היום ה- 23 למהפכה המשטרית
כפי שהתוודיתי בפתח מאמרי האחרון ("חזון העצמות היבשות"), תסכול גואה בי בהגיעי אל רבים ממגעיה של האמנות הישראלית עם דימויים ותכנים תנ"כיים. ההחמצה זועקת לשמים, בפרט, בהשוואה לעושר ועומק הטיפולים בציור הנוצרי לדורותיו (ואין כוונתי רק לגדוּלה אמנותית, ששופעת פחות במחוזותינו ואולי גם פסה מהעולם בן-זמננו). אם זקוקים היינו להוכחה לתסכול הנדון, הנה היא ממתינה לנו בהזמנה זו למסע בעקבות מושג ה"מרכבה".
כאשר שומע אמן ישראלי את המילה "מרכבה" – על מה הוא חושב? האם הוא רואה נגד עיניו את מעשה המרכבה האלוהית מחזונו המופלא של "יחזקאל" פרק א'? או, שמא מתרגם האמן הישראלי את "מעשה המרכבה" ל… כרכרה, נוסח כרכרות-יפו של נחום גוטמן? או, שמא, לעגלות (ראו להלן) או לאופניים (ראו להלן)? ואולי, בעבורו ובעבורה, "מרכבה" היא אך שמו של טנק עברי, בנוסח דינה שנהב, שבנתה "טנק מרכבה" ומיקמה אותו ב- 2019 בתוך גלריה "נגא" התל אביבית [תצלום להלן]?
קודם שנמשיך, אנא, עשו עמי חסד: עצרו לרגע וקראו (כן, אני יודע שכבר קראתם בעבר הרחוק) את הפסוקים שלהלן, אולי התיאור המרהיב ביותר בתנ"ך כולו ובספרות העולם בכלל. שווה את מאמץ האורך:
א וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה, בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ-הַגּוֹלָה, עַל-נְהַר-כְּבָר; נִפְתְּחוּ, הַשָּׁמַיִם, וָאֶרְאֶה, מַרְאוֹת אֱלֹהִים. […] ד וָאֵרֶא וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן-הַצָּפוֹן, עָנָן גָּדוֹל וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, וְנֹגַהּ לוֹ, סָבִיב; וּמִתּוֹכָהּ–כְּעֵין הַחַשְׁמַל, מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. ה וּמִתּוֹכָהּ–דְּמוּת, אַרְבַּע חַיּוֹת; וְזֶה, מַרְאֵיהֶן–דְּמוּת אָדָם, לָהֵנָּה. ו וְאַרְבָּעָה פָנִים, לְאֶחָת; וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם, לְאַחַת לָהֶם. ז וְרַגְלֵיהֶם, רֶגֶל יְשָׁרָה; וְכַף רַגְלֵיהֶם, כְּכַף רֶגֶל עֵגֶל, וְנֹצְצִים, כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל. ח וידו (וִידֵי) אָדָם, מִתַּחַת כַּנְפֵיהֶם, עַל, אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶם; וּפְנֵיהֶם וְכַנְפֵיהֶם, לְאַרְבַּעְתָּם. ט חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ, כַּנְפֵיהֶם: לֹא-יִסַּבּוּ בְלֶכְתָּן, אִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו יֵלֵכוּ. י וּדְמוּת פְּנֵיהֶם, פְּנֵי אָדָם, וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל-הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם, וּפְנֵי-שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן; וּפְנֵי-נֶשֶׁר, לְאַרְבַּעְתָּן. יא וּפְנֵיהֶם, וְכַנְפֵיהֶם פְּרֻדוֹת מִלְמָעְלָה: לְאִישׁ, שְׁתַּיִם חֹבְרוֹת אִישׁ, וּשְׁתַּיִם מְכַסּוֹת, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶנָה. יב וְאִישׁ אֶל-עֵבֶר פָּנָיו, יֵלֵכוּ: אֶל אֲשֶׁר יִהְיֶה-שָּׁמָּה הָרוּחַ לָלֶכֶת יֵלֵכוּ, לֹא יִסַּבּוּ בְּלֶכְתָּן. יג וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי-אֵשׁ, בֹּעֲרוֹת כְּמַרְאֵה הַלַּפִּדִים–הִיא, מִתְהַלֶּכֶת בֵּין הַחַיּוֹת; וְנֹגַהּ לָאֵשׁ, וּמִן-הָאֵשׁ יוֹצֵא בָרָק. יד וְהַחַיּוֹת, רָצוֹא וָשׁוֹב, כְּמַרְאֵה, הַבָּזָק. טו וָאֵרֶא, הַחַיּוֹת; וְהִנֵּה אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ אֵצֶל הַחַיּוֹת, לְאַרְבַּעַת פָּנָיו. טז מַרְאֵה הָאוֹפַנִּים וּמַעֲשֵׂיהֶם כְּעֵין תַּרְשִׁישׁ, וּדְמוּת אֶחָד לְאַרְבַּעְתָּן; וּמַרְאֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂיהֶם, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה הָאוֹפַן, בְּתוֹךְ הָאוֹפָן. יז עַל-אַרְבַּעַת רִבְעֵיהֶן, בְּלֶכְתָּם יֵלֵכוּ: לֹא יִסַּבּוּ, בְּלֶכְתָּן. […] כב וּדְמוּת עַל-רָאשֵׁי הַחַיָּה, רָקִיעַ, כְּעֵין, הַקֶּרַח הַנּוֹרָא–נָטוּי עַל-רָאשֵׁיהֶם, מִלְמָעְלָה. כג וְתַחַת, הָרָקִיעַ, כַּנְפֵיהֶם יְשָׁרוֹת, אִשָּׁה אֶל-אֲחוֹתָהּ: לְאִישׁ, שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה, וּלְאִישׁ שְׁתַּיִם מְכַסּוֹת לָהֵנָּה, אֵת גְּוִיֹּתֵיהֶם. […] כו וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר, דְּמוּת כִּסֵּא; וְעַל, דְּמוּת הַכִּסֵּא, דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם עָלָיו, מִלְמָעְלָה. כז וָאֵרֶא כְּעֵין חַשְׁמַל, כְּמַרְאֵה-אֵשׁ בֵּית-לָהּ סָבִיב, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמָעְלָה; וּמִמַּרְאֵה מָתְנָיו, וּלְמַטָּה, רָאִיתִי כְּמַרְאֵה-אֵשׁ, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב. כח כְּמַרְאֵה הַקֶּשֶׁת אֲשֶׁר יִהְיֶה בֶעָנָן בְּיוֹם הַגֶּשֶׁם, כֵּן מַרְאֵה הַנֹּגַהּ סָבִיב–הוּא, מַרְאֵה דְּמוּת כְּבוֹד-יְהוָה; וָאֶרְאֶה וָאֶפֹּל עַל-פָּנַי, וָאֶשְׁמַע קוֹל מְדַבֵּר."[1]
כיצד יכול אמן שלא להתרגש מהמראה העוצמתי הזה?! כיצד יוכל שלא לנסות להתמודד עמו באמנותו? רק ראו מה חולל הצייר רפאל ב- 1518 עם החזיון הזה:
ואצלנו? למעט חריגים בודדים, מפח-נפש מתמשך. כן, מוכּרים ציורי "מרכבה" של ציירי מיסטיקה יהודית "ניו-אייג'יים" למיניהם, אילוסטרטורים של ה"קבלה". מדובר בעבודות קלושות בצורותיהן, גם אם טעונות בהרבה כוונות טובות. דורית פלדמן ז"ל הייתה קרן-אור במנהרה ה"טרנסצנדנטלית" הזו, כאשר יצרה ב- 1995 בטכניקה מעורבת את הטריפטיכון, "מרכבות האל"ף" [תצלום להלן] : משמאל, עץ-הספירות; מימין, תליון זהב המאחד מעגל, ריבוע ומשולש; ובמרכז, מדף ספרי מיסטיקה יהודית, ספרות ומדע בסימן החיפוש אחר המעל-ומעבר. כתבה רבקה בקלש:
"בעבודה מרכבות ה-א’ (1995) פותחת פלדמן את ארון הספרים האישי והיהודי בפני הצופים באמצעות טריפטיכון, שתבניתו שאולה מהקשרים דתיים. כאן נחשף הטריפטיכון כעין תיבת קסמים המציעה מקסם אמת במסע 'מגופו אל-אורו'. במרכז – תצלום ארון הספרים האישי, המכיל כתבים כ'שערי-אורה' ו'בראשית ברא' לצד 'גן-העדן' מאת ארנסט המינגווי וספרים משל אומברטו אקו, המנסים לגעת במה שמעבר, בנסתר ובנשגב. קיפולי הבד שברקע הספרים יוצרים מעין קרניים של זוהר השופע ממעל. בכנף הימנית רישום במתכת של האות א’ בצורתה הסימטרית, אות הבריאה […], המחברת עליונים עם תחתונים, וצופן תבונת-העל, איחוד המשולש העליון והתחתון ואיחוד צורות היסוד: הריבוע, המשולש והעיגול. בכנף השמאלית – אילן הספירות, עץ החיים הקבלי, סולם ההתעלות עד הכתר. ספירות החכמה, הבינה והכתר זוהרות בזהב, וכמותן גם צופן תבונת-העל, שזהבו נחשף בצריבת היצירה הכמו-אלכימית. ארון הספרים ותובנותיו הם החיבור אל הזוהר העליון, אל צפניו וצפונותיו."[2]
יותר מייצוג המרכבה האלוהית היחזקאלית, נאמן הטריפטיכון של דורית פלדמן לספר "הזוהר" (שינק רבות ממושג המרכבה), שעה שייצוגה מציע שילוש סמלי-קבלי שבסימן הספירות, האותיות, החוכמה (ספרים) והיהדות.
אמן שנשאר צמוד לתיאור ה"מרכבה" מ"יחזקאל" א' היה מיכאל סגן-כהן, שב- 1982 צייר באקריליק על בד ציור כמו-נאיבי בשם "מרכבה" [תצלום לעיל]. בארבע פינות הבד רשם בשחור-לבן את ראשי ארבע החיות – הנשר, האריה, השור והאדם (כדיוקנו-העצמי של הצייר), ואילו במרכז רשם בשחור כהה מתקן מכאני נטול-הוד של צינורות במבנה קובייתי, שבכל פינותיו אופנים. הרקע הריק – לא אש, לא כס-אלוהים ולא אלוהים – אפשר שנוצר בחובו סירוב תיאולוגי-מונותיאיסטי לאשר (בניגוד לחזיון של הנביא) ייצוגו של הקב"ה בדימוי, סירוב מוכר מציורים אחרים של סגן-כהן.
ב- 2002, שש שנים לאחר ציור ה"מרכבה" הנ"ל, יצר יעקב דורצ'ין פסל-ברזל ענק (6 מ' גובהו), המוצב בפארק נס-ציונה והקרוי "מרכבה" [תצלום לעיל]. קשה לפענח, אם בכלל, את גופי הפלדה החלודים, חלקי מכונות למיניהן, שרותכו יחדיו כמערכת פסוודו-מכאנית סבוכה. קל לאתר את ארבעה הגלגלים התחתונים, הנעים-לכאורה בו-זמנית לארבע רוחות השמים. ניתן גם לאתר את קורת-המנשא המרכזית של המרכבה. מכאן ואילך, גרוטאות הברזל העליונות עשויות אולי להקביל לארבע החיות (כנפי הנשר במרכז הגבוה?), ואפשר גם שה"ראש" המתנוסס מעל הוא ראש האדם מחזיון יחזקאל. ברם, "מרכבה" של דורצ'ין אינה אילוסטרטיבית, ודומה שהמסר שלה הוא זה של כוח א̞לים, עיוור, דורסני, מאד לא שמימי ומרחף. "מרכבה" של יעקב דורצ'ין היא מפלצת פלדה המאיימת להכחיד ולהחריב.
ואז אנו מגיעים אל "מרכבה", פסלו של יצחק דנציגר (פליז, 1969) [תצלום לעיל]. ודווקא לרקע פסל-הפליז האחר שיצר האמן באותה שנה עצמה, "חושן", יצירה שמחברת צורות "טהורות" עם מושג כוהני אזוטרי,[3] בולטת העובדה, ש"מרכבה" של דנציגר אינה מנסה להתעלות אל מעבר למיחבר של נפחים גיאומטריים מופשטים המרמזים על מבנה של כלי-רכב ואדם (נהג המרכבה?). וכך, גם חוקר אמנות כמרדכי עומר, הידוע כמי שֶש̞ש על כל גילוי רליגיוזי באמנות הישראלית, נמנע מכל התבטאות דתית שעה שכתב על "מרכבה":
"…דנציגר ביטל לחלוטין את הדמות [ האומנם?/ג.ע] ונשאר עם המרכבה בלבד. כלי הרכב שנועד לשמש את האדם שבתוכו, נשאר מיותם מבעליו, ורק הד הדרדרותו במסע נדודיו השאיר חותם במסה של חלקי מרכבה חצי-הרוסה חצי-בנויה, המותירה לצופה בה מקום נרחב לדמיונו. […] המרכבות של דנציגר [בפסל וברישומי ההכנה/ג.ע], על הפליז הבוהק שלהן ועל צורותיהן הגיאומטריות הנקיות, מאזכרות יותר מרכבות קרב או תהלוכות ניצחון…"[4]
שום קשר ל"יחזקאל" פרק א'.
הדואליות של מרכבה, ככלי-הובלה שימושי, והמרכבה הנשגבה מחזיונו של יחזקאל מתגלה כדו-משמעות מודעת היטב בציור של מיכל נאמן משנת 2000 ושמו "מעשה מרכבה" [תצלום לעיל]. כאן שבה האמנית לדימוי הזכור שלה מ- 1976 – עגלת-התינוק, "תינוקה ששל רוזמרי", התינוק שהוקרב לכת-השטן. עתה, ב- 2000, ניצבת העגלה השחורה על צוק שחור, כמעט כשעיר-לעזאזל שלקראת השלכתו לתהום, אל מול שמש קורנת וירח אפור. כתמי "דם" ניתזים על העגלה וסביבה. בראש הציור המילים (בשחור) "מעשה מרכבה", ומתחתן התפילה השטנית (באדום) – Burn, Baby, Burn"". המרכבה האלוהית היא עגלה של קורבן לאל, אך הציור עניינו ניצחון האלוהות "השחורה" על האלוהות "הלבנה" (קרני השמש). בעבור מיכל נאמן, המושג "מעשה מרכבה" (שמשמעותו – מבנה מרכבה) הפך ל"מעשיית מרכבה", משמע – ל"סיפור", ל"טקסט", שאותו היא מגייסת ל"תיאולוגיה" האישית של יצירתה.
כלי-רכב ודימוי קדוש – את השניות הזו ביקש לבטא יוסף ששון צמח בקבוצת עבודות שיצר ב- 1986, 1988 ו- 2017 [ראו שלושה התצלומים לעיל]. בפסל סביבתי מ- 1986, הרכיב "עמוד" של אוכפי-רכיבה, שלמרגלותיהם נורות ניאון דולקות בצורת אותיות השם המפורש (וחוט-חשמל באורך 105 מ'). האוכפים (דמויי הכנפיים) כמסמני המרכבה הנוסעת. ב- 2017 הפכה המרכבה לאופניים (מלשון ה"אופנים" שבחזיון היחזקאלי). לאופניים השמוטים הללו הוצמדו יציקת מתכת של ארנבת, נורת ניאון וצינור-מקלחת ארוך. ובסמוך לאופניים, פוזרו על הרצפה עשר מראות ממסוגרות. את הארנבת אנו זוכרים מ"התחשבנותו" היהודית של יוסף צמח עם מיצג-הארנבת של יוזף בויס.[5] צינור המקלחת מסמל, לפי צמח[6], את המים שבמושג שמים (שם-מים). הרושם הוא, ש"מרכבה" של יוסף ששון צמח – עבודה שהוצגה בכנסייה – מסרבת לקבל את הטרנסצנדנטליות של חזיון-יחזקאל: הכלי השמוט, המראות שאינן משקפות את הנשגב, גם השמימיות שהפכה לגרוטאה של אביזר רחצה – כל אלה גם יחד מאשרים "מרכבה" שאינה מתפקדת עוד, אולי הד לנפילתה ממרומים של המרכבה האפלטונית ב"פיידרוס".
מכאן ואילך, "מרכבותיה" של אמנות ישראל הן אך ורק כלי-רכב, אלא אם כן נתעקש להעמיס עליהן את המופלא מהן. כגון, קרוניות הפלדה של יגאל תומרקין מהשנים 1992-1984, שנוצרו בהשראת פסלי-קרונית של דיוויד סמית והן כרכרה של תזאוס, או של נפוליאון, או של השטן (בעל ראש-התייש, מחווה לגויא), ועוד. הקרוניות הללו נושאות סלע, או מושכות להב גדול, אף פגז וכו', והן נקשרות בתיל מתוח אל תגזיר-פלדה של דמות או דימוי אחר. כך או אחרת, אלו הן מרכבות של סמכות כוחנית ושל אלימות פוטנציאלית. ביניהן לבין חזון המרכבה של יחזקאל נראה שאין ולא כלום. כך גם לגבי מרכבת המתים של גדעון גכטמן (1984-1982) – מעין עגלה מצרית קדומה, שהכס שלה עשוי מפורמייקה דמוית-שיש (בגרסה ממוזערת, המרכבה כולה עשויה מפליז דמוי-זהב). עגלות הברזל המתנייעות של ז'אק ז'אנו מ- 1993 בקירוב, אלו הנושאות נרות, או נוצות-עוף מרוט, או ספרים, או "בית", הוגדרו על-ידי עודד ברושי כ"מרכבות-נשמה":
"מרכבות-הנשמה שלו הם מיזוג אולטימטיבי בין המסורת הכפרית, דתית, מיסטית ובין המציאות העירונית המודרנית המתאפיינת במעברים מהירים ומקומו המרכזי של הרכב המוטורי, אבל ניתן להבין אותן גם כמשל קיומי על מצבו של האדם. גלגלים והגה מול ההיפך הגמור: חלודה, כובד הברזל, חיוניותה וריצודה של להבת הנר ושבירותו של החלב מול מגושמות הפלדה."[7]
בסדרת ציורי "מסע", שצייר יוסל ברגנר ב- 2002 במלאת ארבע שנים לפטירת חברו הטוב, נסים אלוני, העגלות כבר היו אלו המשמשות בבתי-קברות להובלת המת אל קברו.[8]
2006, רונן סימן-טוב מצייר רישומים, רובם בצבע-שמן שחור על נייר פרגמנט, "דרושים" שם הסדרה. בין הרישומים, שניים המכריזים באותיות דפוס: "דרושה מרכבה" ו"דרוש נביא + מרכבה למשרה מלאה". ברישום הראשון מהשניים, מרכבת-נוסעים, בעלת ארבעה גלגלים ומכונפת בארבע כנפיים, מלפניה עומדת דיילת-מכירות המציעה למכירה את הרכב. ברישום השני, כלי-הרכב נוסע, פולט עשן, בתוכו צללית מופשטת של "נביא" הנושא זרועות למרום, שעה שהרכב כמו-מובל על-ידי עוף בלתי-מזוהה (הנשר היחזקאלי? עורב? ציפור-טרף אחרת?). רונן סימן-טוב מצהיר על היעדר המרכבה האלוהית בבחינת היעדר חזון בחברה, בתרבות, באמנות. אלו האחרונות, מוסחרו (מרכבה למכירה…) ונידונו לרכב חילופי שאינו מתפקד.
*
חוששני, שאין מנוס מהמסקנה: עמידתה של האמנות הישראלית מול אתגר ה"מרכבה" הולידה, אך במעט, יצירות-מופת, כאלו האוחזות בבדל אדרת הקדושה של החזון היחזקאלי. ספק, אם רוב היצירות הנדונות בכלל ניסו להתכתב עם המרכבה ההיא.
ואפשרית גם מסקנה מעשית מצדו של הכותב תאב-הקודש: לחדול לבקש מלכות באתונות, דהיינו – לדעת לקבל את "העגלה הריקה": עגלה כעגלה, כרכרה ככרכרה, מרכבות-נוסעים כמרכבות-נוסעים. לא כל רחפן הוא מלאך בשמים.
[1] "יחזקאל", פרק א, פסוקים 28-1.
[2] רבקה בקלש (אוצרת), "מגופו אל אורו", מאמר קטלוג, תערוכת דורית פלדמן, בית האמנים, תל אביב, 2009.
[3] גדעון עפרת, "הערה על פסל אחד של דנציגר", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 18 בנובמבר 2011.
[4] מרדכי עומר, "יצחק דנציגר", מוזיאון תל אביב, 1996, עמ' 248.
[5] גדעון עפרת, "איך מסבירים אמנות ישראלית לארנבת מתה", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 24 בפברואר 2023.
[6] באי-מייל למחבר.
[7] עודד ברושי (אוצר), קטלוג תערוכת ז'אק ז'אנו, מוזיאון הרצליה, 1994, ללא מספרי עמודים.
[8] גדעון עפרת, "בעגלא ובזמן קריב", בתוך קטלוג תערוכת יוסל ברגנר, "מסע", גלריה "בינט", תל אביב, 2003, ללא מספרי עמודים.
המחסן של גדעון עפרת 