יום 20 למהפכה המשטרית
לא אחת, אני חש מתוסכל מהאמנות הישראלית, מחמת דבקות-יתר שלה בעניין הלאומי (בין לחיוב ובין לשלילה). כוונתי, למשל, לאופני עיסוקה או הימנעותה של האמנות הישראלית מפרשות תנ"כיות מרתקות ומאתגרות. זאת, שלא כאמנות המערבית הנוצרית, שידעה-גם-ידעה לעסוק במוטיבים מתוך התנ"ך ו"הברית החדשה" גם ללא כל קשר לעניין פוליטי-מקומי כזה או אחר. אצלנו, אפילו מיזמי-תנ"ך כוללים, דוגמת איורי התנ"ך של א.מ.ליליין (1908) או הדפסי ספר "בראשית" של אבל פן (1923) – אפילו הם הוצדקו במונחים לאומיים-ציוניים של חיבור תרבות עם לאדמתו. קחו, למשל, את סיפורי אלישע התנ"כי: האיש חולל נסים וריפא חולים. כזכור, היה אחד כזה לנוצרים והם לא חדלו לציירו מרפא ומחיה. אצלנו, איש-כמעט לא צייר או פיסל את אלישע, אלא אם כן כמי שנפרד מאליהו העולה השמימה. את אליהו, כמחיה בן-האלמנה, כן ציירו. ומדוע? כי אליהו נתפס כמבשר המשיח. אלישע, לעומתו, לא נתפס כסמל לאומי ולפיכך כמעט שלא זכה אצלנו לייצוג אמנותי. את יחזקאל, מחיה-המתים (העצמות היבשות), ציירו ופיסלו אצלנו לא אחת. ומדוע? משום ש"חזון העצמות היבשות" אומץ במחוזותינו כסמל לשואה ולתקומה, אם לא כסמל לגלות וגאולה.
אני מתבונן, לדוגמה, בגלויה של ציור אנונימי (אוסף הספרייה הלאומית, ירושלים), שנוצר בוורשה או בברלין ואשר מייצג את תחיית העצמות היבשות בדמות הרצל ו"היהודי הישן" [ראו תצלום לעיל]. אני מניח, שהציור (המאד-לא-מרשים-הזה) צויר בסביבות 1900 והקונגרסים הציוניים הראשונים. אגב, באורח מוזר ומפתיע, יחזקאל מיוצג כאן בדמות רב אורתודוכסי. לא בדיוק סיפור התחייה הציונית. ועוד אגב: טעות קטנה של כיתוב-התמונה בגלויה: צ"ל פרק ל"ז, לא פרק ל'.
קדום וראשון באמנות היהודית בייצוג "חזון העצמות היבשות" הוא אחד מתוך עשרה ציורי-הקיר המפורסמים בבית-הכנסת של דורא אירופוס שבסוריה, מחצית המאה ה- 3 לספירה. הציור [תצלום לעיל] נמנה על שלושה ציורים העוסקים כאן בנביא יחזקאל: שכן, לצד ציור חזון-העצמות, נמצא את יחזקאל בציור גלות וגאולה של עם ישראל (וגם פה, התיאור הוא של התעוררות מתים), ובמקביל, את ציור יחזקאל המקבל את פני השכינה (עדיין, במחיצת גוויות מתים). הנה כי כן, מאות רבות בשנים קודם ההתעוררות הציונית, כבר נעשה שימוש במיתוס היחזקאלי לצרכים לאומיים-משיחיים. באשר לציור "חזון העצמות", כאן נראות ארבע ידיים אלוהיות נשלחות משמים ומקימות מהאדמה גוויות ואברי גוף המתהפכים לשלוש דמויות ניצבות בלבוש פרתי (שהרי, החזון מקורו בבבל הפרסית).
אך, ההשראה לעיצובים העבריים המודרניים של "חזון העצמות היבשות" מקורה באיורי התנ"ך המפורסמים של גוסטב דור̤א (1865). כאן [תצלום לעיל], האמן מכוון את מבטנו מתוך עמק-הבכא כלפי מעלה ולעבר יחזקאל, הניצב כמעט-כצללית בעין סערה, כשהוא מואר סביבו באור-יקרות. מבטנו מטפס במקביל להתרוממותם של השלדים והגולגולות, הסרתם מעליהם את מכסה קברם וקרימתם ההדרגתית עור ובשר עד ללבוש מלא. ג.דורא עיצב את יחזקאל כיחיד מול הרבים וכדמות נשגבה ודוממת לעומת האנדרלמוסיה הדינאמית של עולם המתים המתעוררים. את הדרמה העצים באמצעות תאורה ניגודית עזה. למותר לציין: לגוסטב דורא, האמן הנוצרי, אין עניין בייצוג הפרשה התנ"כית מלבד משיכתו הרומנטית אל הדרמה הסוערת ועתירת המסתורין והאימה. לכל היותר, חזון העצמות היבשות משמש בעבורו (כמו בעבור הנוצרים בכלל) אות מבשר לתחיית המתים ביום הדין האחרון.
כאשר בא יוסף בודקו ב- 1920 לעצב בברלין את החזון היחזקאלי הנדון, חיתוך-העץ שלו [תצלום לעיל] גויס לעניין הלאומי-ציוני. מלחמת-העולם הסתיימה לא-מכבר , הצהרת בלפור הוצהרה זמן קצר קודם לכן, וספינות העלייה השלישית החלו מגיעות לחופי פלסטינה ממזרח-אירופה. נוסחת הקומפוזיציה של דורא נשמרה: הנביא למעלה (בסערה, מוקף בזיו-עליון), המתים למטה, באפלה. אך, בודקו הקפיד לעצב את דמות הנביא במתכונת היהודי המזרח-אירופי, "היהודי הישן", בעוד את המתים המתעוררים המיר במצבות רעועות של בית-קברות, בנוסח בית-הקברות היהודי בפראג ומקביליו בפולין ועוד. כאמן בשירות התנועה הציונית, הבהיר בודקו לצופיו את פשר התמונה, בצטטו בתוך ציורו את ההבטחה האלוהית מ"יחזקאל" (ל"ז, 12):
"אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל."
אם כן, זהו הנושא: היציאה מהגלות (גלות=מוות) והעלייה ארצה (תחייה), אותו נושא שלא חדל להעסיק את בודקו בחיתוכי העץ ובציורי-השמן שלו מאותה עת.[1]
את הקומפוזיציה שבנוסח ג.דורא-י.בודקו, ועוד יותר – את המסר הציוני, ביטא הפסל היהודי-האנגלי (יליד גרמניה), בנו אלקן ((Benno Elkan באחד מתבליטי הארד שלו ל"מנורת-המקדש", שעיצב (בין 1955-1950) ואשר הוצבה ב- 1956 בסמוך לכנסת (אז, עדיין במשכנה ברחוב המלך ג'ורג', ירושלים. כיום, בגן-הוורדים מול בניין הכנסת). [תצלום התבליט לעיל] פעם נוספת, השלדים למטה, דמותו המוסערת של הנביא – למעלה. ברוחו של בודקו, הנביא של אלקן מרחף מעל המתים המתעוררים. אך, לעומת "היהודי הישן" של בודקו, יחזקאל של אלקן הוא צעיר יפיפה (קלסתרו מאד לא-יהודי), מעורטל, אדרתו מתנופפת ברוח, מייצגו של דור ישראלי חדש, בריא, חסון ויפה, דור ה"טללי נעורים עבריים" של שחר המדינה העצמאית. וגם השלדים המתעוררים יהיו בדמותו, "יפי הבלורית והתואר"…
ב- 1955 בקירוב, ואולי מספר שנים לאחר מכן, יצר משה ציפר תבליט ארד הממוקם בצריף של דוד בן-גוריון בשדה-בוקר. בצד שמאל של התבליט [תצלום לעיל], פסוקי החזון מ"יחזקאל", ומימין – דמות הנביא, בלבוש תנ"כי וביציבה מנהיגותית ומצווה; לנגדו, קבוצת תשעה גברים, שכמו בקעו מהקרקע והם יושבים ועומדים, אף הם בגלימות תנ"כיות. בתחתית התבליט, ציטוט מדברי בן-גוריון בנושא קיבוץ גלויות והעם היוצר תרבותו ברוח הנביאים. בהקשרו המקומי בצריף בשדה-בוקר, תבליטו של ציפר נראה כמאמץ לעיצוב המנהיג הנביא, יחזקאל, בבחינת פרה-פיגורציה של בן-גוריון, שעה שהמתים שקמו לתחייה הם חבורת חלוצים ולוחמים (מה שאינו פותר את בעיית היעדרותן של נשים מהתבליט).
אך, היצירות הישראליות האיכותיות יותר בנושא "חזון העצמות היבשות" נוצרו בידי אבשלום עוקשי, איש "אופקים חדשים", שבמחצית שנות החמישים צייר את ציורי "התחייה" במקביל לציורי "עקידת יצחק". אני חוזר אל דברים שפרסמתי כאן על עוקשי ב- 2020[2] ומצטט מתוכו את האמן:
""היה לנו דיאלוג עם אמנות העולם. בייחוד עם פאריז. […] אך, תמיד חשבתי שיש לנו תפקיד גדול ונכבד יותר. בפעם הראשונה חשתי זאת כאשר נגעתי בנושא של 'חזון העצמות'. הרגשתי, שאולי פה טמון הסוד. התחלתי באופן פיגורטיבי ובהתאם מדויק לטקסט בספר יחזקאל. […] והרעיון פעל בהרמוניה עם כל מה שהתרחש בארץ. בהרבה תמונות בשחור-לבן ארגנתי את העצמות על פני השטח." [3]
ועוד ציטטתי את מרדכי עומר:
""בתערוכה השישית של 'אופקים חדשים' (1955) הפתיע עוקשי בסדרה של שש וריאציות על הנושא חזון התחייה. בהסבריו המוקדמים טען, כי ציורים אלה מתייחסים לחזון העצמות היבשות של יחזקאל, ובשיחה מאוחרת יותר על עבודות אלה ציין, לדברי גילה בלס, כי 'הנושא האמיתי של תמונות אלו היה צליבת ישו, שבעיניו היא סמל של סבל ועינויים. כדבריו היום, הוא צייר תמונות אלה תחת רושם השואה, כתגובה לצביעותו של העולם כאשר 'מדברים על עינויי ישו ובעצם צולבים יהודים.' […] בחזון העצמות היבשות ראה עוקשי, יותר מכל, את נס התחייה של העם היהודי בארצו לאחר שואת אירופה…"[4]
נושא "התחייה" בלט באמנות הישראלית מאז מחצית שנות ה- 50, זמן לא רב לאחר השואה והתקומה הלאומית (וראו ציורים ופסלים, שנוצרו בישראל מאז מחצית שנות ה- 50 בנושא "עוף-החול", העוף שנשרף וקם לתחייה[5]). זכור, למשל, ציור-שמן של שמואל בונה מ- 1958 בשם "חזון העצמות היבשות" [תצלום לעיל] ואשר חייב לז'ורז' רואו ולציור ביזנטי. בלטו אז, בזיקתם לנושא התחייה, שני אמני "אופקים חדשים" – אהרון כהנא ואבשלום עוקשי: ב- 1955 צייר אהרון כהנא שלושה ציורים בשם "תחייה" (או "תחיית המתים") – שניים באדום [תצלום להלן], אחד בירוק. את תמונת התחייה הקבוצתית המיר בדגש על דמות אחת ניצבת. וכשהוא נאמן לתחבירו המופשט הארכיאולוגיסטי ("הפשטה שמית"), ניסח כהנא את תמונת התחייה בתמציתיות הירוגליפית הסמוכה לממצאים ארכיאולוגיים ים-תיכוניים.
באותה עת ממש צייר אבשלום עוקשי סדרת ציורים לוהטי-צבע, בהם מיזג, כאמור, את חזון העצמות היבשות של יחזקאל (העצמות בבחינת תחייתו הלאומית של העם בארצו) עם צליבתו של ישו ועם עקידת יצחק (סמלי הקורבן והישועה). עוקשי, בדומה לכהנא, בנה על הבד או על הנייר משפטים אמנותיים מפיקטוגראמות, מסימנים ציוריים בודדים. אך, שלא ככהנא, שהתמחה בעקידת יצחק, העמיד עוקשי במרכז ציוריו את דימוי הצלוב (צליבת ישו, כקורבנם של יהודי השואה, משולבת בתחיית המתים מחזון יחזקאל) והקיפו בדימויי העקידה – קורבן, מלאך, אברהם, אייל וכו'. יש שחזר מספר פעמים על אחד הדימויים. כך, אחד מציורי "חזון התחייה" נשלט המרכז בידי דמות צלובה, שגופה מורכב מעצמות, עת מסביבה נראות עצמות-אדם הלובשות צורת אדם זוחל ואדם שוכב. אפשר שכל הפיגורות אינן כי אם עצמות שקרמו בשר ושבו לחיים.
האם זיווג נושא "חזון העצמות היבשות" עם נושא "עקידת יצחק" מלמד, שעוקשי ראה במתים הקמים לתחייה את "הבנים", קרי – המקבילים ליצחק הבן ששרד את העקידה?
מה שמביאני אל העבודה האחרונה במאמר זה, עבודתו של אבנר בר-חמא מ- 2013, "חזון הצמות היבשות". לא, לא טעות-כתיב: אכן, צמות: בר-חמא צילם שש חיילות ישראליות (שלוש מהן בעלות צמות) ניצבות אל-מול שרידי צמות באתר הזיכרון באושוויץ. עוד פרשנות לאומית לחזון היחזקאלי, ועדיין בסימן השואה והתקומה.
*
הייתי כבן 13, נער בשיכון אפקה. לקראת יום-העצמאות, ביימה במאית-השיכון, שוש חפץ, את מסכת "חזון העצמות היבשות", שתוצג מול המשתכנים ("שיכון מפקדי ההגנה") מעל בימת הכניסה למועדון השכונתי. אני נבחרתי להיות יחזקאל. עטוף בסדין, ניצבתי נרגש מול הרמקול, שמתוכו בקע קול-אלוהים (מאיר חפץ, בעלה של שוש), ששאל בקול רועם: "התחיינה העצמות האלה?". מסביבי רכנו, מכווצות על הרצפה וללא כל-ניע, בנות-אפקה, ה"עצמות". היישרתי מבטי מעלה אל הרמקול, דרכתי רגלי הימנית קדימה ועניתי: "אהה, אלוהים, אתה ידעת!". ואז, החלו הנערות להניע אבריהן, אט-אט קמו על רגליהן, וככל שזכור לי, פצחו בהורה סוערת לצלילי מחיאות הכפיים של הורינו הגאים. עתה, עשרות שנים לאחר מכן, בעודי כותב את הדברים עם כאבי גב תחתון, אני שואל את עצמי: "התחיינה העצמות האלה?"…
[1] גדעון עפרת, "יוסף בודקו: מונוגרפיה (2005), בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 8 בינואר 2011.
[2] גדעון עפרת, "השנתיים של אבשלום עוקשי", בצוך אתר-המרשתת הנוכחי, 17 באפריל 2020.
[3] גילה בלס, "אופקים חדשים", פפירוס ורשפים, תל אביב, 1979, עמ' 143.
[4] מרדכי עומר, "אבשלום עוקשי", מוזיאון עוקשי, עכו, 1994, עמ' 17, 20.
[5] גדעון עפרת, "עוף-החול באמנות ישראל", בתוך אתר-המרשתת הנוכחי, 30 בנובמבר 2011.
המחסן של גדעון עפרת 