כתונת-יוסף

                                

נוכחותו של יוסף באמנות הישראלית זכורה, ראשית כל, מציור-שמן שצייר אריה ארוך ב- 1949 בסגנון פסוודו-נאיבי, ושמו "אֶחיו של יוסף". היצירה, עיבוד לקטע שמאלי מתוך ציור עממי-יהודי אוקראיני מתחילת המאה ה- 19 ( את הקטע הימני מציור זה, המתאר את אשת-יוסף ובנם, יצייר ארוך באותה שנה). הציור, "אֶחיו של יוסף", מייצג את אירוח האחים במצרים סביב שולחן אחד, מעין סדר-פסח משפחתי. תאריך ציורו של ארוך עשוי ללמד על רוח של אחוות אחים וקיבוץ-גלויות, שאותה איחל האמן לחברה הישראלית, שזה אך זכתה לעצמאות.

ברם, יוסף אחר התנחל אף הוא באמנות הישראלית, יוסף של כאב וצער, שהציור שלהלן נוגע בו רק ברמז:

בשנת 1981, בעודו שוהה בניו-יורק, צייר מיכאל סגן-כהן באקריליק על בד רפוי ועל פח ציור בגודל טבעי (גובה הציור: 177 ס"מ) בשם "כתונת-פסים". הקנבס הרפוי, ללא כל הכנת בסיס (ג'סו) וללא כל צבע-רקע, נשא עליו כ- 15 פסים אנכיים, צפופים וכחולים, המדמים יחד "כתונת", קרי – שמלה או גלימה. בגד לבדו, ללא כל סימני גוף מתחתיו. בראש הבד התקין סגן-כהן לוח פח (בגווני "כסף" מקוריים) ובמרכזו דיוקן-עצמי, על הזקן והשיער הארוך המדמים אותו לגיבור תנ"כי. לריבוע-הדיוקן חזות איקונית מובהקת. האמן ייצג את עצמו ב"כתונת-פסים" (לא ב"כתונת-הפסים", כי אם ב"כתונת-פסים"), הפתוחה לפרשנויות: כלום ביקש לייצג את עצמו בכתונתו של יוסף, זו הכתונת שעשה יעקב לבנו האהוב בן ה- 17 ("וישראל אהב את יוסף מכל בניו, כי בן-זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים."[1])? רוצה לומר, האם ביקש מיכאל בן ה- 37 לאשר את אהבת אביו אליו? [בבחינת כתונת-ברכה, יצוינו גם גלימות הפסים הססגוניות שצייר סגן-כהן בצבעי-מים בערוב-חייו, כאשר שב לייצג את משה בהר נבו דמות האמן עצמו (ראו להלן הפרק בנושא). כאן, קושרה השמלה בידי הצייר ל"עוטה אור כש̞לְמה, נוטה שמים כיריעה." ("תהילים", קד, 2), דהיינו הלבשת משה בלבוש אלוהי]. או, שמא "כתונת-פסים" שבציור היא בגדם של אסירי מחנות הריכוז הנאציים, ואז הדיוקן-העצמי הוא זה של נידון, ולפחות, של שותף לזיכרון השואה? איתמר לוי היה מודע למשמעות זו ולמשמעויות נוספות, כאשר כתב:

"הדיוקן-העצמי בדמות יוסף בכתונת-הפסים מאפשר לבדוק כיצד הדיוקן הוא נקודת-מפגש, צומת של דרכים המובילות לכיוונים שונים. בנוסף לכיוון התנ"כי, מאזכרת כתונת-הפסים את מדי האסירים במחנות הריכוז. הפסים הם גם מחווה לציוריו של ברנט ניומן, לזרם המטאפיסי בציור האמריקאי. כתונת-הפסים היא , למעשה, גלבייה, לבוש ערבי מסורתי (המפגש בין היהדות והאסלאם מופיע גם בציורים נוספים [של סגן-כהן/ג.ע] […] אולם, בנוסף לכיוונים אמנותיים ותרבותיים אלה, ממחיש הדיוקן העצמי בדמות יוסף את בחירתו של סגן-כהן במידת הגוף הקונקרטי כנקודת-מוצא לגודל הציור."[2]

נושא "כתונת-הפסים" או "כתונת-יוסף" אינו שכיח באמנות הישראלית, אך עיקר ההידרשות לו היא כייצוגם של כאב ושכול על מות בנים. באפריל 1978 הציג חיים מאור ב"גלריה הקיבוץ" בתל אביב תערוכת-יחיד ("אות-קין", אוצרת: מרים טוביה בונה) ובה נכללו שתי עבודות בנושא כתונת-יוסף [ראו שני התצלומים לעיל]: האחת, מעין דיפטיכון המורכב מבד-שק ועליו אפליקציה של המילים "כתונת בנך הוא", ולשמאלו – לוח לביד צבוע אדום ובמרכזו מדף ועליו סכין. העבודה השנייה הורכבה מלוח לביד, בתחתיתו חולצה צבאית ארוזה וקשורה בחבל ועם חותמת-שעווה של מוצג משטרתי. בראש הלוח, תצלום של סימון משטרתי של גופה נעדרת (כתם שחור בנקודת הקטילה; יד אלמונית מצביעה אל עבר הסימון) ומתחתיו (ב"לטרסט") השאלה: "הכתונת בנך הוא?".[3]

שילוב "כתונת-יוסף" עם פרשת רצח הבל בידי קין גזר רצח על יוסף: אח רצח את אחיו, אחים רצחו את אחיהם הקטן. אין ישועה ליוסף. לא במקרה, שרטוט תווי גופתו של "יוסף" בעבודה השנייה לעיל נעשה על-פי דימוי גופו של הבל בציור הוונציאני של טיציאן, "קין הורג את הבל" (1545-1543). כתב ח.מאור:

"הפסוק המקראי הוא דו-משמעי (היא – הכתונת, הוא – הבן).המשפט, המתייחס לרגע הזיהוי וקבלת בשורת השכול, מוסט מסיפור יוסף ואחיו לסיפור הבל ואחיו קין. בשני המקרים הפשע נעשה בשל קנאה. בראשון – קין – היא גורמת לרצח. בשני – יוסף – היא גורמת למכירת הנער ולביום טריפתו בידי חיה רעה. העבודה משליכה עצמה גם להווה, לבשורת שכול ממוות בפעולה צבאית או פיגוע. חולצת חייל משמשת כמוצג משטרתי. ידיו של חוקר משטרתי (או חוקר מצ"ח, כפי שאני הייתי בשירותי הצבאי) מצביעה על מתווה גופה המסומנת בקו שחור (במציאות זה בגיר לבן)…"[4]

ועוד, על עבודתו האחרת, ה"דיפטיכונית", כתב חיים מאור בקטלוג תערוכת "קול ענות" משנת 1998:

"מן הטקסט הזה [המילים: "כתונת בנך הוא"/ג.ע] יצאתי אל שאלת רגע הזיהוי ובשורת השכול, החל מן הסיפור המקורי על כתונת יוסף וזיהויה בידי יעקב, דרך זיהוי ה'כתונת', כביכול, של הבל הנרצח (בסדרת העבודות 'אות קין'), ועד למציאות אקטואלית בחברה הישראלית של היום. הנחת הסכין על המדף, על רקע אדום, כשהסכין היא ברת-לקיחה, מרמזת על סופו של תהליך, שראשיתו במילים בלבד, בסיפור מומצא. למעשה, הרצח בסיפור יוסף המקראי כלל לא בוצע, אבל הדינאמיקה של כוחות הקנאה והשנאה בין האחים  הפעילה תהליך שמסמן כרוניקה של מוות ידוע מראש."[5]

הסיפור על רצח שלא התבצע מעלה על דעתנו, יותר מאשר את סיפור קין והבל, את פרשת עקידת-יצחק: אב בא להקריב את בנו, משמע לרצחו, אך הבן ניצל בשנייה אחרונה בכוח  התערבות מלאך-אלוהים. ואומנם, היה זה שרגא וייל, שב- 1960, שבע שנים בטרם איבד את בנו, צייר את הטריפטיכון, "עקידת-יצחק" [תצלום לעיל] ובמרכזו, על המזבח, צייר את כתונת-יוסף כיריעת-בד קטנה עם פסים כחולים לאורכה. הטריפטיכון ביטא חרדתו של אב מפני העלול, חלילה, לקרות לבן, והייתה זו מעין תפילת האב לבשורת ישועה שתציל את חיי בנו, כשם ש"ניצל" יוסף (ולפיכך, ציור איל-הגאולה בלוח הימני של הטריפטיכון, בו מעוצבת החיה כורעת על ברכיה כממתינה להחלטה האלוהית. משמאל, דמות האב).

בסדרת ציורים שצייר שרגא וייל ב- 1970 (שלוש שנים לאחר שאיבד את בנו) – "הסבך וכתונת-הפסים" – חזרה הדואליות של יצחק-יוסף. באחד מציורים אלה, "הר-המוריה" שמו, כתונת-הפסים משולבת על המזבח עם סבך זרדים, זרדיו של יצחק.

                               *

תחילת 2023: רונן סימן-טוב תופר מכמה שקי יוטה (מתוצרת ערבית) כתונת קצרת-שרוולים, צובע לאורכה פסים כחולים עם פס אדום במרכזם ותולה את הכתונת בצורת צלב. חוטי-התלייה הארוכים אף עשויים לרמז על תליית נידון-למוות. כך או כך, כתונת האהבה המחבקת של אב הומרה בכתונת צליבתו של בן שנבגד בידי אחיו (האחים למקצוע?). הנה היא כתונת-הפסים של רונן:

אך, לא כל כותנות-הפסים של האמנות הישראלית נטענו בטרגדיה לאומית או אישית. ב- 1979 תפר לעצמו יוסף ששון צמח כתונת לבנה, שממנה, בגבהים שונים, צונחים ארצה עשרה חוטים כחולים ארוכים, החוברים למעין "פסים" אנכיים, שבראש כל אחד מהם  רשומה האות יו"ד (אות שמו של אלוהים וגם אות שמו הפרטי של האמן). "כתונת-הפסים" הזו של צמח היא לבוש של ברכה, לבוש מגן, המתכתב, כמובן, עם הטלית ועם ציציותיה. בה בעת, החוטים הנשמטים ארצה כמו מאשרים פרישת פסי-הברכה מהכתונת…

תפירת כותונת עצמית בידי אמן היא תופעה מודרנית, הזכורה עוד מ"מדי אמן" שתפר לעצמו ב- 1922 הקונסטרוקטיביסט הרוסי, אלכסנדר רודצ'נקו. בישראל, בנוסף למתואר לעיל, זכורות עוד מספר כותנות, שתפרו לעצמם אמנים ישראלים, ובראשם תמר גטר ואברהם אופק. אך הכותונות הללו לא התכוונו לכתונת-יוסף.

---

[1] "בראשית", לז, 3.

[2] איתמר לוי, "ציור עם ידיים בכיסים", קטלוג תערוכת מיכאל סגן-כהן, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת-גן, 1994, עמ' 13.

[3] בצילום מ- 2005 בנושא עקידת-יצחק, יסמן דן קדם, אמן מהיישוב תמרת, את גופתו הנעדרת של יצחק כסימון משטרתי. את הדואליות של יוסף ושל יצחק נפגוש להלן.

[4] במסרון למחבר.

[5] בקטלוג תערוכת "קול ענות" (אוצרת: טלי תמיר), בית-האמנים, תל  אביב, 1998, עמ' 30.