השראה

אלה הם ימים מסורבי השראה. הנשמה שוממה, הנפש ריקה. אתה בוהה במחברתך הפתוחה, עטך בידך – כן, עודך יצור כותב-יד – והלא-כלום עוטף אותך בערפילי תרדמה בהקיץ. הכרתך נבולה, ידך כאילו שותקה. האם יבשו מעייניך? שמא, ה"מצב"? האפשר, חלילה, תשוקה שהתפוגגה עם הגיל? ואולי, נדבקת בחיידקי מחלתה הכרונית של האמנות העכשווית?

"כתבי!", אתה מצווה על ידך, משרבט בכוח מילים, אונס "טקסט". אך, במהרה – עניין של שעות ספורות – אתה מוחק הכול. הן נוכחת: האילוץ פעפע כרעל ממשפטיך, וחיוניות אין. ההשראה ממך והלאה.

אתה נוסע אפוא למרכז-העיר בחיפוש אחר השראה: תערוכה בבית-האמנים? ספר נשכח במרתפי "הגלריה לספרות"? גלישות אתרים בבית-הקפה? לא, דבר אינו מצית בך גירויים, דבר אינו מקיץ בך שפתי-יש̤נים.

"השראה", מה בכלל פשרה? אם הכוונה לסוג של האצלה, הקרנה, מתת, אף התגלות – מדוע המילה הזו – "השראה" – שמשורש להשרות, קרי – להטביל? בתוך מה אני "משרה" שעה שאני נתון להשראה? שהלא, השראה היא סוג של קבלה ולא של נתינה. לכל היותר, אתה "מושרה" בתוך… בתוך מה? כך או כך, מה עדיפה המילה הלועזית "אינספירציה", שמקורה ב"לנשום לתוך" (inspiritus), מילה ששורשה הקדום בחוויה פולחנית-דתית מסוג הטראנס הדיוניסי או הבאכחי ["איון" של אפלטון: השראה כ"התלהבות", כאקסטאזה (furor poeticus), כ"שיגעון אלוהי" בו נוטל האל את נפש האדם]. אנה נעלמו ה"מוזות" – קליאו, קאליופה, טאליה וכל שאר תשע בנותיהן של זאוס ומְנֶמו̇סינֶה (זיכרון)? ואגב, לאמנות החזותית לא יוחדה כל מוזה…

הרי לנו עוד מס כבד ששילמה התרבות המערבית עם פרישתה מהדת, כלומר עם חילונה: הרומנטיקה עוד התאמצה להנשים את המושג המת באמצעות המצאת המושג המיסטי של "הגאון"; אך, עתה, שום הנשמה מלאכותית לא תעזור: אמן בסטודיו, מלחין מול פסנתר, סופר ומשורר מול דף-נייר – כולם מוכי המצב הקיומי: אדם לבדו מול האין. אכן, לכל השראה יש צל, והצל הוא מצבו של האדם.

והחידה עודנה כשהייתה: כיצד יהפוך  לא-כלום לכלום, משמע למשהו?  הנה, ש̞בְנו  לתחילת דרכנו.

אלא, שאז מגלה היחיד, שהצל הזה, האין – הוא הוא גם סיכוי השראתו: שמתוך השעמום המטאפיזי, מתוך האל-ההכרה (ואל תגידו תת-ההכרה, גם לא התפרצות היצירתיות מתוך הלא-מודע), מתוך תהום הלא-כלום – מתוכם ידלה היחיד את בדל-הענף להיאחז בו, את הפנס הזעיר שיאיר בו את חסד העניין. ולא עוד שקר ההשראה כהתעלות האני, כי אם ההשראה כנפילת האני המייחל למצנח שייפתח או שלא-ייפתח.

מניסיון חייך, אתה יודע: בה במידה ששום דבר אין בכוחו לעוררך, כל דבר עשוי להתניע בך את מנוע הבריאה: משפט שנתקלת בו באקראי בדפוס או בשמע, טקסט כלשהו – ספרותי או עיוני – שחמק ממך ולפתע זקף קומתו, יצירה שחדה לך חידתה… או, להפך: יקיצת הבריאה דווקא מתוך קבלת החידלון – חידלון היצירה, חידלון קיומי, המוות הסוגר. ואז, אפשר, יופנם האין, אין מבחוץ ואין מבפנים. ואז, אולי, ה"הן" שבזכות ומתוך ה"לאו". ואז, אולי, אישור עצמך מתוך ביטול גמור של עצמך. התוּכ̞ל?

בכל אופן, לא עוד ההשראה כמצב פסיבי של קבלה משמים. לא, כי אם ההשראה בבחינת מאבק מייסר, מאבק יום-יומי וליל-לילי בחיפוש אחר הגירוי, ההארה, "האינטואיציה האינטלקטואלית" (תהא אשר תהא), הזינוק המאגי מ"ראייה" ל"ראייה לתוך" (insight), נס קריעת המסך וההצצה אל הנעלם. אך, הנה נגררתי לרומנטיקה ממטבחו של שופנאוור. עצור!

מצפה לנס, והנס אינו קורה. להרפות? להתמסר לזוטות (ניקוי, סידור, תיקון, שיטוט באתרים?…)? להמתין ל"השראה", שגם אם תתמהמה – בוא-תבוא? או, שאולי אין כלל בנמצא דבר כמו "השראה" – מושג מיסטי, נטול משמעות, ירושה היסטורית פיקטיבית ומוליכת שולל? אין. אין שום גברת, מכונפת או חסרת-כנף, שתלווה אותך. אתה לבדך. אינך בן-אלים, אף אינך נביא או כהן. כי ההשראה אינה מושג השמור רק ל"יוצרים" (כאילו יצירתיות אינה מנת-חלקם של כל אישה ואישה ובכל עשייה, ולו גם זו הפרוזאית ביותר). של כולם ההשראה ושל אף אחד.

כלום לא מוטב נאמר בפשטות: השפעה, מניע, דחף, גירוי, אתגר, ובזאת נפתח את ה"השראה" בפני אינספור נסיבות?

אך, בלית נסיבות שכאלו? לא טוב שאלנו. עדיף שנשאל: ובלית היפתחותנו הנפשית (נפש בסימן הדמיון) בפני הנסיבות? עדיף. כי ההשראה מתוכנו באה, לא מבחוץ. אלא אם כן, פקקו צינורות הדמיון ונבלמה ההשראה, שהיא מצבו הטבעי, הראשוני והנתון של האדם באשר הוא אדם: היותו מגיב ביצירתיות לנסיבות חייו.

*

אלה הם ימים מסורבי השראה. הנשמה שוממה, הנפש ריקה. אתה בוהה במחברתך הפתוחה, עטך בידך – כן, עודך יצור כותב-יד – והלא-כלום עוטף אותך בערפילי תרדמה בהקיץ. הכרתך נבולה, ידך כאילו שותקה. האם יבשו מעייניך? שמא, ה"מצב"? האפשר, חלילה, תשוקה שהתפוגגה עם הגיל? ואולי, נדבקת בחיידקי מחלתה הכרונית של האמנות העכשווית? עוד מעט, תמחק את הטקסט הזה.