה מוזיאונית של דונלד ג'אד; כשם, שמבלי שהתכוונת ותכננת, אתה נקלע לאולם צדדי ב"מטרופוליטן" ורואה תערוכה יפיפייה ונועזת של צילומי ריצ'רד אבדון. כי, למרות הכול, זוהי ניו-יורק. אבל, גם ה"בונוסים" המענגים הללו – כולם של אמנים חשובים מאתמול. האמנות של העכשיו מקרינה אי-חשיבות.
מה פלא, שמבול ירידי-האמנות מותיר אותך בעיקר עם אכזבות: על יריד-האמנות של "העצמאיים" (Independent Art Fair) – בכלל אין מה לדבר. גיהינום של אמנות. זהו שבוע-ירידי-האמנות בניו-יורק, ואתה משרך רגליך לעייפה בין יריד "נאדה" ליריד "וולטה" וליריד "פוקוס" ול"פְריז" (ואין זו הרשימה כולה), ומפחי-הנפש מלווים אותך למראה אלפי ציורים (ומעט פסלים) שאינם מתעלים מעל לבלתי-מרתק-בעליל. מטעמים מסחריים, תשכח מעבודות וידיאו ומפרפורמנס. אבל, גם הצילום הרבה פחות נוכח מבעבר. ביריד "פְריז", המוצג בשלוש קומות מתוך בניין SHED, האיכות האמנותית גבוהה מכל הירידים (הן כאן מציגות מיטב הגלריות של ניו-יורק, סן-פרנציסקו, לונדון, טורונטו, ועוד). אך, גם מכאן אינך יוצא עם מטען משמעותי, לבטח לא חדשני. למרות, שב"ניו-יורק-טיימס" מתלהבים.
בגיליון החדש של "פְריז", חוברת שהופיעה לרגל היריד, בולט מאמר בשם "הדור הבא". ובכן, רשמו לפניכם, הדור בא בעולם האמנות, כך לפי ג'סמין הרננדז, הוא – אמניות שחורות:
"נשים שחורות פורחות ומחדשות על פני כל המערכת האקולוגית האמנותית של ניו-יורק."
עיקר הכוונה הוא למספר הולך וגדל של סוחרות אמנות שחורות עור, שמשפיעות על המוצג בגלריות המובילות של העיר. ב"ניו-יורק-טיימס" מהבוקר אני קורא, ש"רוב היצירות המצוינות בדמיון ובחדשנות נוצרו בחצי המאה האחרונה, בכל מקום ובכל עת, בידי נשים."
קשה להתווכח עם ההערכות הללו: אמנות של שחורים – אפריקנים או אמריקאים – כבשה את מוסדות האמנות הניו-יורקיים בשנים האחרונות (על הגג של ה"מטרופוליטן" בנתה לורן האלסי, אמנית ואקטיביסטית שחורה, גרסה אפרו-אמריקאית עצומת-ממדים לארמון המצרי הקדום בלוקסור). נשים בעיקר. וכמי שיכול להעיד משהו על עולם האמנות הישראלי, אין לי ספק, שגם אחוז גבוה מאד ממיטב היצירה הישראלית בעשורים האחרונים נוצר בידי אמניות.
להודות על האמת, לניו-יורק של ימים אלה, אף לא בגלריות החדשות שבשכונת טרייבקה, אין להציע לך דבר-מה של ממש, כלומר דבר-מה מסעיר, מטלטל, משהו שתיקח אותו איתך לדרך. די במבט קל במוספי האמנות היומיומיים של העיתונים המקומיים בכדי להבהיר, שההתייחסות לאמנות החזותית היא שולית מאד, מבחינה כמותית ואיכותית גם יחד, שלא כעניין הרב באמנויות המופע – אופרות, הצגות תיאטרון, קונצרטים, מחול. לא שבאלה תרוו נחת: מצאתי את עצמי יוצא באמצע האופרה "הצ'מפיון" ב"MET", באמצע הצגת "בית-הבובה" של איבסן (עם ג'סיקה צ'סטיין בתפקיד נורה), באמצע המחזמר "מייקל ג'קסון" בברודווי; ועוד. תחושה של היעדר ויטאליות תרבותית אופפת אותך כאן בתקופה האחרונה. משהו שמתחבר לחללים הריקים הרבים כל-כך, שניצבים בשיממונם לאורך הרחובות, בעקבות משבר המגפה, וממתינים לשווא לשוכרים. לכל זה נלווית ירידה דרמטית באיכות חנויות הספרים, זו שאותה חווית כבר בביקורך הקודם בעיר, לפני פחות משנה. המצב החמיר (אגף הפילוסופיה ב"בארנס-אנד-נובל" הפך ננסי; ב"סטרנד" תתקשה למצוא ספר חדש על אמנות עכשווית).
משהו שפוף, משהו מדוכדך, משהו שאזלה ממנו האנרגיה התרבותית של פעם. אולי תמצא משהו ממנה ב"כיכר וושינגטון" שבווילג', בה מצטופפים מדי יום א' כמה עשרות ישראלים, ביחד עם קומץ יהודים מקומיים, להפגין נגד ההפיכה המשטרית בישראל
יותר ויותר מתחזקת בך ההכרה, שאכילה היא הדבר היחיד שבאמת "מדליק" כיום בעיר הזו: המון מסעדות ובתי-קפה חדשים גדושים עד אפס מקום באינספור סועדים ולוגמים. "אכול ושתה…".
המחסן של גדעון עפרת 