ברגיל, באמרנו "עבודה", כוונתנו – עמל, יגע, דהיינו – פעולה תכליתית – גופנית ו/או רוחנית ("עבודת-א̤בל", למשל), כאשר תכלית הפעולה עשויה להיות מושא כלשהו (חומרי או רוחני, עצם או אירוע).
אך, ישנה גם, כידוע, משמעות אחרת של "עבודה", זו הדתית: עבודת-אלוהים, עבודה זרה וכו', ככתוב: "ושמרתם את העבודה הזאת" ("שמות" יב, 25). עתה, לא עוד מדובר בפעולה תכליתית, כי אם בפעולה לשמה, פעולה שבסימן "עבדות", קרי – השתעבדותו מרצון של המאמין לאלוהיו.[1]
וישנה "עבודה" נוספת: עבודת-האמנות. שהרי, ליצירות אמנות אנו קוראים "עבודות". פה אין הכוונה לפעולה, כי אם לאובייקט, כזה הנושא את תכליתו בתוכו, במו עשייתו.
יצוין: השפה העברית לא הבחינה עבודה כתהליך מעבודה כמושא. שלא כהבדל בשפה הגרמנית בין המילים Werk ו- Arbeit (הראשונה מציינת מוצר, השנייה – תהליך, הפעולה המושקעת), ובדומה להבדל בשפה האנגלית בין work לבין labour.
אך, מהי העבודה ב"עבודת אמנות"? שהלא, העמל המושקע בטפסנות בניין, בניקוי בית, בטיפול של אחיות, בחקלאות וכו' – גדול לאין-שיעור מזה המושקע בציור, בפיסול, בצילום וכו'. מדוע איננו קוראים "עבודה" לנעל שעשה הסנדלר, או לשולחן שעשה הנגר, אבל כן קוראים "עבודה" לפיסת ניר שהוכתמה בבזק בכתם צבע?
ב- 1980 הציג משה גרשוני בביאנאלה בוונציה עבודה סביבתית מורכבת וזבת-דם. על הכותל, בקומה ב' של הבניין, רשם באדום את המילה Arbeit. כמובן, שגרשוני חשב על "העבודה משחררת", אבל באותה מידה, כיוון ל"עבודת אמנות". ב- 1925 הציג הקונסטרוקטיביסט הרוסי, אלכסנדר רודצ'נקו, מיצב בשם "מועדון עובדים" (או "מועדון פועלים"): שולחן ושני כיסאות בשחור ואדום, בבחינת מודל לחלל לחינוך-עצמי ופנאי (שחמט על השולחן) בעבור פועלים. זכור גם "סרבל העבודה לאמן", שעיצב אלכסנדר רודשנקו ב- 1924 (ואף הצטלם לבוש בו לרקע מבנים קונסטרוקטיביסטיים מעשה-ידיו. בעבור רודשנקו, גוף האמן הוא כלי עבודה, לבושו של האמן עניינו הבטחת יעילות העבודה, ולפיכך יעוצב בסימן צורות גיאומטריות פשוטות, אנונימיות ונמנעות מקישוטיות. זהו "בגד ייצור" המיועד לאמנים באשר הם אמנים במפעלי הייצור שלהם, הלא הם הסטודיות.
אך, ברית האמנות והעבודה החלה קודם לכן: האמנות גילתה את העבודה, כנושא לייצוג, בעיקר באוונגרד הריאליסטי של המאה ה- 19, ועוד יותר בריאליזם החברתי המאוחר יותר. בין לבין, הקונסטרוקטיביסטים ביקשו לאחד אמנות ותעשייה בצורה ובתוכן. בעבור המרכסיסטים, האמנות היא עניין של תהליך ייצור ואמצעי-ייצור. כאילו נדרשה האמנות לתמיכת הסוציאליזם (תחילה, האוטופיסטי, ולאחר מכן, המטריאליסטי) על-מנת להכיר בעבודת הקוצר והזורע (ז'-פ. מילֶה), המגהצת (א. דגא), מנתצי האבנים (ג.קורבֶּא), הכובסת (ה.דומייֶא) וכיו"ב. מילֶה אף הקפיד ללבוש סרבל כחול של פועלים. מנגד, שיא אוונגרדי אחר מסוג ה"רֶדי-מ̤ייד" של מרסל דושאן וממשיכיו כמו פ̞טר את האמן מ"עבודה", בה במידה שהמושא הנבחר לתצוגה הופקע מהקשריו המקוריים (לרבות זיקתם לעבודה – תהליך הייצור והתכלית השימושית). ואף על פי כן, בשפה, ה"רדי-מייד" הוא לא פחות "עבודה", ואולי אף יותר, מכל ציור או פסל. ובמקביל, יצירות אמנות מינימליסטיות-גיאומטריות, שנוצרו ללא כל מגע יד-אמן, אף הן תיקראנה "עבודה", ואין הכוונה לעבודת מכונה.
אריסטו העמיד את האמנות על techné ועל תהליך של הוצאה מה"בכוח" (האידיאה) אל ה"בפועל" (האובייקט) באמצעות "סיבות" החומר, הצורה, האופן והתכלית. מבחינתו (כמו מבחינת מורו, אפלטון) – אמנים, אומנים, בעלי-מלאכה ופועלים נמנו על אותו מישור עקרוני, חרף ההבדל בין, למשל, משורר לבין סנדלר. הגילדות של ימי-הביניים עדיין חיברו אמנים ואומנים, חיברו ציירים ופסלים עם חרשי-עץ וברזל וכו'. כולם היו "עובדים", עובדי-כפיים יוצרים. בה בעת, תולדות האמנות הקפידו, לבטח בעידן המודרני, להבחין בין "אמנות" לבין "מלאכה" (craft), למגינת ליבם של קרמיקאים, אורגים, גרפיקאים, אמני טקסטיל וכיו"ב. מלאכה (עבודה) היא "אוּמנות", לא אמנות, הבהירו לנו. בעל-המלאכה יודע-מראש ובדיוק כיצד ייראה המוצר המבוקש והוא מכוון-מראש את תהליך הייצור להוצאה לפועל של המוצר. לא כן האמן, שאינו יודע-מראש ואשר כולו תהליך של ניסוי וטעיה. אלא, שהתיאוריה הזו (כגון, זו של ר.ג.קולינגווד ב"עקרוני האמנות" מ- 1923) "אינה מחזיקה מים", לא ביחס לאמנים, לא ביחס לאומנים, ואף לא תמיד ביחס לבעלי-מלאכה מסוימים (חשבו, למשל, על דייג).
לכאורה, עלינו לסרב לזיהוי האמנות והעבודה: שהלא, באמרנו "עבודה", אנו חושבים על זעה, לכלוך, מאמץ, מונוטוניות, שעמום… משהו בנו מכיר בעובדה, ש"עבודת-אדמה" היא עבודה, בעוד "עבודת-אמנות" היא יותר אובייקט ופחות עבודה. אנו רואים נגד עינינו פועלי בניין סיניים, מתפרות-זיעה הודיות, עובדי שדות וייטנאמיים, אחיות ורופאים בבתי-חולים ישראליים. לעומת כל אלה, הצייר מצייר לו בניחותא בסטודיו ממוזג, מתעורר בשעה 9.00 בבקר או בכל עת שיחפוץ, אינו כפוף לשעון-עבודה, עובד ככל שמתאווה נפשו, מושח במכחול או שרושם במחברת לצלילי מוזיקה, כורסה ומזרון לצדו, זמנו בידו… לזה נקרא עבודה?! שהלא עבודה היא עונש, עבודה היא גזרה, עוד מאז קללת הגירוש מגן-עדן. רוצה לומר, עבודה אינה אופציונאלית, בניגוד לאופציונאליות האמנותית (לכאורה, בחרת לעסוק באמנות מרצונך החופשי, ולכאורה, בכוחך לנטוש אותה אם תרצה). יתר על כן, ממעשה יצירת האמנות אתה – האמן – עשוי ליהנות, שלא כסבלם של מרבית פועלי העבודה. מה גם, שלאמנים בעבר היו פטרונים שדאגו לצרכיהם, וגם כיום ישנם מוסדות תמיכה באמנות. גן-עדן…
הנה, חזרנו אל ה"פאראגונה" (Paragone) של ליאונרדו דה וינצ'י (1500): יתרון הציור על הפיסול – בין השאר, במונחי היגיעה שבפיסול וכל הכרוך בה: שבין השאר, הפַסל נידון לאבק השיש, ליזע החציבה בשמש הקופחת, לבגד המזוהם, וזאת שעה שהצייר יושב לו במחלצותיו, מצייר בנועם בצל-קורתו ולצלילי להקת מיתרים (כפי שהעיד ואסארי על דה וינצ'י המצייר את דיוקן מונה-ליזה)… מה יש לדבר: הצייר מתענג; הפַסל עובד.
אז, מהיכן ומדוע הצורך הזה להדביק את המילה "עבודה" ליצירת אמנות? אולי, ממקור המילה "תרבות" – cultura, ששורשה במונח cultivare, שעניינו, בין השאר, גידול צמחים, חקלאות. כלומר, האמן כאיכר – חורש תלם (בשדה היצירה), זורע (אידיאה), משקה ומדשן (בצבע, בקו, בחומר), עד כי בשלה החיטה (התגבשה יצירתו, עבודתו).
ואולי, פשוט הרבה יותר, יצירות אמנות קרויות "עבודות" משום שפעם, בעבר הרחוק, הן היו, אכן, עבודות-עבודות! כן, נכון, ואן-גוך מסוגל היה להשלים ב- 1888 שניים-שלושה ציורים ביום אחד (האם יש הצדקה לשם ציורו מ- 1888, "הצייר בדרכו לעבודה"?), אבל לליאונרדו דה-וינצ'י נדרשו ארבע שנים לעמול על ציור-שמן אחד בשם "מונליזה" (שמבחינתו, מעולם לא הושלם). את ציור-הקיר במילאנו, "הסעודה האחרונה", צייר במשך שלוש שנים. מיכלאנג'לו עבד על ציורי הקאפלה הסיסטינית בוותיקן לאורך ארבע שנים, ואילו את פסל-השיש, "דויד", פיסל לאורך שנתיים. ציירי הרנסנס, אני למד מהמקורות, עבדו בממוצע כשנתיים על ציור-כן. כיון שכך, הכיצד זה שלא ייקראו יצירות אמנות בשם "עבודות", למרות העובדה, שכיום, כבר מקלים מאד המקדחים החשמליים על מלאכת הפיסול בשיש (וכמה בכלל עוד מפסלים בשיש?!), ולמרות שאפשר כיום להשלים ציור ב"וִיש" אחד ספונטאני וחפוז, וכו'?
אמת ויציב: מזה כמאה וחמישים שנה נמצאת האמנות במקום אחר, פעמים רבות – מקום של הרבה פחות "עבודה" (גופנית, עבודה כיזע, שמעבר לעבודה רוחנית), אבל משקעי העבודה-עבודה מהעבר עודם נוכחים, ולו רק במילה "עבודה".
[1] מכאן גם השבועה התלמודית – "העבודה!": "העבודה שאיני זז מכאן!", מסכת "גיטין", נח.
המחסן של גדעון עפרת 